האם א-לוהים (בלי מקף, עם ו') הוא שם קודש?

דומה שבמילת אלוהים יש לדון מעוד צד, זו מילה כללית אף אם לא נזקק לשימוש במובן דיינים או בעלי כוח, אלוהים במילון שימושי יבטא בדרך כלל את מושא האמונה של הבריות, איש איש בתפיסתו ואומה אומה בזיהויה.
המשמעות הפשוטה של הפסוק 'שמע ישראל י-ה-ו-ה אלוקינו י-ה-ו-ה אחד' היא : אין כמוש אלוהינו, אין עשתורת אלוהינו, י-ה-ו-ה הוא אלוהינו, הפונקציה שממלא כמוש אצל העמוני ועשתורת אצל הצידוני ממלא אצל הישראלי הא-ל המכונה י-ה-ו-ה.
כמו כן במעשה אליהו בהר הכרמל הוא העמיד שתי אפשרויות זו מול זו, אם י-ה-ו-ה הוא האלוהים לכו אחריו ואם הבעל - הוא האלוהים- לכו אחריו,
(היה נראה שתיבת אלוהים תהיה שם חול, אמנם כנראה שכל מקום שבסופו של דבר מזוהה כאן הקל הקדוש הרי תיבת אלוקים הופכת גם היא לקדושה, מצד שני התחביר שם הוא הרי מושך את עצמו ואחר עימו, אם ה' לכו אחריו ואם הבעל.. כך שאותה תיבה משמשת לשניהם ואם כך הרי הוא חול)
בסופו של המופע נוכח העם במסקנתו של אליהו והכריז בנפלו על פניו: י-ה-ו-ה הוא הוא האלוקים ולא אל אחר.

ברחה לה חצי הודעה.


שיחזור תמציתי:

לכן יש מקום לטעון שאלוקים -בשונה משאר שמות הקודש- הופך להיות קודש רק משום ההקשר המקראי שלו ולכן אולי רק בכתיב המקובל במקרא.

לא רק להקשר המקראי אלא מי, איפה ומתי היא נאמרת.

ז"ל תרוה"ד בשו"ת סי' רל"ג:

ובשם דוד אין נראה כלל שום ספיקא אם כותבין דוד מלא או כותבין חסר כיון שהוא כתב בכל ספר תהילים בכל מקום דוד בלא יו"ד ואע"ג דבספר דברי הימים יותר ממאה פעמים כתיב דויד מלא מ"מ כיון דבכל ספר תהילים לא  נכתב אפילו פעם אחת מלא אלא כולם בלא יו"ד ואמרינן בפ' קמא דב"ב דוד כתב ספרו פי' הוא עצמו כתב ספר תהילים וכיון שהוא עצמו כתב שמו כך היאך נכתוב אנו בע"א והנהו דספר דבה"י אפשר לשום דרשה נכתבו כך עכ"ל.

והנה במ"ש שבכל ספר תהילים לא נכתב אפילו פעם אחת דויד עם יו"ד הרי נמצא דויד מלא בתהילים קכ"ב ה', כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דויד, ואולי גירסא אחרת היתה לו.

עוד יש להעיר שלא הזכיר כלל מספרי שמואל ומלכים שגם שם מופיע דוד חסר.

מיהו שמעינן מינה, דאפילו היכא שמצאנו בתנ"ך גם מלא וגם חסר, אחד מהם הוא השם והשני אינו שמו אלא נגזר ממנו (ונכתב כך לשם דרשה), ולפיכך בגט חייבין לכתוב כפי השם דוקא.

הפרעתוני, שלום

העלית נושא מעניין בעל השלכות מעשיות, ופלא שלא דנו בזה הפוסקים מעולם (למיטב ידיעתי).

לענ"ד, בין בכתיב חסר ובין בכתיב מלא השם הוא קדוש, אם נכתב לקדושה, משום שבתהלים מצאנו במקומות חריגים שם אלוקים בכתיב מלא: 1. וירום אלוקי ישעי (יח, מז). 2. למדני כי אתה אלוקי (קמג, י). הכותב פסוקים אלו ודאי קידש את השמות, ומאי שנא מעתיק הפסוק למעתיק המילה בהקשר אחר. כל שקיימת הצורה הזו במקרא לשם קדוש הרי זה מן השמות הקדושים.

אעיר, כי היחיד של אלוקים - "אלוק", מופיע ברוב המקומות בתנ"ך (באיוב לרוב) בכתיב מלא (למעט בהאזינו לב, יז - יזבחו לשדים לא אלה), וא"כ ריבויו הוא "אלוקים". היה אפשר לומר שמוקדשת הצורה בכתיב חסר להורות על ה' ולשלול את המשמעות של ריבוי, אולם אחר שמצאנו בתהלים כנ"ל, א"כ אין הכרח לסברה זו ושוב מילת 'אלוקים' בפשוטה היא ריבוי של 'אלוק', ואדרבה ראויה להיות בכתיב מלא. אלא שבמסורה היא דרך כלל חסרה.

עוד הערה קטנה, אולי חדשנית. כל מילה נכתבת לעיתים לבדה ולעיתים בצירוף אותיות שימוש. השמות הקדושים הם המילות עצמן, בין כשנכתבות לבדן ובין בצירוף אותיות שימוש. כלומר המילה 'אלוק' תקדש יחד עם כל אות שתצורף לה מאותיות מש"ה וכל"ב. כנ"ל באותיות המשמשות ליחס בסוף המילה - אותיות הכנוי"ם, דהיינו אלוקי (ק' חרוקה), אלוקו וכדו'.

לענ"ד, האותיות המשמשות לציון הריבוי, אף המה אותיות שימוש. כלומר, המילה ביסודה היא 'אלוק' ואותיות י"ם משמשות לריבויה. משום כך, כשם שהוראת היחס לא גורעת מן השם (אלוקו) והשם קדוש, כך הוראת הריבוי לא תגרע מן השם, והשם קדוש. אם כן המילה 'אלוקים' קדושה מחמת היותה ריבוי של 'אלוק', גם אם השם 'אלקים' יכתב לעולם בכתיב חסר.  

_________________

רודולף 

רמב"םן יסודי התורה פרק ו הלכה ג  (ממשנה שבועות פרק ו)כל הנטפל לשם מלפניו, מותר למוחקו:  כגון למד מלה', ובית מבאלוהים, וכיוצא בהן--אינן בקדושת השם.  וכל הנטפל לשם מאחוריו, כגון כף של אלוהיך, וכף מם של אלוהיכם, וכיוצא בהן--אינן נמחקים; והרי הן כשאר אותייות של שם, מפני שהשם מקדשן.

מאיר, תודה.

כוונתי היתה לדון מכך שהשם נשאר קדוש אף אם הוא חלק ממילה רחבה הכוללת אותיות שימוש. מנקודה זו, אדרבה, ההלכה מסייעתני, שכן השם לבדו קדוש בלא אותיות השימוש. מתוך כך היה אפשר לומר שהשם 'אלוק' הוא הקדוש מתוך המילה 'אלוקים'. אין לזה סתירה מההלכה שאותיות לאחריו קדושות, כי הטעם לכך הוא (ברייתא שבועות לה, ב - לא משנה) ש'כבר קידשם השם'. איני יודע להגדיר בחדות את ההגיון העומד מאחורי ההסבר הזה (נראה לי שזה ענין של מיקום, לפני שנזכר השם או אחרי, ולא ענין לשוני). לא דייקתי בלשוני בכתבי שהמילה תקדש 'יחד עם האותיות' וכוונתי היתה 'על אף האותיות הנלוות אליה'.

אולם, מדבריך נזכרתי בגמרא (שם), שבתוך דברי הסובר שאף לאחריו נמחק, הובאה הדוגמא: "לאחריו כיצד? 'אלקינו' - נ"ו נמחק". מכאן ראיה ברורה שהי' היא חלק מן השם, ואף למי שלא חילק בין אותיות שלפניו לאותיות שלאחריו אין למוחקה. והרי שהשם ביסודו הוא 'אלקים'. כנראה שאין ענין בסטרוקטורה של המילה, והיחס הוא כשם עצם פרטי. [ההנחה הזו מעוררת לחשוב על המילה 'אלוקֵי', כיצד היא קדושה על אף שאין השם שלם, כי שע"פ אינו נסמך.]

מיכי

אתה הרי יודע שכינויים נמחקים, אלא שתבא ותחלק בין כינוי מובהק לאחר ונכנס לדחוקים שאין בהם צורך.
מה לא מוצא חן בעיניך המשל של האדמו"ר?
אדמו"ר אצל חסיד גור אינו קדוש, האדמו"ר מגור כן, כשהוא אומר האדמו"ר סתם הוא מתכוון לזה הגערער, כשהוא דן על 'אדמו"ר' באופן מופשט הוא מתכוון למושג ולא לזיהוי.
כנ"ל באלוהים: יהודי האומר אלוה-ים מתכוון לאלוקיו ולכן זה הופך לשם קודש, אך כאשר הוא דן על המושג מה מקדש את השם?

ודאי תסכים שבעולם העתיק לא היה למילה 'אלוהים' זיהוי עם הקב"ה, אלוהים היוה מושג מופשט שכל עם וקבוצה זיהו אותו עם מישהו או משהו אחר, היהודים וגרורותיהם זיהו את המושג עם הקב"ה.
אלא שכיום שעיקר המונח אכן מזוהה עם אלוקי התנ"ך יתכן לצדד שזה הפך לשם זיהוי, אך כאשר דנים על אלוהות כמונח פילוסופי למה שיהיה כאן זיהוי? 

מאיר .

על הפסוק הראשון בבראשית :

"התורה המכוונת בשלב זה של דבריה לכל באי עולם , נוקטת בשם זה משמותיו של הבורא שהיה אז מקובל על כל העמים"  [ חומש "שיח התורה" בשם "הרכסים לבקעה" ]

מאיר,
לא הבנתי. הרי זה גופא מה שטענתי, שזהו כינוי (עם הוא"ו) ולכן הוא נמחק ואינו שם קודש.
המשל עם האדמו"ר אינו נוגע לכאן, כי אין כאן שאלה של כוונה אלא של השם כשלעצמו (האם זוהי מילה שמוגדרת ע"י התורה כשם או לא).
 

הרב מיכי ומאיר
אולי יש מקום לחלק בין אדמו"ר עם וא"ו ל[שם א-ד-מ-ר] ללא וא"ו

(ונשארנו עם השאלה מה נעשה בראש ישיבה שממילא אין וא"ו בו)

_________________

אח,
פשוט: נקרא לו ראש ישיבע, ואינו קודש כי אם חול גמור.

מיכי

סליחה, היה נדמה לי שאתה בא לאסור, קראתי עוד פעם את הודעתך הראשונה והבנתי.
מכל מקום לעמדתך יש גם כן זיקה ישירה לדברי, אתה כותב את שם אלוקים כחול משום תוספת הוי"ו, האם כך תנהג גם באד-ו-ני?

אני רוצה להקל יותר באל-ו-הים משום שיש למילה משמעות קודמת לזיהויה עם הקב"ה, משא"כ בשם אדנות שהוא שמו הפרטי.


ספרן

בחידושי ymy33655 על התורה מצאתי על זו הדרך,
מואבי שיקרא את התנ"ך יכול למצוא עצמו מזדהה לחלוטין עם הפרק הראשון, שהרי שם רק כתוב שאלוהים ברא את העולם, לא כתוב מיהו ולא בא הכתוב אלא לאפוקי מסוברי הקדמות. (וגם זה בקושי)
פרק ב הוא שלב נוסף, בו כבר מזהים את אותו אלוהים, המדובר הוא באותו א-ל המכונה י-ה-ו-ה, ביום ברוא י-ה-ו-ה א-ל-ה-י-ם ארץ ושמים.
נמצא שיתכן שזו אכן מגמת הכתוב, ראשית למד הקורא כי יש א-ל בורא, לאחר מכן עליו להתקדם ולזהותו תוך שלילת האפשרויות האחרות.

לא זכרתי שהנושא עלה כבר, ולכן כתבתי בקשה באשכול המשאלות. תודה לשטיינר.
כעת אני רואה שכבר אז חשבתי ששם א-לוהים נמחק. ולדעתי הטענה מאלוק אינה טענה, שהרי אלוהים הוא שם בפני עצמו ברקשימת האינם מנמחקים, כפי שכתב שטיינר במסקנתו.
כעת אני רואה גם את הטענה של מאיר, ואולי גם לה יש מקום.
לגבי אדנות עם וא"ו אחרי הדל"ת מצאתי בספר קסת הסופר שרואה בזה שם שאינו נמחק. אבל מסברא לא הבנתי את שיטתו.