יחסי חרדים - חילוניים, כיצד?

בין הקבוצות השונות המרכיבות את עם ישראל ואת מדינת ישראל, ישנו כיום ריחוק גובר והולך הגורם להתפתחות עויינות ופירוד לבבות. במהלך השנים פוחתת ההיכרות ההדדית של בני הציבורים השונים, שכן כל קבוצה חיה את חייה בנפרד והידיעה של כל קבוצה על רעותה ניזונית מתקשורת פנימית ומסטריאוטיפים שאינם נבחנים בחיי המעשה. למרות שבבחירות האחרונות נעלמה מהמפה הפוליטית מפלגת "שינוי" שחרטה על דיגלה את השנאה לציבור החרדי, נדמה לי שהכעס אי ההבנה והעויינות כלפי החרדים אינם נמצאים כלל במגמת ירידה. היחס השלילי איננו חד צדדי, גם אנו החרדים מפתחים טינה ודימויים שליליים כלפי הציבור החילוני ובפרט לקבוצות האליטיסטיות אשר מייצגים כלפינו את העולם האקדמי ומערכת המשפט ואת השמאל המדיני ו/או הימין הכלכלי במדינת ישראל, אם כי יתכן שבפועל אנו פחות מחצינים את עויינותינו כלפיהם.

בשנים האחרונות קמו מספר ארגונים שחרטו על דגלם את המטרה לקרב לבבות בין חלקי העם, כדוגמת עמותת "צו פיוס" היוזמת מהלכים להידברות והבנה בין כל חלקי העם היהודי בכלל והציבור הישראלי בפרט. אולם, כמדומני שפעילות זו איננה מצליחה כלל בנוגע לציבור החרדי, בעיתונות החרדית אף נכתבה לא אחת ביקורת על פעילות זו. כפי הנראה, מנקודת מבט חרדית אין שום עניין ב"קירוב לבבות" בין חרדים לשאר חלקי העם, כל עוד לא מדובר על מהלך שנועד להחזיר בתשובה את החילוניים או להעביר את הדתיים הלאומיים לעולם החרדי. אדרבה, ישנו חשש שמפגש עם קבוצות אחרות באופן של הידברות הדדית, יגרום לפחות רתיעה מאורח חייהם ולנשירה של צעירים חרדים מאורח החיים שלנו. להפתעתי, למרות זאת העיתונות החרדית מבקרת מאוד את אי ההכרה של החילוניים בחרדים ואת הסכנה שאנו נהפוך לשני עמים, כשכפי הנראה זוהי דווקא ההעדפה של החרדים.

לצערי הרב, תופעה זו משתרשת אף בתוך הציבור החרדי עצמו. החלוקה לחוגים עדות וחצרות ולתתי קבוצות, גורמת אף לפירוד לבבות בתוך המחנה. כל קבוצה מעמידה לעצמה מנהיגות רבנית משלה, מקימה לעצמה מרחב גיאוגרפי נפרד, התארגנות פוליטית עצמאית [לפחות כסיעה במפלגה המשותפת], מוסדות חינוך, ארגוני חסד, עיתון וכיו"ב ומרחיבה את ההתייחסות לשונה ולא לשווה.

האם אמנם אין עניין בהרגשת אחווה קולקטיבית גם עם יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות? מה הוא העניין בניכור בין שומרי התורה עצמם הגובר על הצורך באיחוד השורות? האמנם "ואהבת לרעך כמוך" הוא ציווי רק לבני החוג והעדה שלי? האם יש קשר בין הדברים, או שמדובר בשתי סוגיות נפרדות לחלוטין?

בנוגע ליחס לאלו שאינם שומרי תומ"צ נדמה לי שהשאלה מורכבת מאוד, גם בדברי חז"ל ובפסוקים כמדומני שישנם מקורות לכאן ולכאן, מחד דרשו חז"ל על הפסוק "חבור אפרים עצבים הנח לו" שגם כשיראל עובדים ע"ז הם צריכים להיות באחדות. מאידך אנו מוצאים את חומרת ה"התחברות לרשעים", כפי שנאמר בפסוק "''כהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך''.

השאלה נוגעת לי כעת למעשה, אשמח מאוד לשמוע את דעת חברי הפורום בעניין.

כשהייתי בת 13 התחלתי להתכתב עם נערה חילונית בת גילי.

אני הייתי בת למשפחה דתית-חרדית (לא, לא חרדלניקית, אלא משפחה דתית שהתחרדה עם הזמן) עם אוריינטציה ימנית, והיא בת למשפחה חילונית עם אוריינציה שמאלנית, אבל זה לא הפריע לנו לנהל תכתובת עקבית אשר שתינו מצאנו בה עניין.

בתקופת התיכון עברתי שינויים רוחניים מהותיים, המודעות היהודית שלי התחזקה יותר וההשקפה התחרדה. אחת הטעויות החמורות שביצעתי היתה שלא רק ששיתפתי אותה בתהליך הזה שעבר עלי, אלא שניסיתי פשוט להחזיר אותה בתשובה. זה היה לי מאד ברור שאם הקב"ה זימן לי קשר עם בחורה חילונית, מוטל עלי להראות לה את האור ולהשיבה למקורותיה. חשתי תחושת שליחות עמוקה וכתבתי לה נאומים מלאי פאתוס אודות יהדות, תורת ישראל וחיים רוחניים והרגשתי נורא נורא צדיקה ומזכת הרבים.

ומה קרה? היא נבהלה ממני, לא הבינה מאיפה הדבר הזה נחת עליה. אני חושבת שבאיזה מקום העניין הזה אפילו העיק עליה, מפני שהיא מצאה עצמה במצב מתגונן, ואני חסרת טקט שכמותי, אפילו לא הייתי מודעת לעניין, עד שהתבגרתי קצת ויכולתי לבחון את התנהלותי רטרואקטיבית, ולהבין את השגיאה שהיתה בה.

העניין הוא שדפוס ההתנהגות הזה של "לנסות להחזיר כל חילוני שאנחנו באים איתו במגע בתשובה" עדיין קיים בי, כמו בהרבה חרדים.  אולי לא כמו באופן בו התנהלתי כשהייתי בתיכון, אבל איכשהו תמיד בשיחה עם חילוני\ת נגיע לענייני דת.

וגם אני מצאתי עצמי לא פעם עוסקת בסוגיה: האם לא ניתן לנהל יחסים עם אנשים חילוניים בלי לנסות להחזיר אותם בתשובה או סתם לדבר איתם על דת?

במהלך השנים האחרונות לקחתי מספר קורסים במקומות לימוד חילוניים. היינו קבוצה נשית איכותית, ושם, למרות שבאופן טבעי מצאתי עצמי על תקן "הדוברת של היהדות" מתוקף היותי בחורה חרדית, גיליתי שלמרות הפערים ההשקפתיים אפשר לנהל שיחות, לצאת לשתות קפה ביחד (במקום עם הכשר מהודר, כמובן -:),  ולהיות באי אלו יחסי ידידות.

באותם קורסים הנ"ל גם היתה לי מורה נהדרת, אישה חילונית שהייתי ועודני מעריצה גדולה שלה. אישה אינטלקטואלית להדהים עם אישיות מיוחדת, אינטיליגנציה ריגשית גבוהה ותובנות פסיכולוגיות נדירות. ככל שהכרתי אותה יותר, מצאתי עצמי מתקרבת אליה וגם מתיעצת איתה לגבי חיי האישיים. כאחת שהתרגלה להתיעץ בעיקר עם דמויות רוחניות (מורות ורבנים מהסמינר, למשל), הרגשתי קצת מוזר עם זה שאני כל כך מחזיקה ממנה, עד שפשוט הבנתי שלמרות שהיא אישה שאינה שומרת תורה ומצוות, אי אפשר לשלול ממנה את ההבנה העמוקה שלה בנפש האדם (אם כי, המסיונרית הקטנה שבי לא יכלה להניח לי, ומדי פעם מצאתי נותנת לה איזה פרוספקט של סדנת "ערכים" שהתעסק עם סוגיות שידעתי שמעניינות אותה).

מכל מקום, המסקנות שלי בעניין הן כאלו:

א. אני בעד ניהול יחסי שכנות טובה, יחסי עבודה טובים וכו' עם הציבור החילוני (כשאני אומרת "יחסים טובים" אני לא מתכוונת רק ל"שלום שלום" אלא ליחסים לבביים). אני חושבת שכבוד הדדי ויחס חם לא שמורים רק לאנשים מהמגזר שלנו. זה עניין של אנושיות.

ב. אני יכולה להבין את הצורך שלנו "לדבר יהדות" עם האנשים החילונים סביבתנו. אני חושבת שהוא טבעי מתוקף העובדה שאנחנו יהודיים שחיים חיים יהודיים מתוך הכרה באמת העמוקה שלהם, ביופי שלהם וברלוונטיות שלהם גם לכל יהודי אחר.

ג. לגבי ניהול יחסים חברתיים עמוקים יותר עם הציבור החילוני: יש אנשים שמבנה האישיות שלהם הוא "משפיע" ויש כאלו שהמבנה שלהם הוא "מקבל". באופן כללי קשר יכול להיות אפשרי עבור אדם חרדי שהוא "משפיע" בטבעו, ופחות מומלץ עבור אדם חרדי שהוא "מקבל" בטבעו. כבר היה זה הרמב"ם שכתב שמוטב לאדם לברוח למדבר מאשר לגור בחברה לא טובה, ובכל קשר יש איזשהי השפעה הדדית. החרדים חשים בפחד מההשפעה הרעה על ילדיהם, ובצדק.

כמובן, קשר גם יכול להיות נייטרלי, אלא שבקשר נייטרלי מחויבת איזשהי הנחת בסיס של "כל אחד והאמת שלו", אשר מבחינה יהודית היא הנחה שגויה.

אני לא אומרת שאי אפשר לנהל קשר חברי נייטרלי (לא כזה שמושתת על יחסי עבודה\שכנות, אלא קשר אישי חברי ממש), קיימים קשרים כאלו והם אפשריים, אני רק טוענת שאם החדרדי יבחן את עצמו טוב טוב הוא יגלה שהוא לא יכול להתנתק מה"חרדי" שבו בקשר, ולהיות "בן אדם" נטו, ושתמיד המיסיונר הקטן שבו ישמיע רעשי רקע (וכפי שציינתי בסע' ב'- זה טבעי לחלוטין).

mendii ושקית ברוח, תודה על תגובותיכם המחכימות, אולם נדמה לי שהדברים שלכם לא נגעו בדיוק בנקודה שרציתי להעלות.
ההתייחסות שלכם היא לפי הבנתי ליחסים הבין אישיים שצריכים להיות בין האדם החרדי לחילוניים שהוא בא איתם במגע כלשהו, בעוד שאני התכוונתי לעסוק בשאלת היחס בין הציבור הדתי לחילוני באופן כללי. ברור לי שהאדם החרדי והדתי צריך לנהוג עם האנשים שהוא נפגש בהם בכל הכבוד הראוי ובידידות, גם אם מדובר בנכרים בני עם אחר ודתות זרות, בדיוק כפי שר' יוחנן היה מקדים שלום לכל אדם וגם לנכרי בשוק. השאלה שלי היא, האם עלינו לחפש קירוב לבבות בין הציבור החרדי לחילוני גם כשהם אינם באים במגע זה עם זה? האם המכנה המשותף שלנו בהיותינו יהודים הוא סיבה לדאוג לצמצום הקיטוב והעויינות בינינו? האם איכפת לנו על כך שהאדם החרדי כל כך שנוא על ידי רבים מהציבור הישראלי, כל עוד אין לשנאה זו השפעה על אורח חיינו? אני חש שעבור רבים וטובים זהו עניין חסר חשיבות, בעוד שלי יש תחושה שעצם השתייכותנו לעם היהודי היא סיבה לדאוג ליותר אהבה ואחוה שלום ורעות בינינו.

הציבור שומר המצוות בכלל והחרדי בפרט בצדק מרגישים תחושת עליונות טבעית על הציבור החילוני. מנקודת מבט יהודית- החילוני הינו חוטא, ולולא שגדל הוא נבעך על רגלי החילוניות- היה אף מצווה לשנאתו ואף להשמידו (מורידין ואין מעלין וכדו').
ממילא היוצא מנקודת מבט זו אינו יכול לראות "התקרבות הדדית בין הציבורים" אלא כאחים טועים שיש לרחם עליהם ועל מצבם והתנהגותם ולעשות הכל להניאם מדרך רעה זו.
כמו"כ קיים הרגש הטבעי של מי שכבוד שמים חשוב לו ורואה את עם ה' במצבו הנוכחי- כואב הוא מצב זה, וממילא ראייתו את הציבור הקלוקל היא מסוייגת (משל לבן שמבזה את אביו- שאחיו מסוייגים ממנו בעקבות כך).

לכן לדעתי אין כל טעם "בקירוב לשמו בין הציבורים", כי אין כאן שני ציבורים לגיטימיים. אלא הצורך הוא בהשרשת דאגה כנה לכל יהודי לבל ידח ממנו נדח, ובקירוב לבבות לאביהם שבשמים.

(ומש"כ לעיל בצ"כ- אין המדובר ברובד של היחס האישי, אלא ברובד הציבורי. אם כי אין ספק שגם היחס הבינאישי מושפע מכיוון זה)

לינק לדיון בבח"ח שראוי לדיון נפרד כאן, אבל יש לו עניין גם באשכול זה

http://bh.hevre.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2113840

כל ספרי החסידות-- בתחילתה--מלאים   מראים בסיסמה "לבל ידח ממנו נידח" וכיצד מטפלים
בזה. לפי בעל ה'תולדות' ומותר וחובה לעבור עבירה קלה ע'מ לקרב את הרשע.
פן אחד של פעילות חב'ד הוא בכיוון הזה--בניגוד לכל יתר החסידויות שדואגות רק לאנשיהן,
ועוסקים לפעמים בקירוב בתור 'פרנסה'.

rwasser
זה נגד גמ' מפורשת שבת ד. שלא אמרינן לאדם חטא כדי שיזכה חברך אפי' שיעבור עד דרבנן ויציל חבירו מעוון סקילה.
מגוכח הוא להביא אדם לעשות רצון ה' ע"י שהוא עצמו עובר על רצון ה'.
(אמנם קיימת סברא שיחלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, ויל"ע ואכמ"ל)

כמו שהבהיר בצכ היטב הנושא הוא האם יש ענין באותו קרוב לבבות. נראה לי, שהענין של קרוב לבבות בין שומר המסורת לחילוני, הוא כענין קרוב הלבבות בינך לשכן שלך. וכמו שכאן אין בזה 'ענין' מיוחד אם אין לך אליו רגשות טבעיים ורצון להתחבר עימו, אף עם החילוני שאינך מכיר כך הוא הדין.

יצאו מגדר "אחיך".
אין ענין גם לפעול בכח שיחזרו בתשובה.
כמובן כמו שהדגיש בן ציון יש להתנהג בכבוד ובידידות עם כל אדם באשר הוא.(מלבד נגערע).
ואם הם חזרו על ידך שכרך רב מן השמים.

פעם בנוסעי באחד מקווי מהדרין יצא לי לשמוע וויכוחים והתכתשויות בין אחד הנוסעים לבין הנהג. לאחר שהנוסע בא על סיפוקו [כרגיל או שלא כרגיל, תלוי מי אומר זאת] סינן הנהג לעברי [ישבתי בספסל הראשון] "תמיד יש לכם בעיות." ואז אמרתי לו משפט שלדעתי הוא נכון ואמיתי. "תדע לך שהמתווכחים הם תמיד אותם אנשים, זה פשוט גלגל שחוזר ע"ע." בכל משפחה יש תמיד את אותו אחד שעושה את הבושות. מה שמוטל עלינו כמשפחה זה להבליט את האחים הטובים של אותו "בושה" וזה עוד לפני השאלה שעורר בןציון. עניין זה לא קשור לחזרה בתשובה, מה שנדרש זה התנהגות איכותית ורצון להבין את הזולת, לאו דוקא להשמיע, להפגין "ידע", "ולהבריק". ולעצם העניין, לדעתי חשוב כן ליצור קשר לבבי, כמובן תוך כדי שמירה על גבולות. ציטוט פסוקים על חומרת האיסור בקירבה לרשעים קצת צורם. חילוני הוא לא רשע! ההתנהגות האנושית קיימת אצלם ברובם. להזהר מללמוד מידות מושחתות צריך תמיד, גם בין תושבים חרדים. [מי שרצה פעם להציא מרפסת, או מי שהיה נדרש לאישור מהשכנימ לבנות על הגג, ושאר דברים מסוג זה כמו שטח לסוכה או לחניה, יודע שהרוע קיים בכל מקום. בתי הדינים יוכיחו.(הסוגריים במקרה זה הם גם דגש)] בעניין מה שנדרש מאיתנו כחברה. הזכירו קודם את 'צו פיוס'. [הייתה לי פעם איתם היכרות לא מרשימה במיוחד אבל לא זה העניין] יש לי איזה שהיא הערה לשונית שיש בה, לטעמי משמעות רחבה יותר. כל יום שעובר והאירגון ממשיך להיקרות צו פיוס זה ציון גרוע עבורם.[זה נשמע יומרני אבל חשוב לתפוס את הנקודה] פיוס זה אומר להחאות קרעים, התופר מתקיים מקרעים והעורך דין ממריבות. אולי הגיע הזמן להחליף שם למשהו כמו 'צעד קדימה'? המסבירן ישראל איכלר עסוק רב הזמן "בלתפוס" את החילונים ולהתחכך איתם.משהו פעם שמע אותו לוקח עניין ומסביר? אני לא יודע לאן הוא חותר, אבל שוב אני רוצה להיכנס,לעניין "הלשוני" האם לא יותר מתאים שיקראו לו הלוחם או 'הפלספן הלוחמני'? העניין הוא שבשביל להסביר צריכים להיות חיוביים.לא להרבות בתלונות שב,כמו לדוגמא נושא הצפיפות באוטובוסים בשכונות החרדיות, פוק וחזי מה קורה בקווים אחרים בירושלים, מה קורה בתחבורה מת"א לר"ג ולפ"ת וחזור ברב שעות היממה. הרבה מדובר בסתם קשקשת מיותרת ומזיקה. מדהים לראות את ההתיחסות החיובית של כמעט כל חילוני לחב"ד. "אה אתם מחב"ד, תזכו למצוות" משפטים מסוג זה הם שיגרתיים. הם נאמרים גם לבחור חבדי שהוא לא חכם ומרשים, כי הכלל והעיקר זה הלב והכוונה, והשליחים החבדיים לא מחפשים כבוד וכסף. חשוב להקים גוף שיביא לקירוב לבבות, רק שיפעל בדרך הנכונה. ומהי זאת הדרך? אפשר לעשות מיבדק בקרב החילונים, האם 'צו פיוס' "עושה להם את זה" או חלוקת המודיע, ושמא י.איכלר, ואולי חב"ד מה שלא יהיה אפשר וכדאי להעתיק מודלים שמצליחים. ברור לי שחב"ד לא רק שלא יפריע אלא גם יעזור, וזה אומר לא מעט...

סיפור קצרצר מהחיים.

בלי שקראתי את כל התגובות:

לדעתי יחסי חרדיים חילוניים, זה רק ע"י הזמנתם לסמינרים לחזרה בתשובה.

לא כל אחד יכול לענות לחילוני על שאלותיו, ולכן כדי שלא ייפול בפח, טוב להפנות לאירגון שיודע לענות.

הנוער - לא כדאי שיתקרב אחד לשני, חוץ מלדרדר את החרדים, לא ייצא מכך כלום.

_________________

עוז והדר -
מי דיבר על חזרה בתשובה?
מי אמר שכל פעם שדוס פוגש חילוני הוא צריך לקרב אותו לאביו שבשמיים?
אי אפשר לשוחח על דברים אחרים? אני לא מבינה את זה, אני לעולם לא מנהלת שיחות "מחזירות בתשובה" עם משפחתי ואני בעלת תשובה - אני עושה לעצמיו מי שרואה את הצדדים הטובים שלי מוזמן להצטרף מי שישאל אני אענה אבל אני לא אנהל שיחה בנושא או אשלח לסמינר.
חוץ מזה, התפיסה של החרדים את החילונים היא לא טובה מילדות, אני בעלת תשובה עם בית מאד מקבל - אחותי אמי ואבי חילונים גמורים ואהובים על הילדים עד בלי די , וגם ילדי שלומדים במסגרות חרדיות קוראים לחילונים גווים ורשעים כי ככה אמרה הגננת!!!!! ואני יוצאת מדעתי, הרי "הם" המשפחה שלי, איך הגננת מעיזה להכפיש ככה קבוצה שלמה של אנשים.
אז, אני מנסה להסתכל על כל מצווה שחילוני עושה אפילו בטעות ומצביעה על כך בפני ילדי, בנוסף אני מדגישה שהם עדיין לא חזרו בתשובה אבל בע"ה זה יקרה.
אבל שוב, כדאי לפתור קודם את הבעיות שלנו בינינו לבן עצמנו, אמרו לי פעם כאשר קבלתי על הצער של ועדות הקבלה בברכפלד - אמרה לי איזה תכשיט- ברכפלד נבנתה בשביל אשכנזים ליטאים, מי שלא מתאים לו יכול ללכת לנתיבות. זוועה, קודם צריך לפתור את זה. תאמינו לי שעם החילונים הבעיה פחות גדולה.

דובית

את לא שמחה שלא קיבלו אותך בברכפלד? מה לך ולצרה הזו?