ההפרעה הכפייתית (OCD) והחיים הדתיים

ברי,

אם הבנתי נכון מה שמנסה די,אף,אל לומר, הרי שכוונתו היא, שלאדם שאינו דתי נראים אנשים דתיים (המחוייבים להלכה) כסובלים כולם מסוג מסוים של OCD.
כלומר, ההכרעה מי מוגדר כ"חולה" או "בלתי נורמלי" תלויה במידה רבה ב"נורמליות" הספציפית לכל קהילה ולכל חברה. גם אם תטען (ובצדק מסוים), שאוסף התנהגויות "בלתי נורמליות" אינן נחשבות להפרעה או מחלה, עד שיפריעו ממש להתנהלות החיים, עדיין טענתו של די אף אל (אם הבנתיה נכון) תקפה - לאדם שאינו מחוייב להלכה, נראות רבות מההתנהגויות והתגובות של שומרי מצוות כמפריעות באופן נורא להתנהלות החיים...

לא ניסיתי לומר שום דבר קונקרטי על דת זו או אחרת ובטח שלא לסווג אקסיומה מסויימת כ"מוזרה". ציינתי רק שהדת משפיעה באופן ישיר ולפעמים מכריע, על אחד הקריטריונים החשובים להבחנה בין שפיות לבין כפייתיות.

הבעיה המרכזית בהפרעות אובססיה כפיתית אצל דתיים הינה הסתרת המחלה. אם במאמר הפותח את האשכול צוין כי אחד הבדלים בין מי שלוקה בהפרעה נפשית באופן פסיכוטי או המקובל במקומותינו כחולה נפש לבין מי שסובל מההפרעה ברמה המפריעה לניהול חיים תיקניים הינו מודעת החולה. דהיינו רוב הסובלים מהפרעה אובססית כפיתית ברמות שאנחנו דנים בהם יודעים כי משהו לא בסדר איתם. הם מבינים כי החרדות שלהם מוגזמות. כי העיסוק שלהם הוא כפיתי ואובססיבי, ועל כן יכולים לפנות לקבל טיפול.
לאדם הדתי פעמים רבות יסתתר העניין תחת מעטה הפרומקיית והוא ישוכנע שאין זו אלא צידקות נדרשת ממנו (או הצורך הדתי לברוח מהמחשבות האסורות או המעשים האסורים) שגורמים לעשות כן. דבר זה בתוספת הכפירה הידועה ב"מדע" הפסיכולוגיה בחוגים חרדיים ימנע טיפול הולם.

כמו כן יצויין שגם כיום שהמודעות לעניינים אלו בציבור החרדי התפתחה באופן משמעותי עדיין צומת הלב מופנת לסימפטומים ולא לבעיה.
דהיינו יש מודעות רחבה לכך שבחור ישיבה שנוטל ידיו באופן מוגזם, שקורא קריאת שמע במשך שעה וכו' סובל מהפרעה, עדיין בדר"כ הטיפול יתרכז בכיוון הממוזכר במכתבו של האדמו"ר מלובביץ, דהיינו שכנוע הדם להפסיק את התופעה, לנסות לשכנע אותו כי צורך דתי בעניין זה, לזלזל בזה וכו'
זה באמת יכול אמנם לפעמים לטפל בסימפטום אבל לא יפתור את הבעיה. שהרי מהות המחלה איננה הצורך במעשה הכפיתי, אלא נהפוך הוא, העיסוק הכפיתי נותן הקלה לסובל מהחרדה/מחשבה/ בעיה וכו' שבאמת מפריעה לו. סילוק הסימפטום הספציפי רק יגרום להתפרצות או לבעיה אחרת או לא יהיה טיפול שורש במהות הבעיה.
כאן שוב משתלב ה"כפירה"ה חרדית שאיננה באמת מאמינה בבעיות הנמצאות בתת מודע שהינם אחרות לחלוטין ממה שצץ על פני השטח. ולכן סבורים שניתן לטפל בסיפטום ב"סברה" והגיון בריא.

והנה מצאתי מאמר טוב מאוד בעניין:

http://www.ocdonline.com/Unscrupulous_Scruples_JSchwartz.php

http://www.nytimes.com/2004/08/15/magazine/15LIVES.html

August 15, 2004
LIVES
I Had to Have Faith
By JENNIFER TRAIG

My father and I were in the laundry room, having a crisis. It was the strangest thing, but I couldn't stop crying. And there were other weird things: I was wearing a yarmulke and a nightgown, and then there were my hands, red and raw and wrapped in plastic Baggies. There were paper towels under my feet. And most of what I owned was in the washing machine, not just whites and colors, but shoes, barrettes and backpacks.

''You want to tell me what happened here?'' my father said, examining the Reebok Esprit Hello Kitty stew churning through permanent press.

Wasn't it obvious? The fumes from my sister's bacon had tainted everything, so it had to be washed. But this sort of rational explanation hadn't been going over well lately. I glanced up at my father and down at the machine, then I wiped my nose with my Baggied wrist and exhaled. ''I don't know.''

We didn't know. Many years later we figured out I had a strange condition called scrupulosity, a religion-focused form of obsessive-compulsive disorder. The disease hit me when I was 12 and plagued me, off and on, throughout my teens, making every day a surprising and mortifying adventure.

But it was 1982, and we didn't know what this was, or where it had come from. Well, except I did have a tiny history of compulsive behavior. Six months earlier, I began studying for my bat mitzvah, and I was introduced to the wonderful world of Halakha, Jewish law. Halakha and latent O.C.D. make a grand cocktail, and I was intoxicated. One day I was riding my bicycle to McDonald's like every other kid; the next, I was planning to paint the lintels with marinade to ward off the Angel of Death.

It wasn't long before my family noticed that I was acting oddly. The constant chanting and anointing were hard to ignore. Getting clean enough to eat became an elaborate 30-minute process. Meals were invariably delayed, because if I touched anything, I would have to start all over again. So I wandered around the house with my hands held up like a surgeon until it was time to eat. ''All scrubbed in for your big casserolectomy, Dr. Traig?'' my mother asked.

''Just doing some isometric hand exercises,'' I lied.

The gloves, it seemed, were off. After politely ignoring my behavior for a few months, my family became relentless.

''Is there a reason we've gone through six rolls of paper towels today?'' my mother demanded. ''Would you know anything about the water spots on the upholstery?''

Finally, after months of washing, I tearfully confessed to everything. I was as bewildered as they were. I'd been O.K. a few months ago. Now, suddenly, we were in the laundry room, and my belongings were floating in detergent.

I imagine there were conferences, hushed discussions between my parents, consultations with psychologist friends. What were they to do with me? In the end they simply drew up a contract: I could not proselytize. I could not chant. I could not supervise my mother's cooking. I could not rewash clean dishes, clothes or body parts. If I failed to meet these terms, my classmates would be told of my idiosyncrasies.

I don't know why this worked. The only thing my parents were threatening was embarrassment, and I'd been embarrassing myself daily for months. Maybe I'd just had enough, or maybe I knew that as much as I could torture myself, my classmates were capable of much worse. So I stopped. I'm sure there were months of tapering, but I don't remember any of it.

A few years later, the scrupulosity began recurring. It would beckon again and again, shiny and exciting, and I would submit to the inevitable relapse, with the meds and the counseling to follow. In Judaism, someone who becomes observant is called a baal tshuvah -- a master of repentance, or literally, a master of returning, of circling back. It seemed so apt. I was a master of circling, a pacer, a ruminator, caught in my neural loops. For the next few years, I would circle back to scrupulosity, then back to sanity. Eventually, I ended up sane but religious.

Even if they never could work up much enthusiasm for my belief, my family came to accept it. When I was at my sickest, they would paint a dark picture of what my future as an Orthodox Jew would entail: ''You will marry a man who wears knickers and a fur hat. Because you'll spend all day in synagogue, you will never, ever, have a tan. You will wear frumpy skirts, socks with sandals, and you'll never enjoy corn dogs, shellfish or drinkable wine.'' How disappointed they were when I got better only to keep up this ridiculous religious practice. They had hoped I would come to my senses and join them at the clambake. They were wrong about the fur hats and the food. The tan, however, they nailed that one on the head.




Jennifer Traig is the author of a memoir, ''Devil in the Details: Scenes From an Obsessive Girlhood,'' to be published next month by Little, Brown & Company and from which this article is adapted.

שאלו כאן מה התועלת בעצה של הרבי "להתעלם מזה".

אינני מקיא במחלה, אבל נראה לי שדברי הרבי יכלו לעזור בקטע של הרציונליזציה.
ז"א אם אתה שואל מהי ההלכה, אזי ההלכה היא שאין אתה צריך ליטול ידיים. ומכאן ואילך תדע שהנימוק היחידי הוא OCD.

אגב, עצות בסיגנון מאד דומה נמצאות במכתבי ה"קהילות יעקב" קריינא דאיגרתא. והוא כותב שם שיש לו ניסיון רב עם מקרים כאלה ואלה ששמעו לעצותיו אלה "להתעלם ולרחוץ ידיים כפי ההלכה החלימו. קראתי לפני שנים רבות ואני מצטט מהזיכרון.

מרפרף לי בזיכרון שקראתי דברים דומים בעוד איזה שהם איגרות (או שזה רק ה"קה"י" מצטט את הרב מבריסק שגם יעץ כמוהו. את זה אני כן זוכר).

מעניין לשמוע אם בעלי מקצוע מסכימים לעצות אלו.

אודה מאוד אם מישהו יהיה מוכן לתרגם ולו בתמצית את התגובה באנגלית.

אשתדל להגיב לדברים החדשים שנאמרו כאן בזמני הפנוי.

ברי, לצערי אינני מבין בזה כלל.

בעניין המעשייות, נשמע שדווקא בהפרעה הזו יש בשטח אחוזי הצלחה לא מבוטלים לטיפול פסיכולוגי.
 
נקודה מעניינת שמעלה כותב המאמר בלינק שצרפתי הוא שיש בעיה בטיפול באדם דתי, מאחר ומרכיב מרכזי ב"ריפוי" של OCD הוא לגרום לכך שאדם יהיה יותר סובלני כלפי עצמו, יבין שיש לכל אחד רמות התנהגות שונות בעיתים שונים וכי אין ל"שפוט" את עצמו וכו'. נתון זה בהגדרה איננו מתיישב אם השקפת עולם דתית אשר הינה כן ביקורתית, דורשת מאדם להשתפר ולהיות "טוב" יותר, ובכלל מאמינה באופן חד יותר בטוב ורע.

כמו כן התרפיה נעשית על ידי חשיפה הדרגתית לאובססיות הגורמות חרדה באופן הולך וגובר תוך ניתוק מוטיב החרדה וההתנהגות הכפייתית מאותה סיטואציה.
כך שאם אדם חושב לשכב עם אמו או להרוג את בנו - או בעניינינו אולי אין אלוקים בשמים ח"ו, ומחשבות אלו מפחידות אותו אבל הוא לא מצליח להמנע מלחשוב עליהם שוב ושוב, התרפיה תבקש ממנו דווקא כן לחשוב אליהם אבל לנסות להפחית את החרדה תוך כדי.
זה שוב יוצר תוך כדי התהליך בעיות לאדם דתי שבעצם על מנת להקל עליו יצטרכו להגיד לו שלא נורא אם יתאר לעצמו מעשיים מיניים אסורים או מחשבות כפירה נוראיות וכו'. זה כמובן יוצר בעיה לא פשוטה לאדם דתי.

כמו כן מאוד מעניין הדמיון בסמפטומים לאנשים דתיים נוצריים אם קצת מנפיסטציות שונות.

יוריקס

הטיעונים שטוענים אבירי הפסיכולוגיה מוכרים לי מאוד, אך יחד עם זאת מוכר לי גם המצב בשטח, הן מעצמי והן ממציאות חייהם של הרבה אחרים.
בהודעתי הקודמת אמרתי דברים שמשתמע מהם "שלא כל הנוצץ זהב", שלא כל מה שטוענים בפסיכולוגיה ברמה העיונית, זה מה שיש בשטח.
הפסיכולוגיה, מעצם רצונה להידמות לשיטות של הרפואה הגופנית, מכשילה את עצמה ברמה היישומית.
מאחר והפסיכולוגיה עצמה ומי שמנסים לעזור באמצעותה, עובדים יותר באמצעים שכליים וכמעט שלא באמצעים של תבונת הלב, האינטואציה  והיצירתיות.
ואי אפשר בעניינים הדורשים הבנות דקות מן הדקות להשתמש באמצעים שכליים קרים בלבד, וזה מה שהם לרוב עושים.

הפרעת הOCD היא העובדה כי מחשבה מסויימת "נתקעת לה" בחזית המוח ומסרבת  לסור משם על אף רצון האדם לא להתמקד במחשבה זו. הסיבות להתקעות זו נובעות כמו בכל בעיה נפשית משילוב של בעיה פיזית וסיטואציה פסיכולוגית. איך שהוא הפילטר שבמוח לא עובד כמו שצריך, היינו במצב טבעי מוח האדם זורם עם מצב החיים, מתעוררת מחשבה מסויימת ואם אין רואה צורך להתמקד בה הרי שהמוח "מתפנה" למחשבה אחרת וכו', במקרי OCD יותר קשה להפנות את מוחו ממחשבה שמתעוררת במוחו, הצורה והתבנית שבה מתפתח החולי קשור למצב הנפשי של האדם [ולכן אני מסכים דברי פותח האשכוך כי אין בהכרח קשר בין המחלה והדת, אלא שאצל אדם דתי המחלה מתפרצת בעניני דת ששם יש לה ביטוי חזק], אדם במצב לחץ בו נמצא בalert ,מצב כוננות, שלכן אין המוח שלו משוחרר לחשוב בחופשיות ויש כבר נטייה טבעית להתמקד, לעצור ולבחון, נמצא במצב סיכון לסימפוטמי OCD. כמו כן אדם שמאמץ את מוחו בחשיבה רבה, ומתרגל את מוחו לחשיבה ולעצירה נמצא במצב סיכון, ולכן יש מקום ש"האדם הדתי" או יותר נכון "הישיבתי" שרגיל בחשיבה מרובה נמצא בסיכון מעבר לממוצע [אך אין לזה קשר ל"דת"]. 

בהקשר הפתרונות למחלה זו, כמובן שטיפול תרופתי יש לו הרבה מקום בחולי זה, אך מבחינת הטיפול הפסיכולוגי, נראה כי הרעיון שנקרא היום Cognitive behavioral therapy היינו טיפול התנהגותי, הוא הטיפול המועיל. בסיסו של הרעיון הוא ההנחה כי מלחמה עם הסיפטומים היא תרפא את המחלה שהיא בעצם הרעיון שכותב הרבי מחב"ד והוא, אין לתת ביטוי למחשבה יותר מהביטוי הטבעי שהאדם הרגיל נותן לה ובכך יתרגל האדם כי אין המחשבה "מרוויחה" בכך שהיא נתקעת בראש ולכן בסופו של תהליך המחשבות לא יתפסו מקום מעבר לטבעי ויסתלקו מלהיות בקדמת המוח.

מהיכרות עם אנשים שנתקלו בבעית מחשבות "שלא נותנות הרף" יודע אני כי הצורה הנ"ל אכן הטיבה להם.

http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=2135306&whichpage=#R_3
והלאה

_________________

בברכה.

לדעתי טקסי דת הן טעות למי שיש לו בעיה של OCD . פשוט טעות .
ולא קל להימנע מהם - דווקא בגלל שיש בהם נעימות מסויימת שעוד לא הצלחתי להבין מה מקורה ביחד עם הפחד והחרדה הנלווים להם. (ואני לא מדברת על ההקלה שנוצרת כתוצאה מטקסים מסויימים של או סי די שאדם המציא לעצמו כל אחד כראות דימיונו פחדיו ועיניי אלא ספציפית על טקסי הדת היהודית המקובלים .

לדוגמא : לא מזמן הייתי בחנות של מוצרי יצירה וביחד עם כל מה שרציתי לקנות קניתי גם כי התחשק לי איזהשהו נוסח של תפילת שמע שאומרים בלילה לפני שישנים .

ניסיתי אותה מספר פעמים ובכל פעם אותה תחושה הרגשה ומחשבות בזמן החזרה על התפילה .

תחושה - תחושה של תפילה , קצת צמרמורות נעימות שמישמתפלל כל אדם שמעט רגיש  סביר שיודע על מה אני מדברת . אבל ההרגשה והמחשבה אבוי להן - החרדה מתגרברת ונהיית מוקדמת יותר מתפילה לתפילה . נדמה שאם רק אמשיך כך עוד תקופה אחזור למצב שבו אתחיל לחשוב שעליי להתכוונן למילים מחדש , לדמיין , להשיע וכל מיני שטויות שרק גורמות לנסיגה במצב הנפשי ולסבל מיותר וטיפשי .

לכן אני אומרת שהן טעות , תפילה צריכה לבוא מתוך חופש .

אבל ה"ערך המוסף" התחושתי ,שמתקבל כתוצאה ממנה הוא משהו שקשה לוותר עליו בפרט ברגעים שאתה צריך אותו .כאילו ויתרת על החופש שלך אבל הרווחת איזשהי עטיפה שמגנה עליך ,שמשאירה אותך טוב , ביחד עם אלוהים.  

האם זה מה שאלוהים רוצה מאיתנו - שנהיה אומללים ?

התשובה של הרבי לבחורה תמוהה ביותר . אין לי מושג מה הבין הרבי במצבה של הבחורה ומה ידע הרבי לגבי טוב ורע לאותה בחורה ולעולם בהקשר למעשייה בנושא . אבל לי לפחות , אין כמעט צל של ספק שתשובה כזו ופעולה לפיה לא היתה משנה את הסבל , שייתכן מאד והוא ממש ממש מיותר .

בעבר היה מי שהציע לי לקחת כדורים ועוד תיסבוכים למיהם , אז לא , גם זה לא נראה לי רציני .

האם אלוהים אדיוט ? הוא ברא את נפש האדם , את השכל שלו , את כל המערכת המורכבת הזו בשביל שנחשוב שאנחנו יודעים מה לעשות איתה ונתחיל לשנות דברים ? לא נראה לי .

לדעתי , אנחנו טיפשים , לא מבינים את עצמנו ,לא מבינים את העולם ולא מבינים את אלוהים באם הוא קיים כנפרד מאיתנו .
 פשוט חבורה של מטומטמים שצריכים הגנה בשביל להמשיך לנוע באותם דרכים הזויות וחסרות חיים שאנו נעים בהם כל היום. (כמובן שדבריי מכוונים למי שמבין וחווה אותם ולא למי שכך נראה לפחות נמצא הרבה מעבר להם , הן מבחינת החופש , הן מבחינת האמונה והן מבחינת הנתינה )    

בעמוד הקודם הובא שיח על הגבול בין הרגל חיובי לבין תחילת ocd. בהקשר לזה ובהקשר הדתי הנידון כאן, יש להעיר מדבר הנשמע מהרבה דתיים הנוהגים כהלכה ליטול ידיהם בבוקר, שכל שלא נטלו הם חשים הכבדה על היד עכ"פ עד שלא פנו לסדר יומם הרגיל וזו מסתלקת עם הנטילה. נראה כי זה מאפיין טיפוסי של שורש ocd, אם כי שלב זה אם הוא נעצר יכול להיכלל בהרגל החיובי דהיינו שרעיון הנטילה הוחדר עד כדי חישה.

עוד הערה למה שהביא רב_הריפוטר עצת הרבנים הידועה [שגם הביא רב_סיינפלד, רב מסייע רב מסייע רבנים] להפסיק ליטול ולהניח תפילין למי שהocd מתבטא בכך, שכפי שנודע לי שסילוק סימפטום מסוים לא מסלק את השורש. אחד שהפסיק להתפלל שמו"ע במשך שעות, הפנה את האובססיביות לתחומים אחרים שהיה ממוקד בהם.

כמי שיש לו OCD מהסוג "הנקייני", אני יכול בהחלט להגיד שאחרי נגיעה "בטריגר" אוסידיסטי, כזה שאחרי נגיעה בו אני צריך לשטוף ידי בסבון, אני מרגיש את אותה תחושת "הכבדה" שהזכרת, בדומה מאוד לאותו מצב של אחרי שירותים, או לפני נטילת ידים בבוקר.
אני חושב שמדובר במצב תודעתי של הרגלות ממושכת בה מרגישים חוסר בדבר שכל כך מורגלים אליו, ולא מדובר בתחושה בעלת מרכיב אובייקטיבי כלשהו.
כל דבר בעצם שמורגלים אליו, חסרונו נותן תחושה דומה שחסר משהו.

ובעניין הדתי: לא אחת האוסידי התלבש לי על עניינים דתיים, והדרך לשחרר את אותם מצוות מהאוסידי היתה להימנע מקיומם של אותם מצוות לזמן מה.
זה אמנם לא עזר לי להשתחרר מהאוסידי, אבל זה עזר לי לשחרר את אותם מצוות מהאוסידי.

גם לדעתי, אי טיפול בשורשי הבעיה, והתמקדות בסימפטומים שלה, רק גורם להחלפת האובייקטים בלבד.

אתם מוזמנים לפורום OCD לדתיים שאינו צריך עוד הרשאת כניסה

http://hydepark.hevre.co.il/forum.asp?forum_id=18434