ההפרעה הכפייתית (OCD) והחיים הדתיים

לרב הריפוטר,

אני מסכים לקיטלוג.
אבל בכוונתי לחלוק כמעט על כל מה שכתבת.

 אני חושב שמה שכתבת על דרך הטיפול, חורג בהרבה מפסי האמת והמציאות. כן, אני יודע שזו השיטה המודרנית הרווחת. כן, אני יודע שזה הכי נחשב, שעדי ראייה וניסוי אמרו שזה עובד.
אבל אני יודע גם שאפשר לטעות. ואני אומר לך מניסיון ומעדות ראייה והכי חשוב ממחשבה - זה לא נכון. כלומר, זה נכון חלקי, אבל החלקיות שבזה הופכת את המסקנות לשקריות והפוכות מהמציאות.

לפני שאסביר את עצמי, אקדים ואומר שהמחשבה והמעשה קשורים זה בזה בקשר הדוק. אדם עושה מכיוון שהוא חושב, מרגיש. וכל מעשה מוביל גם כן למחשבה נוספת (כי יש חומר נוסף למחשבה). אבל לעולם המחשבה היא הראשונה, כפי שדרשו את המילה הרהור מלשון הריון, שהורה את המעשה, ואח"כ מוציאו אל פועל. לכן בהרגלי תודעה מונחים ניואנסים דקים של הרגלי מעשה, ולהפך.

נתחיל מסעיף א', הרגלי תודעה.
<העובדה (חוץ מהדבר השני שאעיר עליו להלן) שקל לו לעשות את המעשה מפני ההרגל היא טובה וחיובית >
בפירוש לא. העובדה שקל לו לעשות את זה מחמת ההרגל היא ניטרלית. אם הוא שמח שהוא עושה דבר טוב, אשריו, ואם לאו - אבוי לנפשו. אם הוא ניטרלי, לא שמח ולא עצוב - גם נפשו תישאר ניטרלית באותה מידה. יש כאן רק שתי נקודות חיוביות קטנות: 1, יש בזה פוטנציאל לטוב. 2, מבלי להתייחס לאדם עצמו, כיוון שהוא נתן צדקה - העני כבר לא רעב, כך שיש טובה בעולם.
<והיא לא נוגעת לבעית ה"מלומדה". >
אני תוהה מה הפירוש "מלומדה". מלומדה שורש למ"ד, זה מלשון לימוד או הרגל, שעניינם אחד, דבר שכשלעצמו שייך למילון. האדם לומד ומתרגל למעשה מסויים, אך המעשה אינו שייך לפנימיותו.
<כאן התיקון הוא רק בהרגלי התודעה שהפעולה היא כה אוטומטית שהוא כבר הפסיק לפעול מחמת הערך החיובי של נתינת צדקה אלא מחמת שנוח לו לפעול כפי שהוא רגיל.>
נכון, אבל כמו שאמרתי, זה לא מנותק מהמעשה.
אבל האמת היא, שפה, בהרגלי תודעה זה המקרה היותר חמור. פה באמת אין עם מי לדבר. אתה יכול לדבר חיצונית, והוא יענה לך בביטחון רב: עשיתי משהו רע? התפללתי, נתתי צדקה. אני צדיק הדור. אבל אתה לא יכול לדבר עם הפנימיות שלו, וזו הבעיה. ותשובתו קשה, שהרי הוא שונא את התוכחות. שונא אין פירושו שאם תוכיח אותו הוא יצעק עליך או יתן לך מכות. שונא פירושו שונא בלבו. הוא מרחיק מעליו את התוכחה. הרי הוא צדיק גמור. כל מה שאתה יכול, זה ללמד אותו לחשוב נכון, כל השאר תלוי בו. ובפנימיות העניין - פה זה הרגלי מעשה רעים. אלא שהם אינם באים בדרך כפייתית. מבחינה חיצונית הוא בסדר גמור. דרך משל "בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה" - בדיוק זה העניין של מלומדה - ולבו רחק ממני. אז למה הוא מתפלל? להחניף, כבוד, כסף, ושאר מרעין בישין.

איך נדע למי יש בעיה כזאת של מלומדה? לא יודע. אתה חושב שיש עם מי לדבר כי דברת איתו, והוא הראה לך כמה שהוא צודק, אבל, לצערו, רק הוא יודע שבפנים זה קצת בעייתי.

נעבור לסעיף ב', הרגלי מעשה.

סיפור ידוע שכאשר סיפרו לרעק"א שנכדו (ר' לייבל אדמור הראשון דחסידות לובלין) 'נתפס' לחסידות והחשישוהו בקשר לנאמנותו לדת, אמר רע"א שיבדקו שאם הוא עדיין מקפיד בנטילת ידיים סימן שלא התקלקל.

לא שמעתי אם היתה סיבה מיוחדת שנקט נט"י או שמא מפני שידע על נט"י המיסטית כממכרת על כל פנים במידת מה?

מעשה לסתור?

_________________

אכן מעשה ליסתור. והתירוץ הוא כדברי קוגיטו שבודקים איפה ההלכה מתירה.........

chouten
כנראה שאתה לא מכיר מספיק את התופעה,האובססיה  "משתמשת" בהלכה כשם שהנקיון  מחיידקים מהווה מושא של האובססיה,
 יש מקרים שההלכה כמו הרציונליות יכולים לסיע גם לכוון ההפוך של ריפוי.
לקבוע מסמרות צריך הרבה יותר מ"הכרתי פעם משהו.."

אבל זה לא משנה את העובדה שאין צורך להכביד בצער כשיש דרך להקל
בכל מקרה, לגבי הסטיפלר אני יודע ההיפך שהקל מאוד במקרי אובססיה.

וחוץ מזה  ברור לי  שמספורך  משמע הפך מטענתך

כשקראתי את אמירתך "בודאי שאסור", חשבתי לי "מה מבין מי שאינו בתוך זה, בעניינים כאלה, וכשהתחלתי לקרוא את הסיפור תהיתי לי לעצמי האם הסיפור יוכיח את סברתך "שבודאי שאסור".
אך בעצם הסיפור הראה את ההיפך הגמור. (ויכולתי לחוש היטיב מה שעבר על אותה בחורה)
מדובר בדחף כזה הדומה (ויסלחו לי כולם על הדימוי) למי שמרגיש צורך ביציאה ("קטנים" או "גדולים") אך אין לידו שירותים או אין באפשרותו להיכנס לשירותים.
תאר לעצמך איזה צער הולך ומתעצם הוא יימצא.
ואם נגיד שאותו אדם אינו רשאי מכל סיבה להיכנס לשירותים מה הוא מרגיש? (מישהו חווה מצב כזה פעם?)
אבל כאן זה לא רק הצורך להתרחץ בלבד (שהוא המקבילה לצורך ביציאה) אלא מתווספות לצורך זה גם מחשבות של פחד וחרדה שהולכות ומתעצמות שאינן נמצאות במקרה של השירותים.
אז תתארו לעצמכם מה עובר על אדם כזה.
ואני חוויתי מצבים כאלה.

כמובן שהעניין הזה ממש לא קל או פשוט, אבל אסור להתייאש מלנסות להתמודד ואפשר להשתמש בהלכה ככלי עזר בהתמודדות (ולמרות שבאופן טבעי, בלי הרבה מודעות, הנגע הזה משתלט על האדם בהלכות).


בנטילת ידיים:

אם אתה מרגיש דחף ליטול ידיים מספק, תזכור שנטילת ידיים היא מדרבנן, וספק דרבנן לקולא, לכן תנסה להפנים שקיום ההלכה דורש ממך לא ליטול ידיים (זכור לי מהסטייפלר)

רבי נחמן מברסלב מביא סיוע לעניין זה מהפסוק 'וחי בהם' - הקב"ה רוצה שהחיות של המצווה תישמר, ולכן תבין שהאיסור להטריד את עצמך בגלל מצווה הוא יותר חמור מלא לקיים אותה בדקדוקיה, או במקרה שלנו פספוס נטילת ידיים. וכן בכל מצווה ומצווה - אם הגענו למצב של טרדה יתירה מהנורמלי, עלינו לדעת שהקב"ה רוצה בהפך.


בעניין קינוח שלאחר עשיית צרכים:

תזכור שלפני 500 שנה גדולי הרבנים קינחו באבנים, או בסוגי נייר קשים שכמעט ולא מנקים ביחס למה שיש היום. אז מה שאדם מקנח בנייר 5 פעמים ואחר כך שוטף במים, ודאי ללא שום ספק שיצא ידי חובה לפי ההלכה ואין טעם להמשיך לבדוק (סטייפלר).


כמובן שלא מדובר בפתרון קסם, אך השימוש בלשונות ההלכה הפוטרות (ואולי גם מחייבות שלא להטריד את עצמנו) יכול בהחלט לסייע בדרך אל החופש הנפשי מהצרה הזאת.

אני רוצה להסביר את דברי יותר באריכות.

OCD היא מחלה שבה האדם חוזר על מעשה מסוים פעמים רבות. החזרה על המעשה כשלעצמו עדיין לא נקרא חולי עד שניתוסף עוד פרט, והוא שהחזרה התדירה על המעשה גורמת לו סבל. על אף שהמעשה גורם לו סבל, הבן אדם לא מצליח לעצור בעדו ולא לעשות את המעשה הזה. הסיבה שהוא לא מצליח לעצור לעשות את המעשה הוא, כי מכיון שיש לו אפשרות לעשות את המעשה, הוא מרגיש שאם הוא לא יעשה הוא מתמלא פחד. הפחד הוא זה שמחייב אותו לחזור שוב על המעשה.

אחד הדרכים לטיפול בתופעה הוא למנוע מהאדם את האפשרות לעשות את המעשה בכלל. במקרה זה הרצון לעשות את המעשה יורד ואז גם הפחד לא מופיע כל כך. למשל, אם האדם יקשור את עצמו ללא יכולת להשתחרר הוא כבר ירגיש פחות רצון לעשות את המעשה. ברגע שהוא משתחרר אז כיון שהוא כבר חווה מצב שהוא לא עשה את המעשה זה יתן לו כוח להתגבר על זה אפילו כשהוא משוחרר.

יש עוד דרכים לטיפול אבל הם אינם מענייננו פה.

אצל אדם המחוייב להלכה, ההלכה קושרת את המעשים שלו, ואז אפשר להשתמש בהלכה כרפואה למעשה. למשל, אדם שחוזר על מילות התפילה פעמים רבות (שלפעמים אנשים חושבים שהוא "מחמיר" ואין זה נכון, אלא הוא חולה, ואין בין המעשה לבין ההלכה שום דבר) אפשר להסביר לו שאסור לחזור על המילים. כיון שאסור לו, הוא כבר ירגיש פחות רצון לעשות את זה. הפחד יתחיל לפוג ולאט לאט, אפשר לקוות, הוא יתפלל כאחד האדם.

אבל המטפל צריך להשתמש בנשק ההלכה בצורה יעילה. הוא צריך לבדוק כמה האדם מחוייב להלכה וכדומה. אחרת יכול לקרות מה שקרה עם הבחורה. שברור שהסמכות שלי כמעט ולא היתה קיימת ואי אפשר להשוות אותה לסמכות שיש להלכה, בסך הכל היא רק בקשה רשות מן הנימוס, ועל כן היא הגיבה איך שהיא הגיבה.

שוטנג
אתה לא מבין כלום בocd במחילה מכבודך

cogito22:

האם אתה יכול להצביע בדיוק אפה טעיתי. תודה.

צאוט

אני חושב שגישתך נגזרת מאיזה גישה רווחת שמחלות נפשן אינן מחלות "אמיתיות" ולכן כל אחד יכול להציע פתרונות על בסיס סברות כרס . האם גם למגמגם תגיד שהכל דמיונות הוא רק צריך לא להתבייש בפני המלעיגים עליו וזה יעבור לו? או אולי תאמר למי שעובר התקף לב , שזה בגלל התרגשות יתירה , הוא צריך רק לצנן את התרגשותו וזה יעבור?

ועוד דבר, אנשים כפייתיים סופגים כל הזמן מאנשים סביבם הערות על זה שהם לא צריכים כל הזמן להסתובב אנה ואנה,ליטול ידים , לבדוק אם הגז מכובה או הדלת נעולה וכו' וכו' אנשים כל הזמן אומרים להם שאם הם רק יפעילו קצת שליטה עצמית , קצת הגיון בריא , הם יוכלו להתגבר. קשה לי להאמין ששמיעת אותם עצות ורעיונות עצמם מפי "מומחים" יכולה להוסיף משהו.

_________________

מציץ_ונפגע:

גישתי נגזרת מקריאת DSM-IV מההתחלה עד הסוף ומקריאת ספרות מקצועית ולא מקצועית ומשיחות עם אנשים שסובלים מ OCD. ובכל זאת אינני מכריז על עצמי כ"מומחה". ואני בפירוש חושב ש OCD היא מחלה נפשית אמיתית.

קוגיטו וצ'וט, ברשותכם, אני חושב שאני יכול להצביע.

צ'וט הוא מטפל חובבן, כלומר הוא לא מעמיק לבדוק, את הנושא, אבל יש לו רצון טוב לעזור לאנשים, ויש לו הבנה בסיסית מה הבעיה שלocd.

במידה מסויימת, למטפלים חובבנים כאלו יש גם כן ocd - ocd שגורר אותם להקפדה, לפעמים מוגזמת, על כללים מסויימים, כללים טובים כשלעצמם - כמו ההלכה.

ממילא אם הוא כן ואמיתי, כשהוא מתחנן לפני בעל הocd שלא יעשה זאת - הוא מצפה שההוא יראה בצערו כשהוא לא שומר על אותם כללים, וממילא יהיה ביניהם עימות שאינו מתייחס רק להרגשת  בעל הocd, אלא יש פה ויכוח בין שני בעלי ocd, ואז חייבים להגיע לפשרה. כשהוא מבין שהצד השני נחוש מאוד בדעתו, כלומר ה-ocd שלו יותר חזק, או כל סיבה אחרת שלא תהיה, הוא מסתפק בכך שהשני מסכים שלכתחילה אין לעשות זאת ושהוא כביכול מבקש את 'רשותו' כדי ללכת לרחוץ ידיים. בכך שניהם הרוויחו. (וגם המטפל החובבן הרויח, שגמלו אותו קצת מהocd שלו)

דןק ותשכח שכשיש ריב בין אנשים זה תמיד תלוי במידה זו או אחרת בדחפים כלשהם, שעל רובם אפשר לוותר באיזושהיא מידה, אבל יש התעקשות. אם הבנתי נכון, צ'וט הופך את הocd לריב, גם כדי לספק את יצרו, וגם כך שגם השני יצטרך לוותר, הוא נותן צדקה 'על מנת שיחיה חברו' ועל מנת שיהיה 'בן עולם הבא' במושג פרומי מעט.