אני רווקה בת 25 ומרגישה מצוין עם עצמי, אני חושבת שצריך ליהנות מכל תקופה וגם מחיי הרווקות, ובמיוחד מכך שאפשר להספיק "המון" בלי עול בית וילדים, כל אחת וההספק שלה, אני לדוגמא משקיעה בלימודים ובעבודה עם סיפוק, ואחרת תשקיע במעשי חסד. לדעתי אנשים שמתלוננים ולא נהנים ממשהו זהו דפוס שיכול לחזור על עצמו גם אחרי הנישואין, יש לי חברה שלא התחתנה עד גיל 24 וכל היום התמרמרה וחשבה כמה שהיא מסכנה, כשהייתי רואה אותה פשוט ריחמתי עליה והתפללתי בכל ליבי שתתחתן. בסופו של דבר היא התחתנה ואני חשבתי בליבי:"ב"ה סוף סוף היא תהייה מאושרת, ואכן בכל תקופת האירוסין לא הייתה מאושרת ממנה, פנייה זרחו והיא נראתה אחרת לגמרי, אך לא עבר זמן, ומספר חודשים לאחר החתונה היא אמרה לי:"תלמדי להעריך את חיי הרווקות, הנישואין זה לא האושר הגדול ביותר... מתעוררים קשיים רבים וכו'", אך זה לא נגמר בזה, גם אחרי הלידה הראשונה היא התלוננה על הקושי לגדל ילד, כמובן שהיא מודה על הכל ושמחה עם הכל אך יחד עם זה מתלוננת בלי סוף...
אין ספק שזה תלוי באופי האדם ולא כולם כאלה, ויכולים להיות אנשים שהתמרמרו בתקופת הרווקות ואחרי הנישואין היו מאושרים, אך במציאות אני רואה שהרבה מחברותי הנשואות אומרות לי שהן מקנאות בי שאני מצליחה ללמוד ולהתקדם, מפני שהן מגדלות ילדים ואין להן זמן אפילו לעצמן, אז אני חושבת, שלא צריך לקנא באף אחד וגם מי שמטפלת בילדים, צריכה ליהנות מזה שהיא משקיעה בילדיה שלה ומגדלת משפחה.
זה לא סותר ש"לא טוב היות האדם לבדו", אני גם מרגישה קושי לפעמים, וזה לא סותר שצריך לעשות השתדלות , להיפגש ולהתפלל לה', לדעת שהמטרה האמיתית בחיים היא לעשות רצון ה', להקים בית נאמן ולחנך ילדים לאהבת ה', ולא להשקיע בקריירה וכבוד. אבל, בינינו... אם נקבע לנו משמיים מתי נתחתן האם התמרמרות ומרה שחורה תזרז למצוא את בן הזוג?
לפחות נהנה מהתקופה היפה, שאנחנו יכולים להספיק בה הרבה, וכל אחד בתחום שלו, ואני בטוחה שאחרי שנתחתן נחשוב כמה היינו טיפשות שלא ידענו להעריך ולנצל מספיק את תקופת הרווקות.
 |
|
|
