גד ראובן,
בנוגע לדברי הב"י, ידוע בזה שכיוון שתיקנו התקנה, אזי אפילו בטל הטעם, לא בטלה תקנה. ואת ההוספה הזו כבר הוסיף השו"ע הרב (קכד, ד):
"וכן כל דבר הניתקן בשביל דבר אחר, אין עניינו שלא נעשית התקנה ההיא עד שיהיה שם אותו הדבר שנתקנה בשבילו (ואפילו אם בטלה הגזירה לגמרי - לא בטלה התקנה שנתקנה במנין חכמים עד שימנו מנין אחר להתירה אף על פי שבטל הטעם שבגללו תיקנו כמו שיתבאר בסימן ת"ר)".
סי' ת"ר סעי' ד עוסק באריכות בעניין זה: http://chabadlibrary.org/books
אולם לדעתי, יש חשיבות וטעם לש"ץ גם בימינו. ואפרש שיחתי:
בנוגע תפילת בצבור - שהיא מאחת המעלות החשובות בתפילה (ראה: ברכות ח, רע"א. רמב"ם הל' תפילה רפ"ח) - מצינו פלוגתת חכמים ור"ג (משנה סוף ר"ה (לג, ב): חכמים סבורים, "כשם ששליח ציבור חייב - כך כל יחיד ויחיד חייב" - קיים חיוב על כל יחיד (מן הציבור) להתפלל לעצמו; "רבן גמליאל אומר שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן".
הגמרא (שם לד, ב) מביאה על כך ברייתא (תוספתא ר"ה בסופה):
"אמרו לו לרבן גמליאל לדבריך למה ציבור מתפללין? אמר להם כדי להסדיר ש"ץ תפלתו (לעורר מוכנות אצל הש"ץ לקראת החזרה, לקראת תפילת הש"ץ), אמר להם רבן גמליאל לדבריכם למה שליח צבור יורד לפני התיבה אמרו לו כדי להוציא את שאינו בקי, אמר להם כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי".
כלומר: לפי חכמים – ה"ציבור עיקר" (לשון רא"ש, ר"ה שם. אבל בר"ן שם מפרש באו"א קצת): העניין של התפילה בצבור היא העובדה שהצבור מתפללים יחד, וחזרת הש"ץ היא רק בעבור התקנה להוציא את "שאינו בקי". לעומת זאת ר"ג סבור, ש"שליח צבור עיקר": עיקר עניין התפילה היא תפילת הש"ץ, והתפילה שבטרם החזרה, תפילת כל יחיד לעצמו, היא רק תקנה בעבור הש"ץ – "כדי להסדיר תפילתו".
ראיתי מי שהסביר מחלוקת זו באופן הבא:
מחלוקת נובעת היא וקשורה היא בשאלה המפורסמת (לקח טוב להר"י ענגל כלל טו-טז): למה יש יותר חשיבות. מה מכריע את מה – ריבוי הכמות או גודל האיכות.
הגמרא (ברכות כח, א) מספרת כי בשעה שהיא רבן גמליאל נשיא, "היה.. מכריז ואומר כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש", וכשהעבירוהו מנשיאותו, "אותו היום סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס... ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי".
כלומר: רבן גמליאל אחז, שעיקר החשיבות של הישיבה (בית מדרש) היא – איכות התלמידים, ולכן, הוא הכניס לבית המדרש רק תלמידים שתוכם כברם (למרות שכתוצאה בלתי נמנעת מכך, התמעטו התלמידים).
מה שאין כן חבריו (ראב"ע, ר' יהושע ור' עקיבא) אוחזים שריבוי הכמות מכריע את מעלת האיכות – ולכן הם אפשרו להיכנס לבית המדרש גם תלמידים שאין תוכם כברם, למרות שככל שירבו תלמידים לומדים בבית המדרש – שחלקם אין תוכם כברם – נגרם מיעוט באיכות הכללית של בית המדרש.
לפי עקרון זה ניתן לומר שזו מחלוקתם גם כאן – וכל אחד הולך לשיטתו:
העניין של "צבור" כולל את שתי המעלות של "כמות" ו"איכות": א) ציבור נוצר מ(ריבוי בכמות) עשרה מישראל (מגילה כג, ב). ב) הצירוף של עשרה מישראל יוצרת מציאות חדשה, חטיבה אחת מעדה קדושה (חשיבות באיכות).
וזה החילוק בין תפילת הצבור לתפילת הש"ץ:
תפילת הציבור טומנת בחובה את מעלת ריבוי הכמות – ריבוי התפילות המצטרפות והמתאחות יחדיו – אותה שעה שעשרה מישראל מתפלים באגודה אחת.
ברם בתפילת הש"ץ שוכנת מעלת האיכות (נוסף על זה שהש"ץ צריך להיות בעל כמה מעלות ידועות – ראה תענית טז, סע"א. טושו"ע סי' נג):
שליח הציבור הוא זה שכולל פיפיות עמך בית ישראל, "הוא נעשה שליח לכולם... שפיו כפיהם" (שו"ע הרב או"ח סרי"ג ס"ו). כל תיבה שהוא אומר בתפילתו, כאילו יצתה לה מפיות העדה כולה. לשון אחר, בתפילת הש"ץ מרוכזת ומאוחדת, כאילו הייתה תמצית, של הציבור כפי שהציבור נעשה למציאות אחת – ויש כאן גדר אחר של איכות התפילה, גדר חדש, אפילו לגבי הצירוף הכמותי של הרבה תפילות מהרבה מתפללים.
- להעיר: על ציבור כמציאות חדשה עמד היטב הגאון הרגצ'ובי, ראה: במפענח צפונות פ"ד ס"ב. הגרי"ד סולובייצ'יק – על התשובה עמ' 69 – 100.
וזו היא הפלוגתא בין חכמים לרבן גמליאל: חכמים סוברים שריבוי הכמות מכריע את האיכות, ולכן הם אומרים שתפילת הצבור היא עיקר. לעומת זאת ר"ג סובר – לשיטתו – שמעלת האיכות מכריעה את הכמות, ולפיכך עיקר עניין התפילה הוא הש"ץ.
הסבר זה מסביר הרבי מליובאוויטש, בליקוטי שיחות חכ"ד עמ' 95 – 103. שם הוא מפתח את העיקרון הזה, ומסביר לפי עיקרון זה את פלוגתות בין חכמים לר"ג, ועורך "צריכותא", מדוע נשנתה כל פלוגתא, אם מדובר על אותו עיקרון, אותו בסיס ואותה נקודת מוצא של הפלוגתא.
בכל מקרה,
מהסבר זה אני סבור שניתן ללמוד מדוע גם עתה יש צורך בתפילת הש"ץ.
נכון הוא שנפסקה הלכה כדעת חכמים, נכון שריבוי הכמות מכריע את עוצמת האיכות. אולם אין זה אומר שנפסיד את מעלת האיכות. אם אפשר לכנוס את שתי המעלות גם יחד, מדוע שלא נעשה זאת.
תפילת הש"ץ אפוא נועדה ליצור תפילה מרוכזת של הציבור כולו באופן של מציאות חדשה של אחדות. וזו הסיבה שהציבור צריך להקשיב לתפילת הש"ץ!
מי שיעיין בדברי הרב סולובייצ'יק הנ"ל יראה, והדברים מוזכרים גם בהסבר דלעיל, שאחדות של ציבור יכולה למעשה להיות בשתי רמות. אחדות ראשונה – היא אחדות בסיסית: איסוף של הציבור. איחוד של פרטים. אחדות השניה והחשובה במעלתה ובאיכותה היא שנוצרת מציאות אחת המאוחה והמשוכללת בריבוי הפרטים.
ומכיון שהארכתי הרבה יותר מן המקובל בכגון דא, לא אאריך עוד, ואקווה שהדברים יובנו בטוב.
כשיתבונן האדם בעומק הבנתו ויצייר בדעתו הוויתו מאין בכל רגע ורגע ממש,
האיך יעלה על דעתו כי רע לו?!
המקור
