הכלל והפרט במשנת החסידות ובתורת הרמב"ם
לדעתי עדיין לא חובר ספר מקיף המבוסס על מקורות ומסורות על תורתו המדוייקת של ר"י בעש"ט. בעיון שטחי לפעמים נראה שהוא מתמקד על מספר נקודות, אך ברור שתלמידיו כמו בעל התולדות ותלמידי תלמידו כמו בעל התניא הבינו שתורתו מבוססת על יסודות אחידים הקשורים ברעיון כוללני כלשהו.
אבל אחד החידושים שבלטו בבית מדרשה של החסידות היא אהבת ישראל. תאמרו מה חידשה בזה הרי מצווה מהתורה ואהבת לרעך כמוך, אעפ"כ נראה שהחסידות עשתה מזה יותר ממצוה הלכתית עם מגדירים קבועים למין יסוד בעבודת ה' שממנו נובעים פרטים רבים בעבודת ה'. כך האהבה ליהודי נתקבלה אצלם כפשוטה אהבה לבבית ולא חיובי מעשה. כך נשארו לנו מסורות שונות על הבעש"ט שמקרב פשוטי עם, (למרות שבקוצר ידיעותיי לא מצאתי מקורות חסידיים לכך חוץ מכתבי הריי"צ, ואודה למי שיש בידו עוד מקורות) ובאגדות עם כמעט וכך הוגדרה אישיותו כמגיד לבבי המוצא שפה פשוטה עם מעמד הנמוכים להבדיל מהלמדנים הגאים. (דבר המעלה קצף וחמה אצל חסידים רבים) אינני יודע מה עשה הבעש"ט אבל בספרות החסידית אהבת ישראל תופסת מקום רב.
מה לעיקרון ויסוד זה קשור לתורת הבעש"ט? האם מדובר פה בחידוש נפרד, התשובה היא שהיות יסוד תורת הבעש"ט נעוץ בחידושו (יהיה אשר יהיה) במלא כל הארץ כבודו ובהגדרת האלוקות כפי שמושגת ע"י הברואים. ישנו קשר אמיץ בין העולם לאלוקות, קשר זה מתבטא בעיקר בנשמה המסוגלת לזהות האלוקות הממלאת את הבריאה (יהיה אשר יהיה הגדרתה) ונשמה היא חלק אלו-ה ממעל, מבלי להיכנס להסברת ענינים מסובכים בא נאמר שהכוונה ליהודי ישנו כח מסויים המסוגל לזהות את אלוקים, הכוונה לחוש אמונה בו לאהוב אותו לירא ממנו להדבק ממידותיו, כח זה נאצל מאלוקים בעצמו, דבר זה יש רק ליהודי.
כיון שסיכמנו שהמגדיר של יהודי הוא כח אלוקי מסויים, הרי שכל יהודים שוים הם, האוהב את היהודי בעצם אוהב את אלוקים הוא. אהבת ישראל נובעת בסופו של דבר מחיוב אהבת הבורא. כך עיקרון נוסף קשור ליסודו הכללי של הבעש"ט בקשר בין האלוקות לבריאה.
אמנם ישנם חילוקים בין יהודי ליהודי, אינו דומה הצדיק לרשע. אצל הצדיק הכח הנשמתי בא יותר לידי גילוי. בספר התניא אף הוסיף ואמר ישנם נשמות מעולות יותר. הוא ממשיל זאת לאברי הגוף השונים, כולם נצרכים וכולם חשובים, שום בר דעת לא יוותר אפילו על אבר קטן, אבל ודאי שהראש חשוב יותר מבהן הרגל, וכן יש לאיברים מדרג חשיבות ישנם כאלו שהחיים תלויים בהם לעומת האחרים המוסיפים נוחות. אבל כולם חלק מגוף אחד, כולם קשורים למערכת חיים אחת, וכאב באבר פחות חשוב יורגש היטב בכל הגוף. כך הצדיק לעומת הרשע, אבל למרות חשיבותו של הצדיק, הרשע עדיין חלק אלו-ה ממעל מאותו מערכת אלוקית הבאה לידי ביטוי בכנסת ישראל. הנה כי כך מייחסת החסידות חשיבות רבה לפרט בתוך הכלל.
אני מודע לכך שרבים מהקוראים בעצכ"ח יתחילו להתווכח עמי בכל מיני פרטים, אבל לאט לכם, אינני בא לשכנע מישהו בצורת חשיבה או אמונה זו. אני רק מביא את נקודת המבט החסידית. כך שמיותר להתווכח, אלא אם כן מישהו מתווכח ואומר שטעיתי בהסברי על החסידות.
שאלתי היא רק אם זה סותר את השקפתו של הרמב"ם על הכלל והפרט. הרי בהקדמתו לפירוש המשניות הוא מאריך בדיבריו על תכלית הבריאה, ואומר שתכלית הכל היא לצורך אותו אדם שהשיג את הדעת האלוה-י. ואז הוא שואל והרי רוב האנשים ריקים וערומים מן החכמה ואותו האדם המיוחד המגשים את התכלית ימצא רק אחד בכמה דורות (מעניין אם בדורינו יש מישהו שהרמב"ם היה סומך ידו עליו) והוא עונה שבאמת סיבת בריאת שאר היצורים (היינו כלל הבריאה למעט מספר בודדים במשך הדורות) מחמת שני סיבות א. הצורך לייצר לחכם את הצטרכויותיו, היינו עולם שלם קיים למין סין ועד אוגנדה כי החכם זקוק לאוכל ובגדים, ב. בכדי שהחכם לא יחוש בודד לבדו בעולם, ככה יש כמה משוגעים המתעסקים בפוליטיקה ספרות ומדע ולחכם יהיה מעניין קצת בחברת עוד יצורים. הוי אומר אין ערך לכלל בתור ערך בפני עצמו, והם רק מין צורך והכשר מצוה לחכם, כך שבן עזאי סקר את כלל ישראל שעלה לרגל והוא אמר ברוך שברא כל אלה לשמשני.
אודה, מעולם לא הרגשתי בנוח עם תורתו זו של הרמב"ם, אך מי אני שאהרהר. אך שאלתי כפולה היא.
א. שמא טועה אני בפירוש דברי הרמב"ם, אנא הסבירו לי את דבריו.
ב. האם דבריו מהוים ניגוד מוחלט לתורת החסידות
 |
|
|
