בין הצפייה בסרטה של קרנית מנדל לבין הצפיה בסדרה "סרוגים"חייבים לברך המבדיל בין אור לחושך, בין אמת לשקר (תרתי משמע) ואין לי מושג למה שניהם נכנסו לאשכול אחד.
השאלה ששאלתי את עצמי בזמן הצפיה בסרט היתה בזכות מה זכה האב לבת שחוזרת אל מחוזות ילדותו השנואים?
מעבר לעובדה, החשובה כשלעצמה, של זכות הדורות הקודמים במשפחת מנדל נדמה לי שדמעותיו של האב, אותה הבעת רגש נדירה שהגבר הזה הרשה לעצמו להביע בסרט, את הרגש הזה הוא הנחיל לדעתי לשתי בנותיו.
האחת יצרה את אחד הסרטים הדוקומנטריים הכי יפים שנוצרו, והשניה שבה אל מחוז הרגש האולטימטיבי, אל מאה שערים, השכונה שמיצגת את היהדות הגלותית הישנה, שמעוררת געגועים אצל כל מי שלא מסתפק רק בלסייר בין סמטאותיה בערבי סליחות.
על אף שהאב הפנה עורף לשכונה שבה נולד, והשליך את העבר ככלי אין חפץ בו ,כנראה שהניגונים הישנים, שפת האידיש המופלאה, את כל הנסתר הזה הוא העביר בדרך מופלאה לבתו.
השאלה שמסקרנת אותי כרגע היא האם השילוב בין המדרשה המודרנית לבין המגורים במאה שערים הצליח? האם ליאת עדיין מתגוררת שם או שהשילוב הנדיר הזה לא היה אפשרי במציאות היום יומית?
לבקשת צענערענע -
תוקן על ידי לינקזעצער ב- 24/09/2008 12:15:45
 |
|
|
