הישיבות הגדולות כמודל לכל החיים

במקור (אם אני טועה תתקן אותי כי אתה בקי יותר ממני בהיסטוריה), כן היתה מטרה להקניית ידע, וכך פעלה ישיבת וואלוז'ין. בתקופת ההשכלה, הותאמו שיטות לימוד מסויימות המתאימות לזמן, אך לא לגמרי נשכחה המטרה העיקרית של הקניית ידע לתלמידים. 

הקטע האחרון של דברי בא לומר כי יש לקחת מהאוניברסיטאות את הדברים הטובים שלהם, אבל לא בכרתי את האוניברסיטאות (לתלמוד תורה בלבד) ע"פ הישיבות.

סליחה אתה צודק, 
מטרה להקנות ידע - ודאי.
התכוונתי לומר שלימודי תעודה מקצועיים לרבנות עוררו מחלוקת בשעתו - כידוע בפרשת הסמינרים לרבנים. יש שיאמרו שזה היה רק בגלל הגוון של "רב משכיל מטעם" אבל זכורני שראיתי אי אלו מכתבים מהתקופה (ואיני זוכר מה ומי) המתארים את הישיבה כמקום של "תורה לשמה" שלא תכיר מסגרת מוגדרת לסיים "חוק לימודים".
זה לא היה רק מאבק בין "קידמה" ל"שמרנות", אלא גם בין פרגמטיות לרומנטיקה.
וכאמור כל זה נוגע לאנשים שהיו באמת רומנטיים, במאה אחרת ובארצות אחרות, והישיבה היתה בשבילהם מקום מסירת הנפש עד דם התמצית.
ואידך זיל גמור 

אני יודע - הרומנטיקה הזו לא מתקיימת היום. או שהיא בטלה באלף.
ובכל זאת: אם "נאקדם" את הישיבות למסלולים קבועים. היכן יהיה מקומה של רומנטיקה זו, שהיא חלק מהאתוס הליטאי ואולי היהודי בכלל.
(אני יודע... אני יודע ... הרמב"ם אמר שיש גבול ללימוד וכו' אבל הרמב"ם גם לא אכל געפילטע פיש. אנחנו לא תופסים את היהדות בדיוק באותה צורה) 

האם רומנטיות נלהבת כזו מתאימה לכל אדם?

חלילה

ועל כך נתכנסנו כאן

אלא שהיא מתאימה לחלק גדול מבני האדם בגיל מסויים ולחלק קטן בגיל מבוגר יותר. ובמידה רבה זו הנשמת חיים של האומה בכללה (או עכ"ם כך היה אמור להיות).
ואת זה חבל לאבד,
ואם "איקדום" ישיבות פירושו סתימת הקבר על רגש זה, את המעדר לקיום מצוה זו הייתי אוחז בידיים רועדות.

לאור קריאתו של ב"צ כהנא להעלות נושאים אפשריים לדיון. אני מעונין להעלות נקודה מסוימת שלדעתי יכולה לעזור להוציא את המערכת מהניוון המתמשך.
בעולם המודרני המבנה של הפרדת רשויות שהוא מאבני היסוד של השלטון הדמוקרטי,קיים בכל אוניברסיטה וכל גוף ציבורי.בכל גוף ציבורי כיום דורשים מההנהלה לנסח ולהגדיר את יעדיה, ואח"כ ישנו גוף מבקר שיושב לחקור את ההשיגים בצורה אוביקטיבית.
מלבד זה לגופים חיצוניים מותר לפרסם מחקרים על האוניברסיטה מה שבציבור שלנו כמובן אסור בתכלית האיסור. אצלנו מקפידים לשמור על הכביסה המלוכלכת בבית ולהחנק איתה.
 גם המינויים לכל גוף ציבורי כיום ישנו מאמץ שהוא יהיה אוביקטיבי ע"י התאמה לקריטריונים ברורים ובחירה ע"י גופים חצי חיצוניים.בישיבות על אף שהם הגוף המשפיע ביותר מבחינה ציבורית והם מתוקצבים מכספי הציבור או מתרומות המיועדות למטרות ציבוריות בלבד,בכל זאת הישיבות מתנהלות כעסקים פרטיים.(משפחתיים שכל אחד מגן על השני)
גם עסקים פרטיים שאין עליהם ביקורת עלולים לקרוס, אבל שם יש עוד את המוטיבציה להצליח,בישיבות המוטיבציה להצליח של בעל העסק-ראש הישיבה אינה אותה הצלחה שאנחנו הציבור רוצים לראות ולכן לא מספיק לנו שהוא מעונין צריך להקים מערכות ביקורת שקופות בתוך הישיבות ואולי מערכת אחת לכל הישיבות ששם ינסחו ברור מה המטרות והאם אנו עומדים בהם.
למערכת ביקורת אין שיניים אם הציבור לא מעודכן מה קורה שם ולכן דבר זה גם מחייב שינוי רציני למדיניות העיתונים החרדיים.  

היולי
זכור לך ביטוי בסגנון קריטריונים שמיטריונים?

בעל בעמיו!
אינני חושב שההחלטות האלו באמת מגשימות את עצמם לגמרי אבל נראה לי שבסופו של דבר במבחן התוצאה מוסדות שמתנהלים בצורה כזו מצליחים להתיעל יותר מאחרים

מאיר,

נעם לי מכתבך הוירטואלי למרן המשגיח. אפס הוא עורר בי שאלה מסקרנת:

האם, ב"גילך המופלג", עדין שאיפה בוערת בלבבך  "...ללמוד וללמד..."  את כל דבר תלמוד תורת ה' באהבה?



ר"מ

ודאי וודאי!!!

למה יש לי הרגשה, שאין הביקורת במכתב למשגיח על הישיבות, כי אם על ההשקפה החרדית בכללותה.

קודם תסכים על ההשקפה ואח"כ תתלונן שלא מחנכים אליה.

אם הממסד אינו מסכים לדעותיך מדוע שיחנך אליהם.


בעיני, החיסרון בישיבות - כמו שהזכירו לעיל - הוא אכן קידוש הנעורים, אלא שאין מקורו כמו בציבור החילוני, בהגשמת ערך היופי. מקורו הוא בראית דברים בצורה חיצונית, כמותית, ולא בראיה הפנימית האמיתי.

בחברה החרדית מעריכים כישרון, בצורה שאינה פרפרציונלית להערכת כישרון בציבורים אחרים. אצלנו - ככל שאדם לומד יותר, יותר לעומק, יותר זמן, הוא יוערך יותר. 
איננו מסתכלים על הלימוד בהסתכלות אמיתית ונכונה, כמו מהי מטרתו, והאם הוא מגשים את האידיאל שלשמו הוא קיים, אלא ככל שנראה בעינינו יותר תורה, יותר למדנות, יותר נעריך את האיש.

זוהי הסיבה שיש כ"כ הרבה הערכה לכישרון - הערכה שאיננה נכונה. וזו הסיבה שישנה תופעה של קידוש הנעורים, משום שבחורים לומדים יותר (וגם מייחצני"ם את העובדה הזאת).  והמדד היחיד הוא כמות הלימוד, וכמש"נ.

ראיה זו היא הסתכלות פרימיטיבית - בה האדם נמדד רק לפי מראה עינים, ולא יראה ללבב, ואכמ"ל.