ביטול תורה; מהותו וחומרתו

לענין המשנה, דומני שכדי לפענח את הפשט יש לזכור מהו "לשנות". הכוונה היא לקרוא בקול רם את גרסת המשנה שיש בידי התלמיד. דווקא בקול רם, כי זה מסייע לזכירה. כלומר, אין מדובר כאן בפעולת הבנה ועיון, אלא שינון גרידא של החומר. החומר כפי שקיבל התלמיד מרבו - הרי אז עדיין לא היו ששה סדרי משנה מסודרים כפי שיסדר רבי יהודה הנשיא.

ההקפדה היא על גרסת הרב, ולכן אמרו שחשוב שתלמיד ילמד את הגרסה בדברים מרב אחד, ובגמרא בארו מדוע (לדוגמא, מפני שהרב לפעמים הופך בין השיטות, אך מקפיד להסביר כמו מי ההלכה לגרסתו).

כאשר התלמיד אינו זוכר היטב את המשניות, כלומר הגרסה המלאה של המסורות שלפניו, הוא יתקשה להבין את הלימוד ולבצע את העיון. ועל כזה אמרו כי תלמיד שלימודו "קשה עליו כברזל" הרי זה מפני "משנתו שאינה סדורה לו". ולכן צריך לחזור כל העת, כי הדברים הם תורה שבעל פה ואינם כתובים. וכן תיארו בגמרא את ההליך של השכחה, כיצד שוכחים שמות תנאים ומחליפים בין השיטות.

ולעומת זאת תיארו כיצד הקפידו על חזרה. למשל, אותו תלמיד דייקן שלפני שנכנס לר' יוחנן היה חוזר על כל תלמודו, ואותו תלמיד שהיה חוזר על כל גרסת לימודו פעם בשלושים יום.

(מזה אנו רואים שכמות החומר של הגרסה לא היתה רבה כבזמננו. והדברים מסתברים. כי מה ששימש אז כמשנה היה תמציתי מאד ולא כלל חומר בסגנון הגמרא, ובוודאי לא פירושים על פירושים בזמננו. לכן גם היה מאמץ רב לפענח מה עומד מאחורי כל אמירה בגרסה המקובלת. ויש להאריך כאן כי זה מבוא גדול לתולדות לימוד התורה ולמבנה סוגיות הגמרא ותכליתן).

לפי הקדמות אלו, מובן מדוע חוטא מי שמספיק. הוא מקלקל את הרצף של הגרסה. הוא מכניס במו ידיו הפסק לחומר שעליו לזכור במלואו. וכל המאבד דבר ממשנתו מאבד דבר שאין לו החזר.

ב. כמה זמן לומדים ביממה?

כמה זמן מקדישים ללימוד? ידוע שיש בדבר מחלוקת המובאת בברייתות בגמרא. לפי ר' יהושע כמדומה, די בקריאת שמע פעמיים ביום, אבל אין מגלים דבר זה למי שיזלזל ולא ילמד יותר. ולפי רשב"י, יש ללמוד כל העת, ויש לעיין אם דבריו של רשב"י נאמרו לכל או ליחידי סגולה. הגמרא ודאי מכריעה שרוב מי שניסו לעשות כרשב"י נכשלו.
כך שהתשובה הנכונה נמצאת היכן שהוא בין שתי השיטות.

לענין פרנסה, יש לנו את המימרא של רבי נהוראי שאפילו בחינוך הבנים יש מעלה ללמד רק תורה. אמנם יש לעיין האם כוונתו שהבן לא יעבוד כלל, כי אז ממה יחיה. והרי רבי נהוראי לא חלק, כמו בזמננו, על היסוד שהאדם חייב להתפרנס בעצמו ולא יטיל עצמו על הציבור... מסתבר שבזמנם, כאשר רוב המלאכות לא חייבו הכשרה מסויימת של שוליה, העדיף רבי נהוראי ללמד את בנו תורה וכשיצטרך לפרנסה, כבר יהיה מספיק מוכשר להסתדר בעצמו. כך נראה לי.

ג. כיצד נהגו למעשה

1. בימי חז"ל

בזמנם - יש לנו משנה (בכריתות כמדומה לי) שבה מובאת שאלה ששאל רבי עקיבא את רבן גמליאל וחברים באיטליז באומאוס. ולפי הגמרא שם, הדברים נאמרו בשעה שהלכו לקנות בשר לאיזה אירוע של מצוה. והגמרא כמדומה מסיקה שם שלפי דרכנו למדנו כמה הקפיד רבי עקיבא על ניצול הזמן ללימוד.

אולם משמע משם שהיה זה דבר מיוחד אצל רבי עקיבא.

כנגד זה מצאנו במעשה (בסוף הוריות) על המריבה של רבי מאיר ורבי נתן עם רבן גמליאל. שטמנו השנים מלכודת לרבן גמליאל ותיכננו להקשות לו בעוקצין. לא אחזור על כל המעשה (שראוי לדיון בפני עצמו), אלא רק שחזר בו רבי נתן, ורצה להכין את רבן גמליאל לשאלות. לכן הלך ולמד ליד ביתו בקול רם, עד שהתעורר רבן גמליאל, שמע לימוד, וחזר גם הוא על הסוגיות.

ניתן לראות מכאן שלא כל הלילה היה מנוצל אצל רבן גמליאל ללימוד בדרך כלל, אבל לא ידענו אם היה זה, למשל, בזקנותו כשכבר כשל כוחו ונזקק יותר לשינה. גם משמע כאן שההכנה היתה בגרסה ולא בעיון, אם כי הקורא משנה ומבין אותה זו חזרה ראשונית ברמה של "מה נאמר" (ה"היכי דמי", הדעות החולקות וממילא גם סיכום ההלכה).

ניתן לדלות דוגמאות רבות מן הגמרא לכך שאדם לא היה יכול לעסוק בלימוד כל העת. אבל השתדל לעשות זאת בזמן שהיה מוצא פנוי.

בדומה לזה מצאנו את רבי אברהם דנציג, בעל ה"חיי אדם", שהיה סוחר לפרנסתו, והיה מגיע לשוק, ותחילה היה לומד בבית המדרש, כמדומה עד הצהרים, ואז היה יוצא להתפרנס ממכירות. וכך הוא מעיד על עצמו בדרך אגב.

2. בימינו

אולם במשך הדורות הגישה הזו השתנתה. וידוע שבישיבת וולוז'ין השתדלו לקיים סדרים של לימוד שלא יהיה רגע בלא תורה, והטעם היה מן הסתם לפי הקבלה, כי אם יהיה רגע של ביטול תורה, העולם יחזור לתוהו ובוהו.

וכן מצאנו סיפור חסידי כי אבי הבעש"ט זכה להיפקד בבנו בזכות מצוה מיוחדת של לימוד. בפורים, כשכל הצדיקים ותלמידי החכמים היו עסוקים במצוות היום, ישב ולמד. אמנם הגישה שבאה לידי ביטוי בשני סיפורים אלו אינה דווקא על התמדת הלומד במובן של ניצול כל רגע שלו, אלא על אחריות מטפיזית לספק לעולם מצות תלמוד תורה בכל רגע כדי שלא יתמוטט.

בזמננו, התפעלו מאד מהרב שך בכנס המפורסם שבו "דגל התורה" ערכה בתל אביב. ובו נשא הרב שך את "נאום השפנים" שלו (אני מזכיר כדי לזהות את האירוע, לא כדי לדון בפרטים צדדיים לנושא שלנו, כמו מה היה עליו לנאום או דמותו של הרב שך בכלל). ומספרים כי העיתונאים התפעלו התפעלות רבה מכך שהרב שך ישב באולם, בעוד אחרים נואמים בהתרגשות, והיה שקוע בלימוד...

אכן יש סיפורים על גדולי תורה שנהגו לעיין בלימוד בעודם מדברים עם אחרים. כמדומה שיש מסורת כזו על ר' ישראל מסלנט, שהיה מדבר בנעימות עם אחרים ושקוע בו בזמן במחשבות בלימוד. וזה דבר מעניין הראוי לתשומת לב, כי ר' ישראל מוחזק כאדם שהמוסר ומאור הפנים לזולת היה אצלו דבר חשוב ביותר.

יש גם סיפור באחד הספרים על משפחת ר' חיים, שהרגיל את בנו לצאת לשליחות בעיר ובו בזמן לחשוב על תירוץ לאיזו שאלה בלימוד. יש לשים לב - בין אם הסיפור אמיתי ובין אם לאו (ומסתבר לי שהוא אמיתי, כי הדרישה הזו סבירה בהקשר של זמננו) - כי הציפיה איננה לחזור על גרסה, כמו בימי הגמרא, אלא לעיין ולמצוא תירוץ לשאלה, וזו כבר רמה אחרת לגמרי של מחשבה.

ד. מה לומדים ואיך לומדים

מה הלימוד הראוי? כבר הארכתי מאד, אז רק אציין שהגמרא עצמה מחלקת בין לימוד פסוקים, פירושיהם, שינון גרסת המשנה ו"הצעתה", כנראה ניתוח שלה.

העיון של השוואה בין מקומות שונים כדי להקשות ולתרץ בא, בדרך כלל מעצמו, כתוצאה מהניתוח של המקורות. ויש להאריך בדבר זה.

על כל פנים, יש מרחק רב בין הגישה של הרמב"ם לזמננו. הרמב"ם כותב כי "לאחר שאדם יסיים ללמוד" כלומר את הגמרא והסוגיות, וידע את המסקנות, עיסוקו יהיה בחזרה ובניתוח הדרכים שבהם מחדשים דינים. ואילו בזמננו העיקר הוא לחזור על הסוגיות ועל פירושי הראשונים והאחרונים ככל הניתן, ובדרך כלל מיישמים זאת עם ה"רייד" הישיבתי, או, היום, ב"דף היומי". וכאמור, יש להאריך בזה הרבה.

ה. האם הגישה האופיינית היום מוצדקת מן המקורות?

כפי שעלה מן הסעיפים הקודמים, האופן שבו חובת הלימוד נתפסת בזמננו הוא מופרז (גם לפי רשב"י, לדעתי. הלימוד מוצג על חשבון פרנסה, על חשבון עיסוקים אחרים, אולי על חשבון הארת פנים לזולת) והטעם אינו כשל הגמרא אלא בשל טעמים מטפיזיים שהתחדשו במשך הדורות.

כיון שהסעיף הזה מציע ביקורת על תפיסת לימוד התורה בדורנו, הגם שביקורת זו מוצדקת, אציין כי עדיין לימוד תורה חשוב יותר מאשר עיסוקים של בטלה, ואין דבר צריך לפנים (לביאור יתר, להוכחות(.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

ישעיהו פרק מ (כו) שְאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מי ברא אלה     אדם צריך ללמוד גם כשהוא  מביט בטבע

הרב מיימוני
אתהבלבלת בין שתי  גמראות הגמרא בברכות אומרת 

 ברכות דף לה:לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: ואספת דגנך - הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל; רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חריש ה קוצר בשעת קצירה, וזורע בשעת זריעה,, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?.................... אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל - ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי - ולא עלתה בידן.  

ולאחר שהחזירו את רבי שמעון למערה  לשניעשר חודש. הוא שינה את גירסתו ודאג לתיקון העולם הזה גם, ולהנהגות אנושיות. טהר את טבריה מהקברים על מנת שיהיה אפשר להמשיך בסלילת כביש(6 )
ושינה את דעתו גם על הזמן שאדם צריך ללמוד בהתיחסו - לללא ימוש ספר הזה מפיך
 מנחות דףצט:

אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי: אפי' לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית - קיים לא ימוש, ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ
 הפיכת הלימוד למקצוע הנה המצאה של הדורות המאוחרים. הרמב"ם היה רופא לפרנסתו
רשי התפרנס מיקב וסחר בינות, כן המשיך את המסורת של  מכירת יין נכדו רבינו תם .
החפץ חיים ניהל מכולת, כל אלו כנראה לא ידעו את חשיבות לימוד התורה כל היום

הפוך! הדגשתי שהפירוש מבוסס על האמונה שעסק התורה הוא חברת ביטוח (תאונות דרכים, אבטלה ועוד) ומתאים לרש"י לפרש בהתאם. ('כלומר' כנראה בא להסביר למה נקטה המשנה דוקא מהלך בדרך, כלומר שהוא זקוק לביטוח.)