ביטול תורה; מהותו וחומרתו

וגם יישובו של עולם אינו מוגדר כדברים בטלים.

בעל
ישובו של עולם- כלומר פרנסה וביזנס ממש לשם רוחים וחיי רוחה לוקסוס- מוגד בשולחן ערוך ונושאי כליו כמצווה ממש

כשם שמבטלים ת"ת בגלל מצוות תפילה אכילה וכ'-אותו דין על  מצוות פרנסה ולרוחה..

מדוע באמת יש חשיבות גדולה כל כך ללמוד כל רגע ורגע.הלימוד ברובו הוא מאוד דקדקני ופרטני.הנושאים שלו ברובם אינם רוחניים אלא מאוד פרקטיים .אדם שמתעסק בדיני ממונות כל היום כיצד הוא אמור להיות רוחני.הייתי מצפה דווקא שיהיה חלוקת זמנים של חלק מהיום לימוד ,חלק סוג של התקרבות רוחנית בתפילה ,וחלק יישום פרקטי כמו חסד.וזה ברור שמבחינת ההדגשה החשיבות של הלימוד היא מעל לכול שאר הדברים.

שנרב
רק כעת ראיתי את הודעתך בעקבות הודעת המסתפק.
הערה קטנה: כינית את החוברת "חוברת החומרות למתקדמים", שים לב שביחד עם הציונים שלו לחומרא, הוא ציין לאבן האזל לאור שמח ולשדי חמד שהלכו בכיוון הפוך. אין לי שום עניין להגן על החוברת, הציטוט ממנה לא בא מהתלהבות על החוברת, פשוט לא ראיתי שציינו לאבן האזל לאור שמח (באשכול שהפנת אליו כן מצאתי הפניות לנ"ל) ולשדי חמד, ומכיוון ששם פגשתי את המקורות הללו, ציינתי את הכור ממנו חוצבו, לשם ההוגנות.
בנתיים מצאתי שם חידוש מפליא, ויש שם לא מעט כאלה.

"לפני עיוור - איסור שמותר לאדם עצמו, מותר לו גם להכשיל בו אחרים. כגון כהן שמאכיל ישראל בתרומה (אמונת שמואל, הובא בפרי חדש יו"ד סב-ג ובמנחת חינוך רלב-ג [ג] ד"ה ועיין פרי חדש)."
ועוד.
"התחדשות - בעירו של החתם סופר תלו מורה שעות בבית הכנסת, ובעל השלמי נדבה זצ"ל זרק עליו אבן ואחריו גם נכבדי היראים עשו כמותו. ואח"כ אמר: התחדשות - אביזרייהו דעבודה זרה היא, ועבודה זרה צריכין לשרש אחריה. ולקח גרזן והכה את השברים עד כתות (טעמי המנהגים עמוד תקנג). אמנם בחת"ס (על או"ח שח-נא) מתיר לטלטל שעון בשבת, ומוכח שלא אסר את השימוש בו."

"תלמוד תורה היא מצווה גדולה, אפשר הגדולה שבמצוות, ולא לשמה בלבד אלא ללימוד דעת ה' ועבודתו. אבל האדם איננו מה שבלשון חכמי ימה"ב נקרא 'שכל נפרד', אלא הוא קיים בעולמו - בטבעו האנושי ובעולם הטבע, ההיסטוריה, המציאות החברתית, ההגות והתרבות האנושית הכללית ומוצריה הפיסיים והרוחניים, ועל כל זה אין הוא למד, אם מעט אם הרבה, אלא מ"לימודי חול".  לתלמוד תורה ועבודת ה' אין טעם ואין מובן במציאות רוחנית מופשטת. המצוות לא ניתנו אלא לשם קיומן במסגרת המציאות של הטבע האנושי וטבע העולם ("עולם כמנהגו נוהג" - זוהי הנחת היסוד של עולמה של ההלכה ) אם אדם נמנע מללמוד ולהכיר מציאות זו, הוא נשאר בגדר אדם בלי דעת - גם אם מילא כרסו ש"ס ופוסקים, הלכה ואגדה, לימודי יראה ולימודי מוסר (ואפילו קבלה וחסידות). ועל כגון דא יש מאמר מדרשי: "כל תלמיד חכם שאין בו דעת - נבלה טובה הימנו" (ויקרא רבה א')"
ישעיהו ליבוביץ  1987

נ.ב -  במאמר בתחומין תשמ"א הרב קאפח כותב שלא רק מותר, אלא חובה לעסוק בלימודי חול כדי שאדם יגיע ליתר שלמות בעבודת הבורא, זאת בהסתמך על הרמב"ם במשנה תורה ובמורה נבוכים.

אבל כדי להיות תלמיד חכם צריך גם ללמוד ש"ס ופוסקים.

צענע,

ראי 'ברכות' יג :

"מזכירין גבורות גשמים מאי טעמא אמר רב יוסף מתוך ששקולה כתחיית המתים לפיכך קבעוה בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים מאי טעמא אמר רב יוסף מתוך שהיא פרנסה לפיכך קבעוה בברכת פרנסה הבדלה בחונן הדעת מ"ט א"ר יוסף מתוך שהיא חכמה קבעוה בברכת חכמה ורבנן אמרי מתוך שהיא חול לפיכך קבעוה בברכת חול א"ר אמי גדולה דעה שנתנה בתחלת ברכה של חול וא"ר אמי גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות שנאמר (שמואל א ב) כי אל דעות ה' וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו שנאמר (ישעיהו כז) כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו אמר רבי אלעזר גדול מקדש שנתן בין ב' אותיות שנאמר (שמות טו) פעלת ה' מקדש ה' וא"ר אלעזר כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו.."

צענע,

שאלת האם באימרה: כל תלמיד חכם שאין בו דעת  וכו' הכוונה במילה דעת היא ללימודי חול.

לא הבאתי את הגמרא כראיה, אלא רק כדי לרמוז על הקשר בין המילה 'דעת' לבין 'חונן הדעת' וה'חול'

את כותבת: גם בהמשך הציטוט מוסבר שדעת פרושו בינה או חכמה ולכך אין כל קשר בין ציטוט זהלדבריו של לייבוביץ'.

בהמשך מוסבר כי שתי סיבות ניתנו לצירוף ההבדלה לברכת חונן הדעת, רבי יוסף סבור מתוך שהיא חכמה קבעוה בברכת חכמה. ( מאחר שההבדלה בין קודש לחול תלויה בחכמה קבעוה בברכת חכמה) ואילו לדעת חכמים = רבנן, מתוך שהיא חול לפיכך קבעוה בברכת חול-- ( את ההבדלה שהיא ההודעה כי מתחיל יום חול מצרפים לברכה הראשונה השייכת לברכות הנאמרות רק בימי חול) -