מזונות המעוכבת

בין הדברים שהאשה יכולה להתחייב הן מעשה ידיה:

"ועוד תקנו חכמים שיהיו מעשה ידי האשה כנגד מזונותיה, ופדיונה כנגד אכילת פירות נכסיה, וקבורתה כנגד ירושתו לכתובתה, לפיכך אם אמרה האשה איני ניזונת ואיני עושה שומעין לה ואין כופין אותה, אבל אם אמר הבעל איני  זנך ואיני נוטל כלום ממעשה ידיך אין שומעין לו שמא לא יספיק  לה מעשה ידיה במזונותיה, ומפני תקנה זו יחשבו המזונות מתנאי הכתובה". (רמב"ם הלכות אישות פרק יב הלכה ד).

איזו אשה חכמה תסכים להעביר את משכורתה לבעל תמורת המזונות?

סעיף 2  בחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959  קובע:

(א)    אדם חייב במזונות בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה.

האדם היהודי ב"אדם חייב במזונות בן-זוגו",  הוא  קביעה חוקית שהבהוא אדם, ושעל הבעל  לזון את אשתו, מכיון שלפי הדין האישי  החל על יהודים במדינת ישראל הוא דין תורה.

האם "כולל"ניק שאשתו היא המפרנסת, עובר על החוק?

לפי ההלכה, כשאשה מתנהגת כ"לא  אשתו", גם אין על האדם את  החובות לזונה.

רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי, המורדת והיוצאת משם שם רע אין לה לא מזונות ולא בליות". (ירושלמי כתובות פרק ה ה"ח).

הבעל אינו  חייב במזונותיה.לא רק כשהיא מורדת או מוצאת, אלא גם באם היא יצאה מרצונה (ללא סיבה מוצדקת) את בית הבעל, וחזרה לבית אביה או היא לעצמה,

"אשה שיצאה מבית בעלה והלכה לבית אחר, אם באה לד מחמת טענה שהוא בשכונה שיוציאו עליה שם רע וכיוצא בזה, חייב לזונה שם אם תבעה מזונות; מז] אבל אם לא תבעה, מחלה על מזונות דלשעבר. הגה: וה"ה אם היתה לה קטטה עם בעלה ולא מתדר לה עמו, והמניעה ממנו, ולותה למזונות, צריך לשלם; אבל אם המניעה ממנה, א"צ לשלם, מח] דאין האיש חייב במזונות אשתו לה אלא כשהיא עמו (מרדכי פ"ב דייני גזירות וכ"כ הב"י בשם הריטב"א). ודוקא שבעלה בעיר, אבל אין בעלה בעיר אין נפקותא אם הלכה לבית אביה; ואם משום מלאכות הבית, אם היתה חולה פשיטא דחייב, דחולה לאו בת מלאכה היא; ואם אינה חולה, מנכה לה ממזונותיה כפי מה שצריך לשכור מי שעושה לו המלאכות קטנות שבבית, אבל אינה מפסדת משום זה מזונותיה, רק מחמת מעשה ידיה אם בת מלאכה היא (כל זה בב"י סימן ע"ז בשם תשובת הרשב"א). ובמקום שחייב לה מזונות, אע"פ שבעלה הכריז שלא ילוה לה אדם, והוא בעיר ולא תבעתו בדין, ולותה, חייב לשלם, דלאו כל כמיניה. לו (מה) והוא דלא ספקה במעשה ידיה (תשובת הרשב"א סימן תצ"ב /תרצ"ב/). [שולחן ערוך אבן העזר סימן ע סעיף יב].

שכשהיא עוזבת את הבית  אין היא יכולה למלא את החובות המוטלות עליה כלפיו בתוקף הנישואין, ולפיכך אינה יכולה לדרוש ממנו את מזונותיה". (שרשבסקי, "דיני משפחה" עמוד 130, עפ"י הבית יוסף אבן העזר סימן ע: "... ואפילו לפי ברכת הבית איפשר דלא יהיב לה דלא תקון לה רבנן מזונות אלא ביושבת תחתיו ומשמשתו אבל בשאינה יושבת עמו ואינה באה בטענה אין לה דין מזונות וכן דעת רבותי").

שאלה:

ומה באם היא עזבה אותו ועברה לגור עם גבר אחר?

בטח  תאמרו:

מהי השאלה?!  פטור מק"ו, אם למורדת ויוצאת משום שם רע אין מזונות, כ"ש  לזונה!

אלא שעיון בפסקי הדין של בתי הדין  הרבניים יגלה, שהם מחייבים  במזונות גם בעלים שהם פסקו שעליהם לגרש את נשותיהם  מפני שהן זנו, והם  אף שוללים  מהבעלים את האפשרות  לקזז מהסכום את הכנסתה ממעשה ידיה, (שהם חובה מכללא ע"י לקיחת המזונות), אף אם  היא זונה עם דיפלומה מאושרת  ע"י הרבנות!

כ"ז רק באם הבעל יסרב לגרש את אשתו הזונה. הם יחייבוהו  במזונותיה, שאל"כ, כשביה"ד קובע שאשתו של אדם זינתה, הוא חייב לגרשה והיא מאבדת את זכותה למזונות.

אך בעל סרבן חייב במזונות שבהם אינו חייב.

סתם זונה מפסידה את מזונותיה, אך  הזונה הזאת, לא רק שאינה מפסידה את מזונותיה,  אלא הוא אף מפסיד את זכותו לקזז את הכנסה מהסכום שנקבע לו כתשלום מזונות.

היא בעננים:

מעולם לא היו  לזונות  ימים טובים  מאלה.

גם יש להן מאהב, גם עובדות, וגם מקבלות תשלומים חודשיים מהבעל, שלהן הצמיחו קרניים.

כפי שכתבתי בעבר, דייני בתי הדין הם אטומים, אך  בד"כ יש לאטימותם הסבר.

ההסבר כאן הוא פשוט:

בית הדין יוצא מנקודת הנחה, שהבעל חייב לשלם מזונות לאשה זונה, שעליו לגרשה

מפני שהוא מסרב לתת לה גט.

כקנס?

לא!

מפני שהוא מעכבה מלהנשא!

מי אמר שהיא בכלל  רוצה להנשא, אולי טוב לה במצב הקיים?

הם אמרו!

למה אמרו?!

כדי שלא תהיה זונה, שהרי היא רק זונה כאשר היא עם המאהב בעודה נשואה לבעל.

פסקי בתי  הדין של חלם?

לא בדיוק!

כך פוסקים  בתי  הדין הרבניים, ולכן פוסקים כך גם בתי המשפט של מדינת ישראל כי הדין האישי  החל על יהודים במדינת ישראל הוא דין תורה.

ולפי סעיף 2 בחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959 האדם חייב במזונות בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו,

ולפי דין תורה אין הבעל חייב לזון אשה זונה.

אלא מאי?

הם  קוראים לזה חיוב "מזונות", אף שאינו  מדין מזונות, אלא הוא קנס על שהבעל אינו רוצה לקיים את פסק דין, בית הדין לגרש את אשתו.

בפסקי דין רבניים חלק א פס"ד בעמוד 51 , מובא תיק מס' ארבעת אלפים חמש מאות עשרים ושבע - תשי"ג תיק מס' שלושת אלפים שמונה מאות תשעים ושש - תשי"ג בבית הדין ת"א - יפו בפני בכ' הדיינים: הרבנים א' ל' רביץ, ד' בורשטיין, ש' ב' ורנר בענין: זוג שנתגרש בגירושין אזרחיים בלבד. - תביעת האשה לגט בטענה נתקדשתי ולא נתגרשתי. - הבעל טוען קדשתיה וגירשתיה. - האשה חיה עם אדם זר וכריסה בין שיניה.

בפסק הדין קבע בית הדין:

"... בכל אופן החלטנו שיש לחייבו במזונות משני טעמים וממה נפשך: בעצם לא נפטר הבעל מלזונה אף כשהיא נאסרה עליו, כיון שעתה היא מעוכבת בגללו להנשא בסירובו לגרשה. וכן פסק להדיא הגאון מגן אברהם (בתשובתו בסוף פירושו לתוספתא נזיקין) דבזינתה אם אין מחויב לגרשה הוא חייב ליתן לה וכסות (הובאו דבריו בתשובה שבסוף ספר דרוש וחדוש לרע"א), וגם הגרע"א אינו חולק עליו אלא כתב בזה"ל: אין מובנים לי דברי המג"א, דכיון שאסורה לו מחמת מעשיה, ליכא חיוב מזונות, עיין יבמות פרק יש מותרות דף פ"ה ע"א. ואי משום הא דיבמות, לא איריא, די"ל דשאני התם שמדובר באלמנה לכהן גדול דהרי כופין אותו להוציא, וכיון דלהוציא קיימא, מזונות אית לה? אבל בנידון דידן שאם נאמר שאינו מחויב לגרשה אלא סגי שיפרוש ממנה, הרי לא להוציא קיימא ושפיר אית לה מזונות כיון שאין כופין להוציא.

וא"כ ממה נפשך יש לחייבו במזונות, דאם כופין אותו להוציא, הרי כופין גם בשוטין וכ"ש שאפשר לחייבו במזונות, דכה"ג לא הוי כפיה כמ"ש הבית מאיר בסימן קנ"ד (הובא לשונו בפ"ת שם סק"ד) וז"ל: לכן מוטב לע' שלא לכפותו על הגט כ"א על חיוב מזונות ופרנסה או לתשלומי הנדוניא והכתובה עד שמכח זה בע"כ ירצה עצמו לגט ע"י פשרה קצת ובזה אין שום חשש; ואם אין כופין להוציא הרי יש לחייבו מזונות עפ"י מגן אברהם הנ"ל, דלא דמי, כאמור, לאלמנה לכהן גדול דלית לה מזונות כיון שכופין, משא"כ בנד"ד שאין כופין ולאו למיפק קיימא שפיר אית לה מזונות".

אקרובטיקה שכל מתעמלת אולימפית שזכתה במדליית זהב, היתה גאה בה.

הם היו גם מוצאים פוסקים שמותר  לחתוך לו את הביצה השמאלית, אם המדינה הינה מרשה להם. 

הרבה יותר ברור בפסקי דין רבניים חלק א פס"ד בעמוד 235: 

תיק תשי"ג - /חמש מאות ושנים/ בית הדין ירושלם בפני כב' הדיינים הרבנים: ש' מ' אזולאי, א' י' וולדינברג, י' קאפח התובעת: בענין של האשה א', ב"כ מר משה מ. דהאן, ירושלים. הנתבע: הבעל ב', ב"כ הרב יצחק נאה, ירושלים. תביעת האשה לגירושין בטענה, כי בעלה מאוס עליה והיא זנתה תחתיו. - הבעל מוכן לתת גט רק תמורת סכום מסוים. 

מסקנות א. אשת איש שחיה בנפרד מבעלה במשך שנים וכריסה בין שיניה, אסורה על בעלה ואינה נאמנת לטעון, כי נתעברה ע"י הריון מלאכותי, ומכל שכן שאנן לא טענינן לה טענה כזו. ב. א. אשת איש שזנתה תחת בעלה, מפסידה את כתובתה והבעל חייב לפטרה בגט פטורין. ב. גם לדעת הסוברים, כי אם לא ירצה הבעל לא יגרשנה אלא שלא תשמשנו מחייבים אותו להוציאה, אם האשה תובעת את הגט, דכיון שאי אפשר לו לקיים עונתה למה יעגנה בחנם. ג. אולם בכפייה של ממש כופין אותו רק אם נתברר לפני ביה"ד על פי שני עדים שזנתה מרצונה. ג. במקרה הנדון שאין כופין אותו כפייה ממש, יש מקום לכפייה בדרך ברירה".  

ראו אברהם בארי, "מזונות לאשה שבעלה חויב לגרשה" ("מעוכבת")", מחקרי משפט ז', הכותב:

(ד)        נדרשנו לעיל לפסק דין הרוב בבית הדין הגדול בתיק תשל"ג/205 פד"ר י' 294, 305), שבו נקבע כי אין לבעל במקרה של מעוכבת זכות במעשה ידיה, ולכן אפשר לחייבו במלוא הוצאות מחייתה. הרב ישראלי פטר שם את האשה מחיוב מעשה ידיה לבעלה, הן נוכח "קנסיות" החיוב, והן כיוון שבספק גירושין אין הטעם "משום איבה" קיים (אך עיינו דעה שונה בפסק דינו של בית הדין האזורי פד"ר ג', 44, 55). המחבר בארי במאמרו סבור, כי ניתן להגיע ממקורות שונים למסקנה המנוגדת לדעת הרוב בפסק הדין של בית הדין הגדול, ראשית, כי אין ביטוי מפורש לעקרון הלכתי כללי של עילת מזונות משום "מעוכבת", ושנית, כי אם המדובר בהמשכיות של עקרון המזונות הרגיל, הרי גם מעשי ידיה של האשה צריכים להתקזז כנגדו. לפיכך, לשיטתו, ניתן לחלוק על פסק דין הרוב, שבו הוחלט לפטור את המעוכבת מליתן את מעשה ידיה לבעלה, בין השאר מתוך שהמדובר בקנס, ולקבל את דעת דיין המיעוט, הרב גולדשמידט, שהמדובר בחוב מזונות רגיל ולא קנסי. לדידו של המחבר בארי, הרי אלה מזונות הנובעים מן הנישואין גופם". 

ויותר מזה במ"א (תל-אביב) 1565/92 - אלביליה נ' אלביליה .תק-מח 93(2), בדברי השופט י. זפט 

"אין חולק כי העילה לחיובו של המשיב במזונות במקרה דנן, היא לכפות עליו לתת גט לתובעת ולשחררה מעיגונה, ולפיכך הסמכות לדון בתביעה זו נתייחדה לבית הדין הרבני בהתאם לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג - 1953 [השווה ע"א 664/82 סלומון נ' סלומון, פ"ד לח(369 ,365 (4 וכן ז. ורהפטיג "כפיית גט הלכה" שנתון המשפט העברי ג-ד (תשל"ו - תשל"ז) 167 ,153]. 

מקורו של  חיוב מזונות מטעם "מעוכבת נישואין",  הוא בדברי רש"י על  דברי הגמרא כתובות דף צז עמוד ב: 

"לאתויי מגורשת ואינה מגורשת, כדרבי זירא, דאמר ר' זירא: כל מקום שאמרו מגורשת ואינה מגורשת - בעל חייב במזונותיה". 

רש"י פירש את טעמו של ר' זירא :כך: 

"כדרבי זירא - דאמר בעלה חייב במזונותיה בחייו [ואשמעינן מתני' דדוקא בחייו] משום דמעוכבת בשבילו להנשא אבל לאחר מיתה לא דדלמא גרושין הוו ואין לה מזונות דמספיקא לא מפקי' ממונא". 

האם  "דוקא בחייו" כדי לשלול את המקרה הבא? 

"כתבו לאחר שנים עשר חדש ונתנו לאחר שנים עשר חדש ומת אם הגט קדם למיתה הרי זה גט ואם מיתה קדמה לגט אינו גט ואם אין ידוע זו היא שאמרו מגורשת ואינה מגורשת, (משנה גיטין פרק ז משנה ט). 

מהלכות "מגורשת ואינה מגורשת", ניתן להבין, שה"בעיה" אינה מפני שהיא מעוכבת בשבילו להנשא-הוא מונע ממנה  בעל, שהרי אין  שם בכל ההלכות כל  חובה לגירושין שניים, אלא הוא מדאגה לקיומה של האשה, מחמת התנאים של אותם הימים - מחוסר הכנסה, ולכן השימוש  בהלכת "המעוכבת"  אינו מטעמי "מזונות".

מי השתמש בעקרון ה"מעוכבת"?

הרמב"ם (פרק י"ח  מאישות הט"ז), השתמש בעקרון זה כדי לחייב במזונות  יבם שאינו רוצה לחלוץ או ליבם:

"תבעה יבמה לכנוס או לחלוץ ועמד בדין וברח או שחלה או שהיה היבם במדינת הים הרי זו ניזונת משל יבם בלא שבועה כלל".

הרב יצחק אלחנן ספקטור כתב בשו"ת עין יצחק חלק א - אה"ע סימן עט:

"... יותר י"ל לפי אשר כתב כא"א הגאון נ"י בסוף ספרו נחל יצחק (חושן משפט)  חלק א' עמוד קע"ג) בקונטרסו על סי' ע"ז מאהע"ז דמה שחייב הבעל במזונות אשתו מה"ת משום דאגידא בי' ומעוכבת בשבילו להנשא. ובמקום שרוצה לגרשה והעיכוב אינו בשבילו אז פטור ממזונותי' מן התורה רק חייב משום תנאי כתובה דכל זמן אשר לא שילם לה כתובתה מחויב במזונותיה...".

בספר נחל יצחק הוא כתב:

"והנראה לי לתרץ זה והוא דהא קיי"ל מגורשת ואינה מגורשת  בעלה חייב במזונותיהמשום דאגידא ביהומעוכבת בשבילו להנשא, כמו שפירש רש"י בכתובות דף צ"ז ובב"ב דף מז....".

גם רמ"פ "משתמש" בסיבת  העיכוב כדי לחייב במזונות.

"אבל בעובדא זו שמה שרצתה להתגרש היה משום שהסכים שאחיו השוטה יישן עמהם בחדר אחד שאסור לשמש נמצא שהוא מורד בתשמיש שכופין אותו להוציא וממילא עד הגירושין חייב במזונותיה כיון שהיא לא פשעה במה שתובעת גירושין. ואף שעכ"פ לא דרה עמו ומסתבר שאין עליו שעבודים למעשה ידיה, מ"מ מאחר שמעוכבת מחמתו מלהנשא לאחרים יש לחייבו במזונותיה דלא גרעה ממגורשת ואינה מגורשת שאר"ז שבעלה חייב במזונותיה ופרש"י בכתובות דף צ"ז דהוא משום דמעוכבת בשבילו להנשא...". (שו"ת אגרות משה אבן העזר ח"א סימן קלז).

העילה לחיוב במזונות מדין מעוכבת נובעת מכך שאישה הכבולה לבעלה מעוכבת להינשא לאחר וכתוצאה מכך מנועה ליצור זכות למזונות מאחר. העובדה שכיום הקשר בין מקורות קיום לנישואין ותלות הבעל  כיום הם מקריים לא משנה דבר. פסיקה קבעה כי תביעת מזונות מדין מעוכבת הינה עילת תביעה עצמאית למזונות. כן נקבע כי אף אם אינה זכאית למזונות רגילים, אין לכך כל השפעה על מזונות מדין מעוכבת, שכן מזונות אלו מטרתם לקנוס את הבעל הסרבן, יתרה מכך, מקום שבית המשפט מטיל על בעל חיוב במזונות מדין מעוכבת אין לקזזם כנגד "מעשה ידיה", היינו הכנסות האישה.
ראו ע"א 64/82 מירה סלומון נ' משה סלומון פ"ד ל"ח (4) 365.תמ"ש (ת"א) 17820/96 פלונית נ' אלמוני תקדין-משפחה 90 (2) 6, ע"א 64/82 מירה סלומון נ' משה סלומון פ"ד ל"ח (4) 365, 372,  ע"א 798/82 נוני נ' נוני פ"ד מ(3) 744 לפני הנשיא מ' שמגר והשופטים ש' לוין, א' גולדברג, אמר הנשיא שמגר:

1.  בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו החליט, כי יש לראות את המשיבה כ"מעוכבת להינשא", ופסק בעקבות זאת את מזונותיה בקבעו, בין היתר, את שיעור המזונות בלי להתחשב במעשי ידיה.

על כך הערעור שלפנינו.

2 . נקודת המוצא, אשר שימשה את בית המשפט המחוזי לצורך בחינתו של הרקע המשפטי, הייתה פסק-דינו של בית הדין הרבני, שדן בעניין הגירושין של בני הזוג. הערכאה הראשונה סברה, כי אם יראו את פסק הדין של בית הדין הדתי כפסק גירושין, אזי סירובו של המערער לגרש את אשתו הוא שהופך את האישה למעוכבת מחמתו להינשא ומצדיק גם את הגדלת שיעור המזונות.

פסק-דינו של בית הדין הרבני ניתן ביום ט' באדר א' תשל"ח (16.2.78), וזה נוסחו: 

"פסק-דין לאחר שמיעת מו"מ הצדדים וב"כ בתביעות האשה לגירושין בכתב-התביעה והטענות הנוספות שנשמעו בעת הדיונים על מחלת הסכרת הקשה בה סובל הבעל זה שנים רבות, ועל סמך החומר הרפואי שבתיקים אנו פוסקים :

א. על הצדדים לנהל מו"מ לגירושין.

ב. אין בית הדין רואה מקום לחייב את האשה לחזור אל בעלה לחיי שלום.

ג. לאור הנ"ל ולאור זה שלאשה אין שום תביעות מהבעל פרט לגט, דוחים תביעת הבעל להכריז על האשה כמורדת" .

בית המשפט המחוזי אומר בהחלטתו:

"טענת האשה היא כי הבעל מסרב לנהל מו"מ כלשהו על גירושין, ולפיכך יש בכך משום שנוי נסיבות שבגינו ניתן לראות באשה, מעוכבת להינשא'.

שנוי נסיבות זה מצדיק פסיקת מזונות לאשה, למרות שאינה עם הבעל, ובלא שהשתכרותה היא תובא בחשבון, כפי שמצינו בפרשת מילר נ' ברקוביץ (ע.א. 127/80 פד"י ל"ד(219 ,(4)".

3. ההלכה של הדין האישי היא, כי הבעל חייב במזונות האישה המעוכבת מחמתו להינשא, ומכאן, כי אין להתחשב במעשי ידיה. אומר ד"ר ב' שרשבסקי דיני משפחה (ראובן מס, מהדורה 3, תשמ"ד) 304 :

" . . . ההלכה היא שכל מי שבניגוד לחובתו גורם ע"י מעשיו או חוסר מעשיו לכך שהאשה תהיה מן הדין מעוכבת מלהינשא לאחר, חייב במזונותיה".

הוא מוסיף ומסביר את הטעם בדבר, בעמ' 228. כדלהלן :

"הטעם לתקנת חז"ל בדבר זכות הבעל למעשה ידיה של האשה הוא, ,משום איבה', אין מקום להעניק לו את הזכות הזאת, אם היסוד של התקנה איננו בנמצא, כלומר כשבין כה וכה יש ויש איבה ביניהם שאין סיכוי למנעה ע"י זה שהוא יהא זכאי למעשה ידיה. זה המצב כאשר הבעל מסרב לתת גט לאשתו או כאשר היבם מסרב לחליצה וע"י זה הוא מעכב בעדה להנשא לאחר ולקבל ממנו את מזונותיה, אע"פ שעל פי דין הוא חייב ויכול לשחררה מן העיכוב. במקרים כאלה התקינו חז"ל, מטעם קנס וכדי לאלצו לשחררה כנ"ל, שהוא חייב במזונותיה גם אם לפי הדין הכללי בדבר מזונותיה אולי לא היה יסוד לחייבו כך. מאידך, מאחר שכאמור היסוד להלכה בדבר זכות הבעל למעשה ידיה נפל, אין הוא עוד זכאי למעשה ידיה" (ההדגשות שלי - מ' ש'). לפי גישתו של המשפט העברי, הגט הוא אקט רצוני, המבוצע על-ידי בני הזוג עצמם, ובית הדין אינו אלא מפקת עליו, שאם לא כן יהא זה "גט מעושה". במקרים מסוימים נוטלים, עם זאת, רשות לכפות בעל, המסרב לתת גט לאשהו, כאשר הנסיבות מצביעות על כך, שזהו המוצא היחיד.

4 . בפסק-דינו של השופט זילברג (כתוארו אז) בבג"צ 54/55 (רוזנצווייג נ' יו"ר ההוצל"פ, ירושלים, ואח', פ"ד ט 1542.) הייתה הטענה העיקרית, כי המזונות שנפסקו שם לבעל היו מבחינת פסיקת מזונות עונשיים על-מנת לכוף את הבעל לתת גט לאשתו. טענת הבעל הייתה, שבית הדין אינו מוסמך לתת פסק- דין כאמור, שכן תהיה בכך משום עקיפה והתחמקות מן הגדרים והסייגים, שהוטלו על כפיית הגט, בהתאם לסעיף 6 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 .

השופט זילברג קיבל את טענת הבעל מבחינה משפטית, אך קבע, כי מבחינה עובדתית לא היו אלה מזונות עונשיים אלא מזונות, אשר שיקפו את שהגיע לאישה בעקבות עליית המדד. טעמיו של השופט זילברג לקבלת הטענה המשפטית היו שניים :

(א) הוא קבע, שלא ייתכן שבית הדין יפסוק מזונות עונשיים, כאשר הוא מודע לחשש של גט מעושה. לכן, לדבריו, אם בית הדין קבע סכום מסוים, סימן שזהו סכום מן הדין.

(ב) טעם שני טמון בסעיף 6 לחוק הנ"ל. כדבריו, שם, בעמ' 1550 מול אותיות השוליים ה-ו :

"בסעיף 6 של החוק גילה המחוקק הישראלי את רצונו הברור, שלא להניח את כפיית הגט בידי בתי-הדין הרבניים בלבד. הוקם מנגנון מיוחד, הייתי אומר : ,רשות פיקוח' כפולה (של היועץ המשפטי ושל בית-המשפט המחוזי), אשר תחליט על דעתה היא, אם לסייע באופן אפקטיבי לביצוע הכפיה, ואם אין. כל מי שקרוב למציאות הישראלית, ויודע את המאבק הקשה שהתנהל מסביב לחוק ההוא, יכיר על נקלה את המניעים שגרמו להטלת  "פיקוח" זה. רעיון ברור זה מחייב בהכרח את המסקנה, כי פסקי-דין ל,מזונות הפחדה' לא יבוצעו כלל על-ידי המנגנון הממשלתי של משרד-ההוצאה-לפועל, שכן אפשרות זו עשויה לסכל כליל ולשים לאל את ,אמצעי הזהירות' שננקט על-ידי המחוקק בסעיף 6 של החוק.

סיכם השופט זילברג ואמר, שם, בעמ' 1552-1551 :

" ... כדי שהגט יהיה כשר בהחלט, צריך שהוא יינתן : או (א) ברצונו הטוב והחפשי של הבעל, או (ב) אם ניתן לאחר שכפו אותו ואמר : רוצה אני שהכפיה תיעשה על-ידי ישראל (למעשה : בית-דין של ישראל), והיא תיעשה כדין. ידוע ומפורסם טעמו של הרמב"ם לכך, והוא : כי על-ידי הכפיה תש כוחו של היצר, ובא לידי גילוי רצונו הפנימי, האמיתי, של האדם הישראלי, הרוצה לשמוע דברי חכמים".

לדעת השופט זילברג, אין לפסוק מזונות עונשיים הן משום החשש מגט מעושה והן מאחר שהמשפט הישראלי קבע הליך מיוחד לכפיית גט, ובכך התכוון המחוקק שתהא זו הדרך היחידה לכפיית גט". 

בע"א 664/82 - מירה סלומון נ' משה סלומון . פ"ד לח(4), 365, לפני השופטים מ' בייסקי, ד' לוין, י' וייס, אמר השופט לוין:

"... החלטת הרוב בערעור (כבוד הדיינים ש' ישראלי ו-י' קפאח, בניגוד לדעתו החולקת של כבוד הדיין א' גולדשמידט) הייתה בתמצית:  

א.1. אשה שנתעוררו ספיקות בגירושיה מבעלה והיא 'מגורשת ואינה מגורשת', הואיל והיא מעוכבת להינשא בגללו, דינה מפורש בגמרא ובפוסקים שהוא חייב במזונותיה.

3. לפי דעת הרא"ם הדין הוא באשה מעוכבת להינשא, למרות שמעכב נישואיה חייב במזונותיה, אינו זוכה במעשי ידיה, ואין שום מקור בראשונים החולק עליו ...

דין מעשה ידיה הוא במפורש חלק מפרטי דיני המזונות (עיין בעניין זה ד"ר ב' שרשבסקי, דיני משפחה (ראובן מס, מהדורה 3, תשמ"ד) 229 -228). מהנאמר שם עולה, שבמקרה שיש מקום להחיל את הלכת "המעוכבת", הבעל חייב במזונות אשתו בלי להיות זכאי למעשה ידיה. אלה שייכים לה בלבד, ואין בידו לקזזם כנגד מזונותיה.

אמת הדבר, שתקנת חז"ל זאת יש לה אופי של קנס, כדי לאלץ את הבעל לשחרר את האישה (שם, בעמ' 228), אך אין בכך כדי לגרוע מן העובדה, שהמדובר הוא בחיוב מזונות כשלעצמו - להבדיל ממזונות עונשיים גרידא...".

ראו גם את דברי השופט א' רובינשטיין מעמוד 44 בפסק הדין  בענין מישל סבג שאליו ציינתי כבר בעבר, שהאריך בפרשת ה"מעוכבת".

תוקן על ידי נישטאיך ב- 10/12/2006 3:44:40