הגבול הדק שבין עבודה זרה- לעבודת השם

איקה היקרה
אסביר דברייך בקצרה ובהסבר.
עבודה זרה הינה הצטמצמות תודעתית. כלומר האדם בוחר למקד את עצמו ולשייך למשהוא מסויים את כל סליל חייו.
אצל חסיד זה הרבה. אצל חובב ספורט זה הספורט.
חובב הספורט ישמור כספו ויעמול עמלו למען טוסו למשחקי האולמפיה וכו'. החסיד יכוון תפילותיו תורתו ומעשיו דרך ואל הרבה (תפישת החזו"א).
הדרך להינצל, היא הזהירות מהיכנס למה שנקרא "התמכרות" כולל התמכרות לסיגריות.

אם חשבנו שאין ע"ז בזמננו נוכחנו לדעת שלא כן הדבר, כנ"ל עי"ש ותמצ"נ.

איתכם ההצלחה ובזה התושיה.

תוקן על ידי - יהוסף - 10/15/2002 4:44:23 AM

יהוסף,
מקבלת את הסברך
אך כוונתי היתה התמקדות "ממש" בעבודת השם(מבחינה אמונית)

להמחשת דבריי "מפורסם הסיפור בגמרא על "חברינו"
מנשה,שבדורו דהיינו חורבן בית ראשון, נחרב הבית בשל עבודה זרה. שאמר: ציטוט מתוך הזכרון: שאם היינו באותו דור ש"נמשך" אחרי עבודת השם מתוך הרצון להתקרב,היינו מפשילים שמלותינו ורצים לעבוד עבודה זרה.

ישנם עוד הרבה דוגמאות, לאנשים חכמים בתורה, שמעדו,ועסקו בסופו של דבר בעבודה זרה

יהוסף

אני חולק עליך.
לא רק זה, אלא אני סבור שדברים אלו על עבודה זרה שקיימת בכל ענין - נאמרים, במחילה מכבודך, לפי שיטת מחשבה מסויימת, הרווחת מאד בציבור - ולכן הם מטעים ומסוכנים, והם שורש הרעה של דורנו, כלומר טישטוש הסכנה של היסחפות בחשיבה מיסטית.

אבאר דברי.

באיסור עבודה זרה אסרה התורה כל אמונה, או כל ביטוי של אמונה במישור הבין-אישי, שמעניקה יכולת - מעמד אלילי - לגורם שאינו האלקים בעצמו. יהיו אלו האלילים בעל ועשתורת, אלילים הודיים, השטן והשדים, כוחות מגיים, מלאכים, כוכבים וגלגלים, שרי שמים וכל אלו שממלאים את דפי ההגדות והמיתוסים למיניהם.
זה ורק זה איסור עבודה זרה.

פעמים שמשתמשים ברעיון של עבודה זרה כמשל, כפי שעשית אתה. כאשר אדם מאבד פרופורוציות, מטשטש את ההבדל בין הכללי לפרטי, כפי שביארת, הוא נכשל - אך אין זה איסור עבודה זרה, גם אם נמצא שמשתמשים בלשון הזאת כדי להבהיר את חומרת הענין.
גם אם אמר ריש לקיש "איזהו אל זר שנמצא בתוך האדם, זהו יצר הרע", הוא לא התכוון לעבודה זרה. גם מי שאומר שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, לא נתכוון שזו עבודה זרה ממש. יש כאן כ' הדמיון, ולשון מליצה והפלגה.
ואל תשיבני שאם יש מליצה, יש גם תוכן פנימי. יש, כפי שביארתי לעיל, אך חלילה לנו לטשטש את האיסור המקורי של עבודה זרה - ששייך עדיין בדורנו הרבה יותר מדי.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

כיון שאיני מורגל בביטויים כה חריפים מהסוג שהשתמשתי בו בתשובה הקודמת, עלי לבאר את הטעם.

גם הנביאים השתמשו בלשון חריפה מאד כדי לצאת נגד עבודה זרה. ירמיהו אמר: "על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן - את צועה זונה". (ב' כ'). ביטוי שלא יכירנו מקומו בבית יהודי, ובכל זאת הנביא לא חשש להשתמש בו כדי להדגיש את חומרת הענין.

הנטיה לעבודה זרה שוכנת בתוך נפש האדם, והיא נובעת משימוש לא נכון בכוח הדמיון. הרמב"ם מתאר את ראשית העבודה זרה בדורו של אנוש, כאשר החלו לחשוב שהכוכבים הם בעלי תודעה, וראוי לסגוד להם, וטענו שכן הוא רצון הבורא. לענייננו, אין זה משנה אם זה תיאור היסטורי מדוייק, או משל. הרמב"ם מסביר כאן את דרך המחשבה שמובילה לעבודה זרה. ייחוס מעמד עצמאי של "כוחות" לתופעות שאינן אלא חלק מהטבע, מסדר הבריאה הקבוע.
מהלך מחשבה זה היה מתבקש, מפני שהוא נובע מיישום כללי החשיבה הרגילים שלנו, אמנם בחוסר זהירות. אותם הליכי מחשבה אחראים להופעת המגיה, כפי שאנסה לבאר באשכול אחר. וכן באסטרולוגיה, וכן בכל.

מצטרף לכך גורם נוסף. הרצון לגלות סודות עליונים, לחשוף דברים נסתרים. זו תאווה כמו כל התאוות, והיא גורמת לאדם שיחפש מחזות שמים גם במקום שאין מחזות, והמחזות אינם מתייחסים לשום מציאות, אלא הם תולדה של כוח הדמיון בלבד. דמיון שמתבסס על המציאות המוכרת מסביב - חצר מלך, למשל - כדי לשרטט לאדם את גדולת ה'. מה שניתן להאמר בתור משל יפה, עלול להיתפס בדור מאוחר כפשוטו. אז יאמינושבאמת יש למעלה כסא ועליו יושב ה', מוקף במלאכים, וכו' וכו'. וזה שורש המחשבה של עבודה זרה! (ומי שיחלוק על כך, ייחשב ככופר בעיקרי האמונה...).

אחת ההתחמקויות של אלו שמנסים להחזיר מעשי מגיה בדלת האחורית, נגד איסורי תורה, היא להשתמש בשיטת פרשנות שמצויה אמנם בגמרא: צימצום ופורמליזציה. כלומר, כאשר אנו לומדים על איסור, אנו מצמצמים את תחולתו למקרים מיוחדים, ומתירים בעצם את רוב הדוגמאות לאיסור. לכן אני מתנגד בכל תוקף להסבת שם התואר "עבודה זרה" לנושאים נוספים, גם אם יש בכך תועלת לימודית מסויימת. זו פתיחת דלת בפני שינוי השימוש במילה כדי להתיר את החמור שבאיסורי התורה.

דוגמא לדבר: כך קרה, למשל, לאיסור "דורש אל המתים". יש כאלו שביקשו ליצור קשר עם המתים, באמצעות שיטות שונות, חלקן פולחניות (הדלקת נר) וחלקן תפילה למתים (בקשה שיבואו לעזור וכד'). כיון שהדברים האלו מנוגדים לאיסור דורש אל המתים, לרוחו ומסתבר גם לתוכנו, מצאו הללו דרך אלגנטית להתחמק. הם העמידו את האיסור של "דורש אל המתים" אך ורק במי שפונה ל"גופו" של המת, אבל אין הוא חל, לדבריהם, על מי שפונה אל נשמתו. או, מה שמתאפשר לפני המנגנון המסובך שמציעה הקבלה כדי לתאר את חלק האדם שאינו גוף - אל הנרנח"י שלו בחלקיו הגבוהים.

(כיון שביקשו, בצדק, לא להשתמש במונחים טכניים או ב"מלים מפוצצות", אז הנה הסבר קצר לטיב הנרנח"י. אלו ראשי תיבות: נפש, רוח, נשמה, חיה יחידה. מונחים אלו מופיעים במדרש ככינוי לנפש האדם, בקבלה המאוחרת הם מקבלים קיטלוג שיטתי וחלוקה לרמות, שכמעט מאבדת את ה"אני" - אבל זה נושא אחר באמת).

"כל הכופר בעבודה זרה כאילו קיים כל התורה כולה". (יש לשים לב לכ' הדמיון. זה רק כאילו. צריך עדיין לקיים את כל התורה כולה).


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מוסרים בשם בעלי הכת"י של או"ב שבחלקים הנשמטים ממה שהו"ל, כתוב שאדמו"ר היינו אביזרייהו!

איקה-
חז"ל כידוע, ביטלו את יצר הע"ז. לנו, אין בכלל מושג מה זו עבודה זרה. אולי, הוודו באפריקה מתקרב במעט למושג ע"ז.
בימי קדם, היו כוהני דת שהיה להם כוח בפועל (כמו לחרטומי מצרים) לתקשר עם רוחות וכוחות טומאה שהיו למשל, בלועים בתוך פסל או עץ או אבן. מעין מדיומים שעשו כביכול, ניסים ונפלאות בעזרת אותם כוחות טומאה. המון העם נהר אחריהם מכיוון, שהיה בזה כוח, היתה בזה ממשות וזה הכניס בהם רוחניות מדומה.