שיעור חזו''א ומסורת בית בריסק

על שיטתו של החזו''א בענין שיעורי המידות של חז''ל להוות נושא מרכזי במחקר ההלכה שכן היא מספקת CASE STUDY לחקר מגמות שינוי ותפניות בפרקטיקה ההלכתית. 

כפי שצויין במאמרו של פרופ' חיים סולובייציק על המעבר מפרקטיקה מסורתית לפרקטיקה טקסטואלית, והורחב במאמרו של פרופ' מנחם פרידמן בקובץ המאמרים מסע אל ההלכה, הטמעתה של שיטת השיעורים של החזו''א מהווה  חריגה מתבנית ההתפתחות של ההלכה שכן היא מאופיינת בזניחת המסורת ההלכתית של מסורת ישראל סבא מקדמא דנן ובאימוץ פרקטיקה חדשה המבוססת על רוויזיוניזם טקסטואלי.

ברשות חכמות וחכמי הפורום, אני רוצה להציע בפניכם את השאלות הבאות:

1) האם יש מקום להבדיל ולחלק בין גישת הרב יונה מרצבך בפולמוסו עם הפרופ' יהודה פליקס על זיהויו של המרור (חוץ מהעובדה שפרופ' יהודה פליקס היה מרצה באוני' ובתור שכזה היה עליו לשתוק ולמשוך את ידיו מהשתתפות בשיח ההלכתי) ולנגזרתה בהקשר של שיעורי חז''ל? לכאורה גישתו של החזו''א מהווה את מקבילתה של שיטת פרופ' פליקס שכן שניהם מאופיינות בקריאה לחריגה מפרקטיקה מסורתית ארוכת שנים לאור ניתוח טקסטואלי \ ממצאים מדעים? (ואולי בסיפת המשפט הקודם יש למצוא את החילוק?).

2) האם החזו''א נקט את גישתו בענין שיעורי חז''ל רק לחומרה, או גם לקולא? שמעתי בשם הרב חיים קנייבסקי כי שיטת החזו''א היא הן לחומרא והן לקולא.

3) איך שיטת החזו''א התקבלה ויושמה בבית בריסק?   ידוע ומפורסם כי בבית בריסק, היינו משפחת צאצאי בית הלוי, מסורת בית אבא מהווה ערך עליון שקשה לערערה על ידי ניתוח טקסטואלי, סברא, ראיה מנכתב יד עתיק, או כל טיעון אחר.    ההנמקה האולטימטיבית היא קוועטש מלווה במשיכת כתפיים ונענועי ידיים של ''אזוי האט דער טאטע געמאכט'', שהיא המקבילה הקלקרית והאנמית  של ''ויר פיפען די גאנצע וועלט'' החסידית.   קשה לי לדמיין בעיני רוחי שינוי דרסטי בו ר' יושע בער חוזר בסוף הזמן מישיבת מיר, נכנס למטבחה של הרבנית הנדעלע וזורק את הגביעים הישנים לפח האשפה וההיסטוריה. השאלה היא איך היו גביעי הקידוש בארונה של הרבנית הנדעלע? באם הם היו בקוטר שיעורו של ר' חיים נאה, אזי איך הסבירו את השינוי הדרסטי? 

ר' געציל,
מדוע העובדה שמישהו הוא חוקר באוניברסיטה אמורה לדחות את הלגיטימיות שלו. הוא אמנם לא אמור לעשות זאת בכובעו כחוקר, אבל גם מי שעובד ומתפרנס ממחקר אקדמי יכול להיות ת"ח (!), ולהביע עמדות הלכתיות. האם לחוקר שירה אסור להיול משורר? אגב, זו אחת הבעיות העיקריות שבבסיס הקונפליקט האקדמי-מסורתי במדעי היהדות.

בעל,
אכן יש בבריסק דיכוטומיה מוזרה כזו, שהכל מבוסס על מסורת, חוץ מן העובדה שמקורותיה של המסורת הזו (בעיקר בשיטת הלימוד) היא יש מאין.
אבסורד דומה מצוי במחוזות אחרים. כל חצר רואה את עצמה כממשיכה מסורת ומעתיקת השמועה, גם אם הכל נוצר יש מאין. קח לדוגמא את מרכז הרב והר המור, שפעמים רבות תלמידיהם מאשימים את האחרים בכך ש"לא שימשו ת"ח אמיתיים", ושתורתם אין לה בית אב.
כשאני שומע את הדברים הללו אני מת מצחוק. אלו שהמציאו הכל יש מאין, ושלתורתם אין בית אב ואפילו לא בן-דוד, טוענים כנגד האחרים את הטענה הזו?!
זה מזכיר לי ספר זיכרון שראיתי פעם, שיצא לזכרו של הרב רענן שנרצח בחברון. בסקטור של 'גנוזות קדמונים' (או משהו כזה) הובאו מכתבים ומאמרים 'קדמוניים' ופרה-היסטוריים מר' צבי יהודה והרב חרל"פ. זוהי תחילת המסורת ה'עתיקה' שעליה הם נשענים.
לסיום רק אבהיר שאין בכך כל גריעותא בעיניי. מותר להמציא, ורצוי לחדש. הבעיה היא שאם עושים זאת לא כדאי להשתמש בטרמינולוגיה של מעתיקי השמועה ושימוש ת"ח אמיתיים, ובפראזות של אי סטייה מהמסורת וכדו'.

_________________

מיכי

גוונא,
להלן גירסתו של פרופ' פרידמן (האחרת או הנוספת..) לסיפור שהבאת וכן מאמרו בנושא.
http://www.biu.ac.il/SOC/so/Shiurim.pdf

מיכי,
וכי במה גרועה מסורת של חמישים או שבעים שנה מהרב קוק וממשיכיו ממסורת בת מאה או מאה ועשרים שנה של בריסק, או של מאתיים וחמישים שנה של החסידות?  בכל המקרים מדובר בשיטה מחשבתית שיש מי שמתיימר להיות ממשיכה האמיתי, והוא משתמש בטרמינולוגית "מעתיקי השמועה" כדי לשמור על המונופול שלו.  זה חשוב למי שהמותג של אותה שיטה (קוקניקיות, בריסקאות, חסידות) משמעותי בעיניו, וכלל לא רלבנטי לאף אחד אחר.

הוא אשר אמרתי.

מיכי , מה אתה רוצה מרחמסטריווקא?

מיכי,
ביהדות, כל מחדש אחד רוצה להצטיר לא כמחדש אלא כמגלה את העומק ביהדות או שמחזיר עטרה ליושנה.
אם נחזור לתקופת הראשונים, הרמב"ם כנראה הניח שחז"ל רמזו באגדות לפילוסופיה יוונית, בנו ר' אברהם סבר שהם רמזו לסגפנות בנוסח הסופי.
גם בריסק סוברים שהם גילו את עומק דברי חז"ל והרוצה לחלוק יחלוק.
גם מרכז הרב נזקקים לאותה אוטוריטה ולכן ניתן לשמוע שם משפטים שהם המשך של וולוז'ין, וכידוע הרב למד אצל הנצי"ב.

מייציץ,
זו סתם בדיחה.

בעל,
הוא אשר אמרתי. אגב, גם מנדלסון למד אצל היעב"ץ, ולהבדיל שאול התרסי אצל חז"ל. ועוד להבדיל אלף אלפי הבדלות מהראי"ה כמובן.
מה שרוצים להצטייר זה יפה. אבל מכאן ועד האשמת אחרים במה שאתה עצמך לוקה יותר מכולם, המרחק הוא רב. כבר כתבתי שאין לי התנגדות לעניין, הבעייה היא רק בעייה של עקביות ומודעות עצמית.

_________________

מיכי

געציל סיינפלד ורודולף שטיינר,

1) בנוסף לדברי שטיינר בהבחנת ההבדל בין מסורת ההמון למסורת הלימוד [שאם ירצה גוונא יוכל לקטלגן כמסורת אינטואיטיבית לעומת מסורת פורמלית] והשפעת האחרונה על הראשונה כאשר תנאי הדור מתאימים, יש לציין כי:
 
א. הטרנד הזה של הגברת הפרקטיקה הטקסטואלית נוצר כבר בבית מדרשו של הגר"א. חסידיו דהיום [זילברמן וכד'] ממשיכים את דרכו בהרבה חומרות שאינן מקובלות אצל ההמון וברוח זו נהיו גם ל"מחפשי תכלת" לציצית. בעיקרון אין הבדל בינם לבין החזונישניקים, אלא שתנאי הדור אפשרו את השפעת החזו"א בגין אישיותו הכובשת את תחומי ההלכה במדבר הארצישראלי שלאחר המלחמה, להיות גדולה מהשפעתם [ותארו לעצמכם איך היו בודקים בציציותינו לו היה התכלת האחרון מתגלה בזמן החזו"א].

ב. ב"תנאי הדור" יש עוד נתון הגובר על מסורת ההמון מלבד העיסוק בדקויות שהזכיר שטיינר. הוא האוסמוזה הבין קהילתית בקיבוצי הגלויות דהיינו השפעה בין-מסורתית [שרק אישיות בעלת משקל פוליטי והלכתי כהרב עובדיה יכל להגביל בצורה ניכרת לעומת הרב המבורגר שרק הצליח ליצור לשכמותו פינות קטנות]. כנראה שנתון זה גם איפשר את השפעת החזו"א, כי לא נראה שהיה מוצא אוזן קשבת אם היה בא עם שיעוריו לבתי המדרש הדקדקניים של קראקא, פרשבורג או מאראקעש ואפילו טלז לפני המלחמה.

לכן לא נראה שעסק הגראניקים והחזו"א להלכה למעיישה שייך לעיסוק של הרב מרצבך שכנראה לא היה בתור היותו פוסק הלכה אלא בתור היותו המדען החוקר ד"ר מרצבך [לעומת פרופ' פליקס שאמנם ניגש כפרשן למשנה אך גם לא כפוסק הלכתי] והיינו ברמה התיאורטית בדומה לעיסוק רש"ז בברכת השוקולד שלמרות שבתיאוריה אחז במאה אחוז שיש לברך עליו בורא פרי העץ בפרקטיקה נצמד למסורת הסבתא שברכתו שהכל נהיה בדברו.

2) בהתאם למובאת שטיינר זוכרני שמפורש בספרי הסטייפלר ששיעור החזו"א הוא רק לחומרא ושמצד שני יש להחמיר כגודל הרגיל של אצבע וזית [ולאו דווקא ר"ח נאה]. כן נשמע בשם בנו שלא כשמועתך.

3) שאלה מעניינת שכנראה ניתנת בקלות לבירור במוקדי בריסק. כאשר רמז שטיינר ייתכן שכאן תימצא סתירה בין איך שנהג הטאטע למעיישה לבין איך שנהג הטאטע להחמיר!


בע"ב,

ייש"כ על אמרתך בהודעה האחרונה ולשלימות עוצמתה אשפץ את נוסחתה והנה:
"הצלחת החידוש ביהדות תיתכן בשתי דרכים; בגילוי העומק ביהדות או בהחזרת עטרה ליושנה".

בדרך חז"ל לעגן את שינויי התורה שבע"פ מזו שבכתב במקראות עצמם, מצאנו את דרך גילוי העומק. העיגון אומר שכוונת הכתוב היה מלכתחילה לשינוי דהיינו שכך העומק וכמאמרם שכל מה שעתיד תלמיד לחדש ניתן למשה מסיני. אך מעת חתימת התלמוד נחלשה מאד מאד הדרך הזו ונוצר זרם הפוך מזה של חז"ל והוא החזרת עטרה ליושנה גם אם היא עומדת בסתירה לגילוי עומק התורה. זניחת גילוי העומק הוא הצד השווה בין פורקי עול התורה לנדרסים [ודו(ר)סים] תחת עול התורה.

אני שמח על פתיחת האשכול. ויש לי שני דברים לצרף.

ראשית, מסורת עתיקת יומין משם הסטייפלער, לפיה הוא עצמו לא היה חושש לשיעור חזון איש. יש לי מעשה רב ששמעתי שמוכיח שכן נהג. וכן גם אישר לי אחד מחברי הפורום שליט"א, אך כיון שזה היה בתיבה האישית ולא קיבלתי אישור לפרסם, איני יכול.

שנית, אני מניח שהרוב כאן כבר קיבלו את המכתב של הכותב המפורסם בעל הבלוג האנטי ליטאי.

על המכתב האחרון ששלח לתיבות האישיות העיר מישהו בח"ח כי אם מסירים ממנו את הביטויים שאינם הולמים, נשאר דיון מעניין מאד. אני סבור שהוא צודק.

לא אעתיק את הכל לכאן אלא אם כן יהיה צורך או בקשה. אבל אסכם.

המכתב מסכם את המאבק שניהלו הסטייפלער וכנראה ר"ח בנו אחריו נגד ר' חיים נאה, ומפרסם המאמר במוריה, גרינפלד כמדומה לי. המכתב גדוש במחמאות לר' חיים נאה על למדנותו, וכמובן הוא מטיח דברים בחזון איש. הוא גם מסכם את המחלוקת ואת טעמיה, מה שנתבאר בעבר בפורום (לינקי?).

במכתב מצאתי שלושה דברים הראויים לציטוט:

א. הסיפור שכבר הביא וטו, לפיו הזמין ר' חיים נאה לדין תורה את התוקף שלו, והפתרון היחיד היה לקיים את הדין בעולם הזה. יש לכך תקדים ופרוצדורה, כגון שרוח המת בא ומעיד מאחורי מסך.

באשכול המשאלות נתבקשו למצוא מקור לשמועה זו. אני חושד מאד שזה זיוף, אם כי איני יודע מי המציאו לראשונה. מחבר המכתב הוא אדם מוכשר, למדן ובעל דמיון. לא רחוק בעיני שהוא המציא את הסיפור, כשהוא מבסס אותו על הפרוצדורה המקובלת לסיפורים מסוג זה.

כמובן אני מתנצל מראש אם זה חשד שווא. והוא, בעל הדברים מוזמן לכאן, בין בניק זה בין בניק אחר, כדי להגיב.

ב. אחד השבחים לר' חיים נאה הוא על שימוש בסוגיה בסוטה, שבה אומדים שיעור טומאה באשה, ומובאות דוגמאות שונות להערכת הזמן, אך הגמרא מסיקה שכולן שוות וכל אחד נקט דוגמא אחרת.

כלשונו המצונזרת משם:

האם מכירים אתם "גדול" בזמננו, שהיה מסוגל להביא ראיה לשיעור שזרק מהרי"ל בדרך אגב, כלאחר יד, על היות קליפת הביצה רבע מנפחה, מ... ש"ס בסוגיא דריש סוטה, [מצונזר] ומוכח שם ששיעור שתיית רביעית (דהיינו ביצה ומחצה) ושיעור גמיעת ב' ביצים שווים הם (שיעו"ת סי' ב' סק"ג)?!

ג. הנקודה המעניינת ביותר היא זו: כידוע, יש מחלוקת מהו שיעור רוחב האגודל הממוצע. לפי ר' חיים נאה זה יוצא שני ס"מ ולפי החזו"א יש להוסיף ארבעה מילימטר, מה שנראה גם לדעתי מופרז על המידה.

כאן יש למחבר הסבר משלו לאחד השיקולים שיכלו לגרום לחזו"א לטעות.

אני מעתיק מדברי המחבר בהשמטות מינימליות, ובתוספת קלה של תארים. אני חייב למחות על סגנונו, ולמעשה גם השאלה שהוא מציג מטילה ספק כבד בחזון איש. איני מורגל לראות בחזון איש שוגה בצורה שהוא מייחס לו. אבל למרות שהדברים כואבים לי, אני סבור שהשאלה ראויה לדיון.

ומדוע?

כפי שהסביר גם מו"ר ר' גדליה ע"ה, כאשר חכמים נחלקו מהו השיעור הממוצע באוכלוסיה, הם לא ערכו סקר. הם שפטו לפי אומדן דעת, מה שאני מכנה "חוקר של כורסה".

חוקר של כורסה משתמש, אני משער (ואלו דברי ולא דברי מו"ר), באינטרוספקציה, ומקיש מעצמו על אחרים.

אז האם החזו"א השתמש, מדעת או שלא מדעת, גם במידת אגודליו שלו כאשר דן בשיעור הממוצע, והאם אגודלו של החזון איש היה גדול מהרגיל?

הנה כך מספר בעל המחבר:

קצרה דעתי מלהבין את יישום החילוק בין מסורת ההמון למסורת חכמי ישראל בנושא הנידון?

וכי החפץ חיים נמנה בין ההמון לשיטת החזו''א?

המסורת של שיעורי חז''ל בתקופה הפרה- חזונאישניקית הקיפה את כולם ובכללם את ההמון, את חכמי ישראל, ואת אבא של החזו''א.

------

האם שטיינר טוען עובדתית כי בבית הלוי השתמשו בגביע ששיעורו היה גדול משיעור ר' חיים נאה?

השאלה היא האם הח"ח עשה את השיקול ההלכתי בנוגע לגודל הגביע...

מיימוני
ואת אותה טענה שבעל הבלוג העלה נגד החזון איש העלה (כמיטב זכרוני) התשובה מאהבה בתגובה לרבו הנודע ביהודה שהנודע ביהודה ארוך בדורו היה.

מדוע חקר כורסה הוא מיתודה נכונה, ק"ו בימינו שיש אמצעים סטטיסטיים משובחים?

הרב מיימוני
 א.תבורך על יושרך האינטלקטואלי. לאו מילתא זוטרא היא.
 ב. פגשתי אישית את החזון איש ומספר פעמים גם לחצתי לו את היד, ואני מעיד  כעובדה. הוא היה אדם גדול.! נמוך קומה ובעל ידים קטנות ועדינות, אני היתי בחור צעיר וכפו נבלעה בידי. כל ההשערות בנוגע
לגודל אגודלו מופרכות.
בעיקר תמה אני מאד על כמה מהכותבים החשובים בעלי תאר אקדמאי ומשכילים. השוללים את יכולתו של חוקר  לקבוע שעורים.
רק חוקר מסוגל  ורשאי לקבוע שיעורים.
 אבל הנתונים  שעליהם הוא יתבסס יקבע הפוסק.
 ולא פוסק יקבע שעורים- לפי חוסר ידע ותחושות בטן.

ירוחם

 אני מניח שהחזו"א מודה לך על ההסכמה שנתת לגדלותו.
 אולי תגלה את אוזני הקוראים כיצד מדדת את גדלותו שאתה מעיד שהוא היה אדם גדול , 
  אכן לחזו"א היו ידיים קטנות ואצבעות דקות ( ניתן להתבונן בתמונותיו) 
  
 לגבי תפיסתו כדעת הנודע ביהודה , כמדומני שהיא נבעה מתפיסתו שגדולי ישראל ניחנו ברוה"ק , וקביעותיהם להלכה מגובות בהארה אלוקית. כך גם פסק כדעת הנודע ביהודה לאסור מטריה בשבת למרות שחלק על עצם קביעתו, אלא שלדעתו יש לקבל פסיקות גדולי הדור אפילו אם טעו , כי רוח אלוקים מפעמת בקרבם.  

_________________