תקנת החתונות

בפורום פרטי, קראתי הבוקר סיפור מרתק ומזעזע. מעשה בחתונה שכמעט בוטלה מפני שלהורים לא היה כסף לשלם את ההוצאות המרובות, ואין צריך לפרט מה הן.

ברגע הלפני אחרון, נמצא נדיב שתרם את הכסף והציל בת ובן ישראל מבושה.

ובאותו מקום, לצד השבחים לבעלי החסד המופלא (ואכן זה כך), הובעה גם ביקורת - מוצדקת מאד לדעתי - נגד ההורים וכל מי שעסק בהזמנת האירוע בלי לחשוב שאין לו כסף לשלם.

מי מתיר לעשות זאת?

אני מעתיק דברים שכתבתי שם, כי לדעתי הם חיוניים מאד לציבור שלנו ועל אחת כמה וכמה בזמננו זה.

***

<שם הכותב שמתח ביקורת מוצדקת על התחייבות ללא כיסוי>

איקון ירוק מאד.

לא ברור מן הסיפור מה היה היקף החתונה ומה גודל ההוצאות, אבל אני שותף מלא לביקורת שלך.

כשאין, לא מתחייבים.

אם אין, וסבורים שמגיע לקבל מכספי צדקה, פונים לשאול רב. (הנה, אפילו אני, שמחזיק מזה שאדם ילמד בעצמו וידע, שולח לרב...). מדוע? מפני שאני סבור שאין שום היתר לעשות זאת. אמנם, אם החתן והכלה יתביישו מחבריהם שלאחרים יש ולהם אין, זו שאלה לשאול.

אבל להתחייב ואז לצעוק?

ה<תורם> ודאי זכה במצוה יקרה. אבל אני סבור שהמזמינים, היו מי שהיו, ההורים משני הצדדים או החתן והכלה או מי שלא היה, עשו עוולה. והם קרובים לגזל.

הרי את הכסף הגדול הזה ניתן היה לתת לצדקות אחרות שאי אפשר לבטלן, כמו סיוע לבעיות רפואיות ה' ירחם.

איני אומר שיש כאן פתרון פשוט. אי אפשר לעולל לשום חתן וכלה את העוולה הזו, להודיע להם שהחתונה שלהם לא תערך לפי "הסטנדרט הרגיל".

אך יש לבדוק שבע עינים מהו הסטנדרט הזה.

דוגמא מבני ברק:

לפי האיתותים, אולם "גפן פוריה" של בני ברק עומד להיסגר. האמת, מגיע לו, בגלל האיכות הירודה מאד של האוכל והמראה של המקום. אבל, מצד שני, מה יעשו "בני התורה", אלו שתורתם אמנותם ואין הפרוטה מצויה בכיסם? אפשר לשמוח גם כשלא מסתכלים על הקירות וכשלא מסתכלים על הצלחת. מעתה, תהיה דרישה למנות נאות יותר ולאולם יפה יותר, וכולנו יודעים מי משלם.

בסופו של דבר, אני מניח שהבעיה נופלת על הרבנים, ואכן לדעתי יש תביעה רבה עליהם. זה קשה לשנות, אבל זכור לטוב אחד האדמורים מגור שעשה תקנה לענין דירות, וקל וחומר לשמחות. וכבר כתב הנו"ב נגד החתונות ההמוניות וביקש לתקן שיזמינו לסעודה רק קרובים שהם בגדר פסולי עדות.


מדוע הרבנים לא יוצאים בתקנה כזו, ומצהירים כי לא רק ההורים והחתן והכלה אשמים, אלא גם כל מי שמגיע לחתונה לאחר שקיבל הזמנה ויושב לאכול בלי שהוא קרוב פסול לעדות?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

הנושא של התשלום לשדכנים (ולעוד מתווכים שאינם מתווכים) הוא נושא רגיש אצלי.

איני מתכוון לשדכנים מקצועיים, שאכן עובדים ומשקיעים, אם כי גם שם יש הבדל בין העוסקים בתחום. אני מתכוון לאלו שזורקים שם, השידוך מצליח, ואז הם באים לתבוע את ליטרת הדולרים שלהם.

אבל זה באמת נושא לאשכול אחר, ונא לא לערבב. נדמה לי שכתבתי על זה, אבל יתכן שזה היה במהדורה קמא של הפורום, ב"רב שיח".

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

בןציון,
כמה שאתה צודק, רבים היו חללי עוני מחללי העושר וזאת בניגוד למיתוס הרווח.

מיימוני
"צריך רק שאדמורים וראשי ישיבות יעשו את הצעד הראשון... לגבי אדמורים, נראה ודאי שכל חסיד ישמח לערוך את חתונתו עם חתונת בן האדמור".

ומה לדעתך יהיה? אתה חושב שבזה האדמור יתן דוגמא לאחרים לעריכת חתונה משותפת עם מישהו מעוט-יכולת?
בדיוק להיפך. בעלי היכולת והממון (והכח וההשפעה) יזכו לערוך חתונה משותפת עם בן האדמור ואילו השאר יכנסו להוצאות נוספות כדי לזכות ולהגיע לחתונה עם בן אדמור כלשהו כי זה הסטנדרט החדש ופחות מזה לא יאה.

_________________

בנציון
אודה שהגדרתי את הצורך החינוכי ל"הסתפקות במועט" אינה מדוייקת, ההגדרה המדוייקת יותר היא לחנך לפשטות. החינוך צריך להיות נגד הראוותנות, ה"מכובדות" המזויפת, נגד הצורך הציבורי להראות כ-לא מה שאתה.
יש להכניס ל"אין" את ההבנה שאין הקנקן עיקר, אלא מה שיש בו. החתונה אינה נמדדת ב"מסביב" אלא בשמחה הקיימת בה.
האמת שדיון זה הוא סניף בלבד. סניף להתנהגות כללית של האדם כשחקן בהצגה הכללית של הציבור. הבעיה היא שאין האדם חש שהוא עצמו מתגלה בציבור, אלא תמיד הוא חושב כיצד הוא "נתפס" בעיני הציבור. כיצד הוא מופיע על הבימה, ומה דעת הצופים.
אך אולי זה כבר דיון נפרד.