"בית יוצר לגדולי תורה" או "ישיבות לכל"

בעקבות אשכולו של חיים על הישיבות [http://bh.hevre.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2118137]  אני מעוניין לפתח כאן את השאלה שהצבתי בכותרת, למרות שכבר ישנה התייחסות לעניין באשכול הנ"ל אני סבור שמוטב לפתח כל נושא בדיון בפני עצמו.

עולם הישיבות המתנוסס כיום לתפארה, הוקם לכאורה כבניין מחודש של עולם הישיבות שחרב באירופה בימי הזעם. המודל הישיבתי שעמד מול מייסדי עולם הישיבות בארץ ישראל ובאמריקה לאחר השואה, היו הישיבות הרבות שנחרבו בליטא, ברוסיה, בפולין ובהונגריה ובשאר הארצות. אולם כמדומה שישנו הבדל מרכזי בין שתי התקופות, אשר משפיע במידה רבה מאוד על אופיה של הישיבה. בעוד שבעבר רוב ככל הבחורים לא הלכו לישיבה גם בקרב משפחות של יראים ושלמים, ורק מי שנפשו חשקה בתורה נדד למרחקים על מנת לזכות לכתרה של תורה, הרי שכיום זוהי דרך חיים אולטימטיבית לכל מי שזכה לגדול במפחה חרדית סטנדרטית. למרות הצד החיובי שבדבר אי אפשר להתעלם מהפן השלילי שבדבר, הלימוד בישיבה כבר איננו נעשה מתוך בחירה עצמית ורצון לעלות במעלות התורה, שהותו של התלמיד בישיבה איננה מותנית בעמידתו ביעדים ודרישות גבוהות כפי שנעשה בישיבות המפורסמות וולאז'ין טלז ויח"ל ואחרות, כך למעשה חלה ירידה הכרחית ברמה הלימודית והרוחנית בישיבות, שפגעה במוטיבציה ובתחרותיות. הרצון והצורך להכניס את כולם למערכת הישיבתית, מנעו את הסינון והדירבון להצטיינות ולהשגיות. בשם החזו"א מפורסם שהתבטא שהישיבות הועילו לבינונים והזיקו למצויינים, אמירה זו הולמת בעיקר את עולם הישיבות החדש.

מה היה הנימוק לשינוי זה והאם כיום השתנו הנסיבות וניתן ליצור מסגרות נוספות לצעירים חרדים מלבד המסגרת הישיבתית? כפי הנראה חברו לכך מספר גורמים: בעבר ניתן היה לצאת לעבוד בגיל צעיר יחסית וללא צורך בלימודים ארוכים, בניגוד למקובל כיום שצעירים לומדים במוסד מסודר עד גיל 18. חובת הגיוס לצה"ל מלבד הנכללים בהגדרת "תורתו אומנותו", השאירה גם היא לרבים את האופציה הישיבתית כאפשרות אחת ויחידה למי שחשש מהחילוניות והמתירנות השוררת בצבא. מלבד זאת, מספרם הזעום יחסית של החרדים בכלל האוכלוסיה בשנות קום המדינה, העמידה את כולם כמועמדים למלא את החלל במשרות תורניות, שאכן סיפקו תעסוקה לרוב ככל בוגרי עולם התורה, כר"מים, דיינים, רבנים, מו"צים, מורים וכדו'. שינוי המציאות הקיימת נראה כיום כמשימה בלתי אפשרית, אולם גם השארת המצב על כנו נראה בעייתי ביותר.

הבדל מהותי נוסף - הנובע להבנתי גם מהנקודה הנזכרת - הינו בכך שבעוד שהישיבות והכוללים בעבר נועדו באופן ברור להעמדת תופסי משרות תורניות לכלל ישראל, הרי שכיום תפקידן של הישיבות הוא לגדל "לומדי תורה" באשר הם. עובדה זו משנה כמובן את סגנון הלימוד ואת היעדים והמטרות האישיות של הלומדים, הדבר גורם כמובן גם לחוסר מעורבות של הלומדים בחיי המעשה ולאי הבנה בצורכי העוה"ז. כפי הנראה, הלמדנות הישיבתית המוכרת לנו התפתחה בעיקר בעשרות השנים האחרונו הרבה מעל ומעבר למה שהיה מקובל בעבר, אני רואה זאת בעיקר כתוצאה של ה"לימוד לשם לימוד". מעניין לציין שהגרא"מ שך מחה שנים רבות על זניחת הבקיאות בש"ס לטובת הלמדנות, אולם כבר שנים רבות איש איננו משמיע את הדברים בקול רם. הגרא"מ שך טען בתדירות שבדרך זו יגדלו עמי ארצות, האם אמנם תחזיתו התממשה או שלמרות טענותיו הצליחו הישיבות לגדל תלמידי חכמים?

מה דעתם?

_________________

אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.

בדיוק היום ראיתי בשם הלובביטשר זצ"ל, שזוהי בדיוק מחלוקת ג"ג נשיאה וחכמים, בארבע מחלוקות שונות, אם עדיפה הכמות או האיכות:

למשל, ר"ג לא נתן למי שאין תוכו כברו להכנס לביהמ"ד.
ר"ג סבור שעיקר התפילה היא של ש"צ ולא של הציבור, ותפילת הציבור נועדה לסייע לש"צ שהוא העיקר.
ועוד שתי מחלוקות שאיני זוכר.

האדמו"ר מלובביטש זצ"ל סבור שר"ג צדק לזמנו ושעתו, על פי התנאים של רדיפה שהיתה אז.
אולם צריך לבחון בכל מקום וזמן מה ההנהגה המתאימה.