פוסט חרדים ("יש מכלילים בו גם רבים מכותבי עצכ"ח")

שימו לב ששאלה זו, שאתם דנים בה כעת, שבה וצצה בכמה אשכולות.(אשכול זה, "דע את ה' אלוקיך - כיצד?', 'האם תיתכן מצווה להאמין?', ועוד). התדירות הרבה שבה השאלה הזו עולה רק מוכיחה שהיא שאלה מורכבת ומסובכת מאין כמוה. אולי כבר תאחדו את כל האשכולות, ואל תניחו ידיכם מהמקלדת עד שמשהו, לפחות, יתבהר. 

מביט ובוחן,

להערתך האירגונית
הנלע"ד כי את הודעתך הנ"ל עליך לשלב באשכול "דע את..." או לפתוח אשכול בפנ"ע, כיוון שלשם ה"אורדנונג מוס זיין" עלינו לעסוק בחילוק פרשיות ולא עירוב פרשיות. בצומת הזו נכנסו כמה נושאים:
1. היתרי החקירה הפרטית ושאלת "אם לא נחקור איך נדע".
2. השלכות ציבוריות של החקירה הפרטית: מה טיב הקשר בין החקירה והתפתחויות חברתיות?
3. הבדלי גישות:  קיומניות + אינטואיטיביות + חברתיות + היסטוריות (או "ממשיות" מביהמ"ד דשמואללל ולה"ע)
מול רציונליזם + ניתוחיות + יחידניות + תיאולוגיות (או הפשטה מביהמ"ד דעצכ"ח). 

אפשר לקשר את כולם בכותרת "דיון על יתרונות וחסרונות החקירה התיאולוגית" אבל ההפסד יהיה גדול מן הרווח.

האשכול נפתח בדיון חברתי על "פוסט חרדים", אפשר בדוחק למצוא מכנה משותף בין הנידונים באשכול (מעין דיכוטמיית 3).
על עירוב פרשיות 2 ו-3  אנו מצטערים, אנא אל תפיל עלינו את 1.

מפי הגר"ש רוזובסקי ר"י פוניבז' [ באשכול גדולי ישראל בבח"ח עמ' 222 ]

"הם לא ישתקו (הקנאים החשוכים) עד שיכניסו את כולנו לתוך המרתפים החשוכים של האינקוזיציה".

וטו1

לקח לי זמן לפשפש בליבי למצוא היכן הנתק בין החלוץ התיאולוגי לבונה החברתי. והנה בדיון שערכתי עם ידידנו מאיר, שבו תמכתי בדיון התיאורטי - נתנסחה נקודה חשובה. להלן הדברים בשינויים קלים להדגיש את הנקודה:

"אתה באמת חושב שדיון כזה מקדם איזו שהיא מטרה אופרטיבית? כלום לא ברור שהפועל בשטח חשוב עשרות מונים שיבין את תנאי השטח גם אם לא ידע לנתח את מקורו הראשוני של מקור הסמכות? זה בכלל תורם משהו לדיון המעשי?

שלא תבין לא נכון, אני בהחלט מכבד ואף אוהב לעיתים מזומנות להתפלסף, אפשר גם כאן ולאו דווקא בעצכח, רק להעמיד דברים על מקומם ראיתי לדון בשאלה האם זה חשוב למעשה.

לבה"ע,

משפטו של מאיר: "הפועל בשטח חשוב עשרות מונים שיבין את תנאי השטח גם אם לא ידע לנתח את מקורו הראשוני של מקור הסמכות" הוא נכון מאד, אך בל נשכח שלמען הצלחת פועל זה לו קראת הבונה החברתי דרוש מפעיל לו קראת החלוץ התיאולוגי ואני אקראנו החלוץ האידיאולוגי בין מפני שבמכלול האידיאולוגי אנו דנים ובין משום הצליל השלילי שהתלווה לתיאולוגיה באחת מהודעותיך הקודמות.

כאמור בהודעותיי הקודמות אינני טוען שעל כל בונה חברתי להיות חלוץ אידיאולוגי, אלא שמאחר והכרחי [למען תיקון השיבושים] שיתעסקו באידיאולוגיה עכ"פ חלק מהמסוגלים לכך, ראוי שגם הבונים החברתיים יכבדום ואף יראום כשלוחיהם. לא רק "ראוי" מצד ההגינות אלא גם מצד ההכרה שאין שינוי למענו הם פועלים ללא שיעבור הכשרה במישור האידיאולוגי. רק הכשר אידיאולוגי מאפשר סיכוי שרציניים מבין מחזיקי אקדחי הסמכות בחברה ירפו מן ההדק לנוכח השינויים המוצעים. רב_סיינפלד כתב משפט יפה בתחילת האשכול: "הפוטנציאל לשינוי בציבור החרדי אינו עובר דרך תרבות הפנאי החרדית, אלא דרך הישיבות והסמינרים".

אם היה מדובר בשינוי מבפנים לגבי כלל החברה החרדית, ניתן היה לומר "אידיאולוגיה שמידיאולוגיה" העיקר הוא ששינויים חברתיים מתבצעים בכוח ולא במוח ולכן רק צריך קצת לדבר על הצורך בשינוי בדרשות שבע ברכות ואין צורך להתפלסף וכו' אלא לנסות ליצור מצבי שטח. אך לצערנו עלינו להסכים לדברי רב_סיינפלד, צ'ה גואברה וחסדאי בתחילת האשכול הזה שאין לצפות לאפשרות כזו ולכן איננו יכולים לעסוק אלא ביצירת חיים נוחים [או פינה נוחה - קדושית] לחרדים מפוכחים שכל מעלתם היא קדימת היושר על פני הנוחות. עבורם עובר השינוי לא רק דרך הישיבות והסמינרים אלא דרך ההצדקה האידיאולוגית הנלמדת במוסדות אלה ולא דרך זעקות לבלרים מכובדים ככל שיהיו. 

מאחר והאידיאולוגיה של אלה ניזונה ממערכת בה שובש הבסיס העממי בקיבעון שהפסיק לפתח את העיקר ועשה ממנו טפל ומהטפל עיקר, הרי יש צורך ברקונסטרוקציה אידיאולוגית של המוסכמות שהנחילה חברה זו למצב האידיאולוגי לו היתה מיועדת מלכתחילה לולא השיבושים. רק כך יווצר בסיס עממי בלתי משובש. לשם איזון משפטך האחרון היכול להטעות, אדגיש שוב שמדובר בגילוי המוסכמות שהיו אמורות להיות מוסכמותיה של חברה זו ולא בהמרה במוסכמות חברה אחרת.

אכן יש כאן מצב בעייתי כמו שהביא ירוחם בתחילת האשכול משל מילד הבורח מהבית שאך רץ סביב הבלוק כי עדיין פחד אמו [ולכמתעסק היינו חינוך אמו לזהירות יתר] שורה עליו ומונעו מלחצות את הכביש. זו בעייתו של כל מתבגר שהרגליו נסחבים אחריו ככבלי רגליים, אך אם להתבגר רצונו עליו להתגבר גם על כך. להתבגרות זו דרושה הבחנת העיקר המקורי בכל מצוה ומנהג בין מהתורה הכתובה ובין מהזוהר ועד ספרי ההלכה ההמוניים. כך יידע המתבגר החברתי לאמץ לעצמו בצדק ובגאווה את סיסמת: "אנחנו אגודת ישראל" לאורך כל היישורים וכך יודגש לו שהבסיס לא מעורער אלא מטוהר. [לכן לגבי איך שהבנתי את ויכוחכם על "כאן ושם", דווקא מעצכח יקבל גב שדרה שיאפשר לו ליצור לעצמו חיים נכונים וטובים יותר כפי שגם הוכח בשטח.]

סוף דבר; לא ניתן לאכול את העוגה ולהשאירה שלימה.

נראה לי שיש כאן אי הבנה.

לא הבאתי את הדיון כדי להצדיק את עמדתו של מאיר, אדרבה הבאתיו להראות שאני "מודה במקצת" לגבי הבירור האידאולוגי (ואל תחייב אותי שבועה כי כבר בצעתי הילך באשכול שם, עיי"ש באריכות).
לכן התעכבתי להגיב כאן, מפני שהרגשתי שאני נדחק לעמדת הבנאי עם החולצה הכחולה, עמדה שאינני מזדהה עמה.
דוקא מתוך הודאה זו, התחדדה לי נקודת המחלוקת.
יש פילוסופיה שורשית המנסה לאשש ולהפריך יסודות קיומיים כרנה דיקארט האהוד פה. לעומתה יש תיאוריה ישומית התולה עצמה ביודעין בהנחות קודמות, ובודקת את העקיבות שלהן ומערכות הגומלין ביניהן, ודנה באפשרויות השונות הנגזרות מהן. 
ההבדל בין ה"בונה החברתי" וה"חלוץ אידיאולוגי" נעוץ במיקומו על הסקאלה שבין סוגי התיאוריות הנ"ל. בניגוד לכיוון שאתה וספרן מציעים, כאילו אין כאן אלא הבדלי אישיות, לענ"ד מדובר דוקא מחלוקת רעיונית.
ניתן איפוא לדבר על שני מינים של חלוצים אידאולוגיים, זה שמתיחס לממשות כעובדה מוגמרת ושואף לפעול בה במידת חחמ"ץ מרובה, וזה המטהר (כלשונך) את יסודות המציאות לפי תפיסה.
שניהם מבצעים פעולה זהה: גיזום גידולים משובשים כדי לאפשר גדילה ישרה, מחוברת לכוונה המקורית שבשורש.
המחלוקת היא היכן לחתוך ומה להשאיר. כדברי *בידור*: השאלה שהכל תלוי בה היא שאלת הגבול.
אין כאן שחור ולבן, יש חישוב שכר מצוה כנגד הפסדה. והדברים הבאים נכונים לכל העוסק בשאלת גבול (לי ולך כאחד):
מי שמרחיב את הגבול העירעור/טיהור לכיוון יסודי יותר, הוא זוכה לאור עמוק יותר של האמת בכל המעשים, וככל שהבירור מעמיק המערכת יותר קוהרנטית. מאידך, הוא מסכן את צורת היסוד של המערכת, ויתכן שהוא עוקר יסודות שהם ממגדירי המערכת. יתכן שהיסוד היסודי יותר שבעקבותיו הוא פועל מצדיק דפורמציה שכזו - יכול אדם לומר שלמען ה<שכל/רגש/תורה/בגרות/גדויילים> הוא עוקר את ה<מיסטיקה/פורמאליות-הלכתית/אנושיות/מוסכמות/יהדות> (סיבת העקירה והנעקה נרשמו בהתאמה). עלינו לחשב את המחיר וההצדקה בפעולותינו.
יתרה מזאת, עקירת יסודות (טיהור הלוא מחייב עקירה מסויימת - שכן לא ניתן להשאיר את העוגה שלמה...) אינה תהליך מרחיב בהכרח הוא יכול להיות תהליך מצמצם. למשל, הגבלת היצר במידה נכונה מפנות את את האדם משקיעה בהדוניזם, ולכן ההשתחררות מהן לא מובילה בהכרח לחירות (כפי שקרה לענ"ד בעשורים האחרונים בעולם המערבי). לכן, לעיתים בהסירך אדון אחד אתה עשוי לקבל את עולו של אדון קשה ממנו - וגיטו ושיעבודו באין כאחד. והנמשל לענייננו, מצווחות המשגיחים לצווחות "הארץ". הסיבה לכך שיש משבצות בחיים שלא יכולות להשאר ריקות, והן מתמלאות מיד ברגע הריקון מכל הבא ליד.
אלו מחירים שיש לחשב, במידה ואתה סוציו-צנטרי, שכן האינדבדואל יכול להנצל מהבעיה האחרונה. (אך כבר ציינתי לעיל שאין הדיון נסוב על היתר החשיבה של היחיד, ואף לא היתרהדיון בפורום הגותי, שהלוא אני בזה הרגע וברגעים רבים אחרים מקיים זאת בגופי -  אלא על קו התפר ומערכת הגומלין שבין הבניין לבירור).  

ומהצד השני נזכור,
צימצום הגבול לכיוון הגידולים המאוחרים, כמובן יכול להיות אכילת עוגה והשארתה  שלמה עד להונאה אינטלקטואלית של "פילוסוף חצר" המצדיק את הקיים, ומתאר באדישות את הדינמיקה של מערכות שיקריות ומעוותות.

לא נותר לנו אלא להלך על חבל דק.

אך גם להליכה זו יש מחיר כבד, שכן האימה התמידית מפני חיתוך לא נכון משאירה יד רועדת נטולת חיוניות הנדרשת לתיקון חחמ"ץ.

לכן נלע"ד, שיש להכריז על קו מסויים  שמתחתיו והלאה הכל "בסיסי" ואין לגעת, ואת מה שמעליה לנסר בחדווה!

לב

לאחר שגזמנו כל מה שמעל ה'בסיסי', נמשיך ונגלה עוד כמה יש לגזום, ושוב נגדיר 'בסיסי' חדש וחוזר חלילה.

או במעין לשונו של הראי"ה קוק - בכל דמיון יש זרעי הכרה, ובכל הכרה יש דמיון.

וכשמסירים צללים מגלים צללים חדשים שהצללים הישנים הסתירו!

מה שחשבת אתמול לקדש (-הווה) כשנצלת מע"ז אחת, מתגלה למחר כע"ז אחרת.

לה"ע,

איני חולק עליך לגבי הסיכונים ברמה החברתית ואכן כבר כתבתי שאיני מטיף לכך שכל חרד ייהפך למומחה להלכות שחיטה המיוחדות ל"משחטת הפרות הקדושות" ורק אמש בשיח עם אחד מצעירי עצכח נוכחתי איך מי שחסרה לו מסירות יכול בשחיטתו לעבור על שהייה, דריסה, חלדה, הגרמה ועיקור בב"א.

אחת הבעיות בממסד החרדי היא כפי שציינו כבר בפורום שהלכות נקבעות בצורה מעשית פרטית למכנה המשותף הרחב ביותר למרות שאולי לחלק הכי גדול לו נועדה ההלכה, מזיקה ההלכה המסוימת וגורמת לו להפוך טפל לעיקר. נמצא כי דרך הסוציוצנטריזם גם לעצמו הוא מזיק. יתר על כן, דאגתי הראשונה היא ליחידים שאינם כה מעטים שהם אנוסי תבונה שיוכלו להתקדם על הבסיס הבסיסי ביותר שהוא עשית רצון הווה המתפרש בעומק פשטות התורה, בלי שיחששו שיושמטו מהם האביזרים החברתיים המסייעים להתקדמותם, רק משום שהם רציניים ומועטים.

לגבי הנסירה רואה אני את דברי כמתעסק וכאמור הבסיס הבסיסי האמור הוא העיקר. שתהיינה קהילות שכל אחת מחליטה עד היכן היא נוסרת אבל שלא תהא עויינת לקהילה שמתוך יראתה הקודמת לחכמתה מגיעה לניסור רחוק יותר.

("ורק אמש בשיח עם אחד מצעירי עצכח נוכחתי איך מי שחסרה לו מסירות יכול בשחיטתו לעבור על שהייה, דריסה, חלדה, הגרמה ועיקור בב"א".
 אני חושב שזה אני, אאוטינג  )

לב העברי

כיון שאין לי מספיק זמן לעיין באשכולות כראוי, רק עכשו ראיתי את דבריך.

ואשרי הפורום שאתה בא לתרום לו משלך.

איקון ירוק.

ועוד ברשימת מקבלי האיקונים: כמתעסק, וטו (כרגיל).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו