הדיבורים הבאים נועדו לנסות ללבן את סוגיית הרגשות והתכונות לאט לאט, בשלבים. לכן מתבקשים המעיינים לנסות ולתייחס לדברים בצורה מקומית ולא להסתעף אל מעבר לכך הרבה יותר מהנדרש בגדר תפסת מרובה וכו'.
מאז ומעולם ידעתי אני ויודעת כל האנושות שחלק נכבד ואולי גם עיקרי של חיינו, הוא עולם התכונות והרגשות. עולם זה נחווה בצורה מאד ברורה, לא ניתן להטיל ספק בקיומו. עם זאת, מידת היכולת של ההוכחה שלו, אינה מוחלטת כפי שניתן להוכיח [בעצם, להראות] את המסקנה שחמש כפול שניים הרי הם עשרה.
מדוע לא ניתן להוכיח את קיומם של הרגשות? התשובה לשאלה זו נועצה בעצם כינויים של חלק מהתכונות בשם רגשות. מה הם רגשות? האם הם אכן עולם לעצמם, האם אכן לא ניתן להוכיח אותם באופן דומה לכל קיום אחר?
כאשר אני צועד ברחוב, אין ספק שנכון יהיה לומר שאני גם מרגיש שאני הולך ברחוב, עם זאת לא נכנה את ההליכה ברחוב כהרגשה. גם כאשר אני מפסיד כסף, אין ספק שזו גם הרגשה, עם זאת ההפסד עצמו אינו מוגדר כרגש אלא כעובדה. את הצער, הלחץ מההפסד, נכנה כרגשות, ואולי גם את הרצון להרוויח ולא להפסיד נכנה כרגש. מדוע?
ההבדל בין ההליכה ברחוב להרגשת הצער מהפסד או הכעס על שחמסו אותי, הנו בכך שאת ההליכה אני יכול להגדיר ללא שאזדקק להצביע על ההרגשה שיש לאדם בהליכתו. הליכה היא תנועה של הרגליים באופן מסוים המניע את האדם מנקודה פלונית לנקודה אחרת. זהו הסבר נטול רגשות ולכן כשנגדיר את פעולת ההליכה לא נזדקק להשתמש בחלק הפחות מוגדר והחלק שאינו אלא ליווי, קרי הרגשות. מה שאינו כן כשננסה להסביר את הכעסים, הלחצים, הצער, ואולי גם את תכונת הספקנות או את תכונת חוסר הביטחון, נתקשה להצביע על עובדה מסוימת ללא שנזדקק לתאר את המצב דרך האפקט הרגשי. מסיבה זו אנו גם נוטים לראות ברגשות ותכונות מין קיומים נפרדים בעלי אקסיומות של רגש ופחות של עובדות.
להדגים את הדברים, אחזור להוכיח את ההנחה הראשונית שלי שרגשות אינם ניתנות להוכחה במידה דומה לעובדות אחרות. נניח ואני כועס עכשיו על חברי שרימה אותי ולא גילה לי שמגיע לי סכום נוסף. האם אני יכול להוכיח שאני כועס? האם האדמת פניי יכולים להוות הוכחה מוחלטת לכך שאני כועס? הרי יתכן ואני מתאדם כרגע מחוסר חמצן או בושה. האם העובדה שאינני מסכים לדבר עם ידידי מוכיחה שאני כועס עליו? גם זה לא בהכרח, אולי עשינו ניסיון לראות כמה זמן אנו יכולים שלא לדבר זה עם זה? קיצורו של דבר, איננו יכולים להצביע על התהליך העובדתי של הרגשות והתכונות בכדי שיהיו ניתנים להעברה ללא אותה האמונה בקיומם של הרגשות במין החי עלי אדמות, את אותו העולם אנו מכירים בעיקר דרך עצמנו ומקישים את קיומם גם לאחרים. את ההליכה איננו צריכים להקיש מעצמנו, את העובדה שהשמש זורחת איננו צריכים לאתר דרך הסימפטומים של אור וצל, די במבט אחד באיש ההולך והרמת אותו המבט אל על כדי להיווכח באופן החד ביותר שהנה לפנינו אדם הולך ומעליו זורחת השמש.
אינני מדבר על רמת הוכחה כזו שלא ניתן להכחישה, אלא על רמת הוכחה שמצביעה על הדבר באופן מדויק. כרגע אני חושב על שולחן, אך איני יכול להוכיח זאת. איני יכול להוכיח אבל אני יכול להראות בדיוק על מה אני חושב. אם אני חושב על השולחן העומד בביתי אוכל להביא אותך אל ביתי ולהראות לך על איזה שולחן חשבתי בעת כתיבת השורות. אני אראה לך את הנושא המדובר בצורה שלא יהיה נתון לפרשנות ולוויכוח מהי המחשבה שחשבתי עליה, כמובן במידה שאתה מאמין לי. כשאני מדבר על ההוכחה של רגשות, אני מדבר על הרמה הזו של ההוכחה. אם אומר לך שאני כועס ותבקש ממני להסביר לך מה קורה אצלי כרגע, לא אוכל להראות לך מה יש אצלי כרע, אוכל רק לדמות את זה לרגש שאתה חשת בו פעם. זה יהיה דומה יותר למצב בו אני אומר לך שאני חושב על משהוא שדומה לשולחן הניצב בסלונך, וגם זה הרבה יותר מוגדר ו"עביר" מאשר האמירה שאני כועס או לחוץ.
נושא זה אינו חשוב לעצמו, הוא רק מלמד אותנו שיש לנו גישה מוגבלת לעובדות הקשורות ברגשותינו ותכונותינו. האם יש בכך בעייתיות מסוימת? האם העובדה שאינני יכול להסביר לך מהו הטעם שאני חש כאשר אני אוכל מלפפון חמוץ, או כאשר אני מוצץ קוביית סוכר, מפריעה, ולו גם במידה מועטת, לתחושת החמיצות או המתיקות?
