נתניה: ''בית ספר בונים בהרבה דמעות, ולא בדגלים ובסיסמאות''
"השבוע בנתניה"
אהובה אליהו (13/12/2006 11:42:14)
* לאחר שבנות בית הספר "בית יעקב" פונו ממנו והועברו למבנה גדול וחדש, עברו אל המבנה הישן והמיועד להריסה בנות "בית מרגלית" שלמדו עד עתה באתר הקרוואנים בשכונת באר יעקב * הרב יגאל קריספל: "הבנות למדו במבנה שהוא יותר מקטסטרופה, ולמרות זאת כל שנה נאלצנו לדחות הרבה מאוד בנות שרצו ללמוד אצלנו כי משרד החינוך לא אישר לנו לפתוח עוד כיתות לימוד. מסתבר שערכים וכלים רוחניים לא מפנימים באמצעות מבנים חדישים, ותנאים פיזיים נוחים הם לא המתכון הבטוח להצלחה בחינוך" *
ביום רביעי בשבוע שעבר רשמו תלמידות בית הספר "בית מרגלית" היסטוריה קטנה. לאחר שנים בהן נאלצו לשבת עם מעילים בתוך הכיתות, הן יכלו סוף סוף להסירם וללמוד בכיתה ממוזגת שמחוץ לה יש מסדרון ובסופו שירותים מסודרים.
בהחלט שינוי מרענן למי שהתרגלו במשך כשמונה שנים ללמוד בקרוואנים עלובים ומוזנחים בשכונת באר יעקב בדרום נתניה. הבנות שסבלו מחום בלתי נסבל בימי הקיץ ומקור מקפיא בימי החורף ונאלצו להתמודד עם אורחים לא קרואים בדמות נחשים, חולדות ושאר שרצים, עברו יחד עם כל בית הספר למבנה בשכונת רמת אפרים אשר שימש עד לאחרונה את בנות "בית יעקב". במאורע שהתרחש ביום רביעי בשבוע שעבר התרגשו הבנות עד דמעות, וגם מורותיהן לא האמינו שהיום הזה הגיע.
אמנם מדובר במבנה בן ארבעים שנה שרובו מתפורר ומיועד להריסה – וזו, אגב, הסיבה שבנות "בית יעקב" פונו ממנו והועברו למבנה גדול וחדש בסמוך לבית הספר "מורשה" במזרח - אבל עבור בנות "בית מרגלית" מדובר במבנה חמישה כוכבים ואין מאושרות מהן.
בית הספר "בית מרגלית" הוקם בשנת 1999 על פי הוראתו של מר"ן הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א אשר ביקש להקים בית ספר לבנות חרדיות מבתים ספרדיים. הוא מצא שיש צורך להקנות לבנות אלה את הלימודים בשיתוף הערכים והמנהגים הנהוגים בביתן, שהרי התפילה ומנהגים רבים ביהדות שונים בין הספרדים לאשכנזים. בית הספר נקרא "בית מרגלית" ע"ש מרגלית ז"ל, רעייתו של הרב עובדיה.
הרב עובדיה פנה לראש העירייה, מרים פיירברג-איכר, באמצעות הרב יגאל קריספל, וזו הרימה בשמחה את הכפפה. פיירברג אף הציעה כי בניגוד לבתי ספר חרדים הלומדים במסגרת עצמאית כמו רשת המעיין התורני, יוקם בית הספר כממלכתי-דתי ויהיה תחת פיקוח משרד החינוך, והרב קריספל הסכים. בשנה הראשונה הוקמו ארבע כיתות מא'-ד', ומספר התלמידות עמד על 90. אלה למדו בבית אלי כהן בשכונת דורה. כעבור שנתיים גדל מספר הבנות בצורה משמעותית, ולא נותרה ברירה אלא לחפש מבנה אחר. המקום היחיד שיכול היה להכיל את הבנות היה, כאמור, אתר קרוואנים ישנים בדרום העיר.
הרב יגאל קריספל, מי שעומד מאחורי בית הספר, אומר כי בניגוד לבתי ספר אחרים, מדובר במוסד שהוא כמו משפחה אחת גדולה: "אנחנו מעבירים סדנאות גם לאמהות כי אנחנו מאמינים שחינוך טוב ואמיתי בא גם מהבית וגם מבית הספר. כל מורה משקיעה הרבה מעבר לשעות המקובלות עליהן היא מקבלת שכר. חלק נכבד מאוד מהצלחת בית הספר המתבטא היטב בתוצאות מבחני המיצב שנערכו על ידי משרד החינוך, שייך למנהלת בית הספר, יפה שנק, שהיא מקצועית מאוד ואכפתית".
כיום בית הספר מכיל גם כיתות תיכון וכיתות גן, ומספר הבנות הלומדות בו עומד על 450, מספר מפתיע אם מביאים בחשבון את המבנים הרעועים בהם למדו הבנות עד כה.
הרב קריספל: "הבנות למדו במבנה שהוא יותר מקטסטרופה. הן נאלצו לצאת לשירותים בחורף עם מטריות ובוץ בנעליים, ולסבול מקור ומחום. חדר המורים היה חדרון קטן בו נאלצו להצטופף 30 מורות, ולמרות זאת כל שנה נאלצנו לדחות הרבה מאוד בנות שרצו ללמוד אצלנו כי משרד החינוך לא אישר לנו לפתוח עוד כיתת לימוד והגביל את מספר הבנות ל- 40 בכיתה. מסתבר שערכים וכלים רוחניים לא מפנימים באמצעות מבנים חדישים, ותנאים פיזיים נוחים הם לא המתכון הבטוח להצלחה בחינוך - עובדה. מורה לא צריכה לומר שקשה לה ללמד בכיתה בת ארבעים תלמידים מבלי לשלוח ילדים לקבל ריטלין. מאוד חשוב שאנשי החינוך יפנימו את המטרה שלשמה באו לעבודה. אם יראו את עבודתם כשליחות, אז בכל תנאים פיזיים הם יצליחו להוציא כיתות למופת. בית ספר בונים, לא בדגלים ולא בסיסמאות, אלא בהרבה דמעות, תפילות ורצון טוב".