לייבוביץ וסדר הדורות (אמונת חכמים)

בוגי הטיעון שלך חלש = צרת רבים חצי נחמה?

לייבוביץ לא הסית, לייבוביץ נקט בקיצוניות כדי להעיר לפני 30 שנה,הוא ידע לקרוא ממרחק זמן העתיד, את המציאות העגומה היום.
גם יפה ירקוני מסיתה,גם כל הסרבנים, הקצינים מטובי הבנים מסיתים, הביקורת שמושמעת כיום ובוקעת מתוך קולות העם הם ההוכחה שבתוכן הדברים אותם אמר לייבוביץ יש הרבה מן האמת!

מיעוטם בלשון הרע וכולם באבק לשון הרע.

במחילה מכבוד הכותבים אולי נחזור לעניינו של האשכול? אני בטוח שאם נפתח אשכול מיוחד ל"טעויות לייבוביץ" או "לייבוביץ: בין מציאות לדמיון" ימצאו מי שיכתבו ללא מעצור.

אני משתדל להמנע משיטוט בפורומים אחרים בגלל הכותבים שם, בלשון מתלהמת וללא ביסוס - ולא תמיד עולה בידי. אך קיויתי שרוחו הטוב של מיימוני תשפיע כאן יותר מבמקומות אחרים.

ואני חש צורך עז לחלוק שתי מחשבות איתכם:
לפני שדנים אדם ראוי לעשות שבע חקירות "ודרשת וחקרת", וביניהן: האם המיוחס אכן נאמר כך? האם זה היה בהקשר מסוים? האם חזר בו? האם היה חוזר בו אילו היינו טוענים...? (כל החקירות האלו ועוד לימדונו חז"ל בתלמודים)

וארשה לעצמי, ומן השמים ירחמו, לחטוא באבק לשון הרע:
בצעירותי (שהיתה לא מזמן) פעמיים עזרתי אומץ לשאול את לייבוביץ ז"ל שאלות שעלו בי מקריאת מקצת מספריו (זה היה לפני ז'אנר "שיחות עם ל. על..."). בשתיהן הוא ענה לי בשום שכל, במתינות ובסבלנות שאינן צפויות אצל אדם הנוסע לביתו לתומו ופתאום צעיר מציק לו בשאלות. כיום אני מרגיש כי האופן בו ענה לי השפיע עלי הרבה יותר מתוכן דבריו.

אנא עזרו לי שלא לחטוא ואל יעוררו דברי קטרוג אצלכם.
על מה תיקנו חז"ל את "חבם הרזים"?

בוגי,

זה כבר טיעון, שלדבריך הלכה זו אינה מחייבת חד משמעית, אם כי אין הוא מתאים לביטוי "אין מקור בהלכה".

איך שלא יהיה ליבוביץ היה זה שחזר הזכיר והדגיש את הסעיפים הראשונים בשו"ע ועשאם כעקרים בתורתו והגותו ("אל ייבוש", "יתגבר" ועוד, ומאי אולמי דהאי?).

אני מודיעה בזאת לכל חברי הפורום שאם ההודעה שלי לא מוחזרת תוך השעה הקרובה, זאת ההודעה האחרונה שלי בפורום עצור כאן חושבים.בלי נדר. לכל מקרה,
היו שלום
בשורות טובות ושנה טובה לכולם

מייפל

מי שירצה למצוא על מה לנגח את ליבוביץ בוודאי ימצא.
האיש ע"ה, מה לעשות, נמשך אחרי לשונו, במיוחד בשנותיו האחרונות.

מוטב אבל לנסות ולהבין את שיטתו ולהביא אותה לידי מעשה. איש איש כפי טעמו ויכלתו.

תוקן על ידי - רוח_דרומית - 23/10/2003 13:40:46

צמח, אריק וכולם

נטען כאן שישעיהו לייבוביץ היה:

"שקרן, סלפן, טפש, מסית, עם הארץ ועוד כמה דברים".

הובאו הוכחות טקסטואליות כאלו:

א. מסית: קרא לחיילים יודונאצים וכן הסית לסרבנות.
תגובה: כינוי זה אכן מביא לסיכון חיי חיילים וגורם נזק לעם ישראל כי הגויים ינצלו זאת נגדנו. מצד שני, יש לדעתי לעיין אם הסתה לסרבנות בצה"ל היא עבירה על ההלכה - זאת למרות שהשקפותי הן ציוניות וימניות.
יש כמובן לזכור שלייבוביץ אהב להשמיע הצהרות מרחיקות לכת כדי לזעזע, ולכן בחר את הביטוי המופרז שלו. עם זאת, אין בכך הצדקה לשימוש לשון כזה או דומים לו.

ב. הוא כינה את הרב שך (אני מניח שהכוונה אליו) בתור מי שמשמיע דברי להג וכו'.
ובכן, יתכן שזה הופך אותו למבזה תלמידי חכמים.
ואני מוסיף על זה:
באחד מספריו הראשונים האשים לייבוביץ כי במצור על ירושלים במלחמת תש"ח היה מחסור במזון, וראשי ישיבות (כמדומה לי שהוא נקב בשמם) דרשו לחלק את המזון הכשר רק לחרדים ולשומרי מצוות, ולחילונים לחלק ממלאי המזון הלא כשר שהיה במקום.
טענתו של לייבוביץ היתה שיש לחלק את המזון הכשר בין כולם, ורק אם יש מחסור ורעב, לחלק בין כולם את המזון הלא כשר, שאז הוא מותר באכילה מפאת המחסור.
כך ביקר לייבוביץ את מה שהגדיר כצרות עין ורדיפת אינטרסים צרה של מנהיגי הציבור החרדי דאז.
אם דברים אלו אינם נכונים, זו הוצאת שם רע על תלמידי חכמים. גם אם דברים אלו נכונים, ספק אם ראוי היה לפרסמם.
אלו שמות יש לכנותו על מעשה כזה? איני יודע.


ג. עם הארץ שמכחיש מקור הלכתי לכיפה. מה אעשה, ונכון הוא שלחבישת כיפה אין מקור בהלכה. ראה סקירה באנציקלופדיה תלמודית (ערך גילוי ראש או כיסוי ראש, שכחתי). נכון שיש כאלו שדייקו כן מן הגמרא, ורצו לטעון שזו תקנת חכמים. אך הפשטות היא שזה מנהג.
האם על מנהג אפשר לומר שאין לו מקור בהלכה? אני סבור שכן. וכמדומה לי שאיני היחיד. השאלה היא איך משתמשים בביטוי "מקור בהלכה". אם מתכוונים לאיזכור בספרי הלכה, ברור שלייבוביץ טעה (ועד כמה שידוע לי, הוא לא התיימר לידע בגמרא). אם מדובר בהצדקה למנהג, זה כבר ענין אחר.

ובכן, עדיין לא ניתנו ראיות להאשמות הבאות:

סלפן (אם כי פרשנותו לרמח"ל, למשל, משנה לדעתי את כוונת המחבר לספר "מסילת ישרים", לפי ספר השיחות שלו בנושא זה. אבל כבר אמרו שהספר לא מדוייק).
שקרן.
ולמעשה גם "עם הארץ".

אנו ממתינים.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו