למשמעותם הפילוסופית של כמה מדיבוריו של ר' נחמן

החכמה נמצאת בדיבורי ההמון, אומר ר' נחמן בכמה מקומות. גם סיפוריו הגדולים הם תרגום של דיבורים המוניים. יש כמובן הבדל בין דיבור המוני סתמי להבנה המחודשת שלו אחרי העמקה, אבל מדובר באותם הדיבורים עצמם. הנה דוגמה:
בשיחות הר''ן מדבר רבינו על ''שאלות שהם תשובות''. הוא אומר שישנם שאלות רבות, בעיקר בענייני אמונה, שהם בעצם תשובות. המהלך הלוגי פשוט: ההפרעה שבשאלה מלמדת על בטילותה, צריך לחפש את שורשה מחוצה לה. הוא מדגים במשל טריביאלי על ילד שנשאל מדוע יחליף מי שנשבר חלונו את הזגוגית בזגוגית מחלון אחר באותו חדר. הילד בדרך כלל יתמה מה הרווח בהחלפה כזו, הרי הרוח תחדור מהחלון האחר. כילד, הוא יתרכז בפרדוקס ולא יבין ששורש הבעיה בסיפור, בהצגת הבעיה לפניו.

מה המשמעות לכך ששאלת האל לא נפתרה עדיין, וכפי הנראה לא תפתר לעולם? האם עובדה זו עצמה מגדיר מחדש את השאלה? בהנחה (אונטולוגית) שאלוהים ישנו, שאלת האל (ההכרתית) מקבלת טעם חדש: זו תשובה, לא שאלה. חוסר האפשרות להגיע להכרעה מהותי, משום שהאל עצמו סיפר את הסיפור, הוא הציב את השאלה בפנינו. ויש כאן כמובן עומק מחשבתי נפלא - הדרך אל האמונה עוברת דרך השאלה, בדווקא. ורבינו מאריך בזה בכמה הזדמנויות.

אבל יתכן כמובן שהאל איננו. במקרה כזה, אין לשאלת האל משמעות מיוחדת. היא מקרית לחלוטין. אין כאן כמובן התקדמות לוגית, ובכל זאת מאמינים זוכים להנהרה טובה יותר של המערכת. השאלה החשובה ביותר שאפשר לשאול מוצבת בתוך הקשר. רבינו מדגיש בכל ספריו את הנקודה הזו - האמונה מוכרחה לנבוע מנקודה לא שכלית. אי אפשר לגזור אותה דדוקטיבית משום דבר קודם, היא ראשית הדברים כולם. אין פגם בכך, גם רציונליות אי אפשר לגזור משום דבר קודם, כמו שכתבתי כאן בכמה הזדמנויות. אבל המאמין מרויח משהו שחברו הלא מאמין לא מרויח, למרות המעגליות: בסופו של חשבון העולם שלו ברור יותר, גם במונחים רציונליים.

ממש כמו התם מן הסיפור הידוע. במונחיו של החכם, התם נתחכם בסופו של דבר יותר. נקודת המוצא של החכם היתה הספקנות, ממנה הוא לא יכול היה להתקדם לשום מקום. נקודת המוצא של התם היתה אמונה, כשנתחכם הוא יכול היה לשוב לבחון גם את נקודות המוצא שלו, כתם שנתחכם.

ואלו דיבורים של עלוני פרשת שבוע ושיחת מלמדים בת''ת. ולענ''ד אפשר למצוא בהם טעם ועומק, כמו שאומר רבינו בהקדמת ספר המעשיות שלו ובכמה מקומות אחרים, וכפי שפתחתי לעיל.

ספר חדש בתורתו של ר' נחמן,
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=2053960

dfl,
אני לא מסכים אתך. אני משווה בין אדם מאמין לאדם שאיננו מאמין שמוטרדים שניהם משאלת האל (וברור לי שיש רבים בשני הצדדים שלא מוטרדים ממנה בכלל). על זה אני אומר, בעקבות ר' נחמן, שעולמו של המאמין ברור ולכיד יותר. למרות השאלה, או אפילו בגללה. אם שואלים את השאלה, ומסכימים שהיא השאלה בה''א הידיעה שאדם יכול לשאול בימי חייו, ומבינים גם שלעולם לא ימצא לה פתרון שלם ומה שנשאר הוא רק להתמודד עם הספק, מכירים בריוח החד משמעי של האמונה, ביחס לשאלה עצמה. היא מתגלה כתשובה מרגע שמבינים שאי אפשר לפתור אותה באמצעים 'רגילים'*. נדמה לי שיש כאן נקודה שכדאי להתבונן בה.
המאמין לא יפתור באופן שכלי את השאלה. אי אפשר להביא ראיה חד משמעית למציאות האל, או להפך. זו הנחת היסוד. ובכל זאת מאמין יכול להתקדם מכאן, ולהבין, דרך השאלה הנצחית הזו, שיש מספר לסיפור, משהו שלפני השכל. האמת היא שזה גם יותר פשוט: הסופיות והמוגבלות שלנו באה לידי ביטוי מובהק דווקא בשאלת האל. אנחנו פשוט לא יודעים אם הוא שם. ובאופן מעניין ר' נחמן רומז שאפשר למנף את המוגבלות הזו דווקא להכרה באלוהים.

* כמובן, ר' נחמן חושב שפרדוקס מוחלט לא יתכן, כי יש בורא לעולם. אין שאלה ללא תשובה (אני מתעלם לרגע משאלות שהוא קורא להם ''מחלל הפנוי'' שאינם שייכות לכאן לענ''ד). כלומר, נכון הוא שנקודת המוצא היא אמונה, וזה באמת הופך את העניין למעגלי. אבל זה בדיוק העניין! השאלה לא תפתר, ובכל זאת אמונה יכולה להאיר אותה באור חדש ואפילו להיזון ממנה.

בסוגריים זה פירוש שלי.

(פרק א) דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים
...
(פרק ג) ראיתי את הענין אשר נתן אלוקים לבני האדם לענות בו. (להתענות בעניין הזה, אם לא ינהגו בו כראוי)
את הכל עשה (הקב"ה) יפה (ו)בעתו, גם את העולם (מחקר העולם) נתן בלבם, (של בני האדם לחוקרו) מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלוקים מראש ועד סוף. (האדם לא יצליח לחקור הכל עד הסוף)
ידעתי כי אין טוב בם כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו. (עתיד אדם ליתן את הדין על מה ששאלו עיניו ולא רצה להנות מן העולם הזה)
...
(פרק יא-יב) סוף דבר הכל נשמע, את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם. כי את כל מעשה האלוקים יביא במשפט על כל נעלם, אם טוב ואם רע.

תוקן על ידי גדוראובן ב- 21/01/2007 10:10:20

BT,

התיישבתי לקיים את הבטחתי לעצמי, לחזור לאשכול הזה ולענות לך. חששתי שהמשימה תצריך הרבה זמן, אבל תוך כדי קריאה נוספת של הודעתך האחרונה, הבנתי שיש תחת ידי תשובה כמעט מן המוכן:

BT77 או מישהו מבאי כוחו, כתב: אני לא מסכים אתך. אני משווה בין אדם מאמין לאדם שאיננו מאמין שמוטרדים שניהם משאלת האל (וברור לי שיש רבים בשני הצדדים שלא מוטרדים ממנה בכלל). על זה אני אומר, בעקבות ר' זאפה, שעולמו של הכופר ברור ולכיד יותר. למרות השאלה, או אפילו בגללה. אם שואלים את השאלה, ומסכימים שהיא השאלה בה''א הידיעה שאדם יכול לשאול בימי חייו, ומבינים גם שלעולם לא ימצא לה פתרון שלם ומה שנשאר הוא רק להתמודד עם הספק, מכירים בריוח החד משמעי של הכפירה, ביחס לשאלה עצמה. היא מתגלה כתשובה מרגע שמבינים שאי אפשר לפתור אותה באמצעים 'רגילים'*. נדמה לי שיש כאן נקודה שכדאי להתבונן בה. המאמין לא יפתור באופן שכלי את השאלה. אי אפשר להביא ראיה חד משמעית למציאות האל, או להפך. זו הנחת היסוד. ובכל זאת כופר יכול להתקדם מכאן, ולהבין, דרך השאלה הנצחית הזו, שאין מספר לסיפור והשכל הוא לא השתקפות העולם, אלא העולם עצמו. האמת היא שזה גם יותר פשוט: הסופיות והמוגבלות שלנו באה לידי ביטוי מובהק דווקא בשאלת האל. אנחנו פשוט לא יודעים אם הוא שם. ובאופן מעניין ר' זאפה רומז שאפשר למנף את המוגבלות הזו דווקא לכפירה באלוהים. * כמובן, ר' זאפה חושב שפרדוקס מוחלט לא יתכן, כי או שיש בורא לעולם, או שאין. אין שאלה ללא תשובה (אני מתעלם לרגע משאלות שהוא קורא להם ''strictly commercial'' שאינם שייכות לכאן לענ''ד). כלומר, נכון הוא שנקודת המוצא היא כפירה, וזה באמת הופך את העניין למעגלי. אבל זה בדיוק העניין! השאלה לא תפתר, ובכל זאת כפירה יכולה להאיר אותה באור חדש ואפילו להיזון ממנה.

וכבר כתב ידידנו בטהובן בחתימתו (בשם מוהר"ג' אורוול):
בורות היא כוח, חולשה היא עוצמה וכו'.

dfl,


מצחיק ושנון. וגם נכון. כלומר אין לי ממש ויכוח איתך. כתבתי שלא מדובר בהתקדמות לוגית או בהתקדמות בכלל עבור מי שלא מאמין, אלא שיש רווח למאמינים, שגם צופה אובייקטיבי יוכל לראות. השאלה אם אתה מוכן לצורך הדיון להיות הצופה האובייקטיבי הזה. אתה מדבר על ''שאלות קשות''. מה שנסיתי להראות הוא שלאדם מאמין (לא ע''י ראיות אלא אמונה) יש עדיפות בכך שהשאלות הקשות הללו שלעולם לא תפתרנה באופן לוגי סופי מוצבות בתוך הקשר (תשובה) שמאפשר למקם אותן כשאלות פחות קיומיות. אני לא מצליח להבין איך זה יכול לעבוד הפוך. מבחינתו של הלא מאמין אין משמעות מיוחדת למוגבלות הזו שלנו בשאלת האל. חוסר הידיעה הוא מקרי. מבחינתו של המאמין גם חוסר הידיעה מתבאר, ואף נעשה בו שימוש (כאמור למעלה) לצורכי האמונה.
עכשיו, הצופה האובייקטיבי הזה לא יוכל להשתמש בלקח מתצפיתו בכדי לשכנע מישהו, כי מודגש שעל האמונה לנבוע מן האדם, אמונה פשוטה, לא ע''י ראיה כלשהי. המערכת הזו נשארת כפי שהיתה, שאלה ללא תשובה שנעשה בה שימוש לצורך אמונה. אין התקדמות ביחס לשאלה בהכרח, זו הרי הטענה.
אתה צודק שבסוף מדובר בעיקר על ''דברים שעושים לנו נעים בשכל'', אם אנחנו מאמינים, וגם זה משהו.
אני מסכים שבמבט ראשון זה נראה כלהטוט חסר פשר באבסורד. תן קרדיט לר''נ (או לי ), וקרא קריאה שניה. אם גם אחריה זה יראה לך כגיבובי מילים, נפרד כידידים, למרות שלדעתי אין אלו גיבובי מילים סתם.

(איך משנים את הכותרת של הציטוט?)

(ר' מיכי, הערת אגב-
כדאי לזכור שבסוף ''אוהב הוא את האח הגדול''. וזו השורה התחתונה של 1984. נצחון השיטה לא היה רק טכני. ויש לזה משמעות בהשוואה המוצדקת שהרבה עושים (לא יודע אם אתה גם) בין האח הגדול לאלוהים. נדמה לי שקוראים רבים מחמיצים את הפואנטה של הספר: אורוול לועג לנסיון העצמאות של הפרט, אחרי הלקח ההכרחי הגיבור יזכה לחיים מוגנים וברורים. הדמעות הן תוצאת הנסיון הפתטי לנצח את השיטה.
דוגמה למשמעויות הקיומיות והדתיות (בשונה מהמשמעויות הפוליטיות הידועות) של 1984 אפשר לראות בדו שיח הזה, בין אובריאן לוינסטון:
- האם האח הגדול קיים?
- ודאי שהוא קיים. המפלגה קיימת. האח הגדול הוא התגלמותה של המפלגה.
- האם הוא קיים באותו אופן שאני קיים?
- אתה אינך קיים.
- אני סבור שאני קיים, זהותי ידועה לי, נולדתי ואני עתיד למות, יש לי זרועות ורגליים. אני תופס מקום מסויים בחלל. שום עצם אחר אי אפשר לו לתפוס אותו מקום בעת ובעונה אחת איתי. במובן זה, האח הגדול קיים?
- אין לכך כל חשיבות. הוא קיים.

ויש עוד הרבה. הרוח שונה כמובן לחלוטין מרוח האשכול הזה.
אגב, להערתך, בתוך המסגרת האורוולינית בערות היא באמת כח ומלחמה היא באמת שלום. הפרובלם מתחיל כשמעיזים להציץ מחוץ למסגרת).

BT,

תחת האיום של פרידה כידידים, אני מוכן לשקול קריאה נוספת של דבריך, כשיתפנה לי מעט זמן.
בינתיים, שים לב בבקשה איפה נמצאת הסימטריה שעליה הצבעתי קודם. אינני טוען שיש מסלול שמוביל מכפירה באל, להתקדמות בשאלת האל (ואולי אחר כך נאריך בדיון, למה החלטת שיש שאלה מוגדרת שעונה לכותרת הזו). מה שרמזתי למעלה, הוא שהמבואות סתומים בכל הכוונים באותה מידה. הפריע לי הניסוח שלך קודם, שיש באמונה איזשהו רווח לאדם הרציונלי. מבחינה פרגמטית, המשמעות של המשפט הזה היא שיש פה רווח רציונלי. אלא שבפועל, זה כמו לומר שלאדם הרציונלי יש רווח מזה שמפזרים זעתר על הגבינה שלו - היגד נכון, אבל השרבוב של הרציונליות לתוכו הוא טעות, או דמגוגיה, או שגיאת כתיב.

לא התכוונתי לאיים... התכוונתי לזה שאם לא תמצא טעם בדברים לא יהיה לי מה להוסיף שלא כתבתי כבר, במצב כזה אנחנו פשוט חושבים אחרת (אם גם אתה לא תשכנע אותי שמדובר בטעות).
לא שרבבתי את הרציונליות, היא שם בכוונה. הטענה היתה שאמונה (כהלך רוח בסיסי, אחד משניים אפשריים. השני הוא הלך הרוח הרציונליסטי, האמונה בדבר כוחו של השכל לבדו לספק לאדם את מקסימום המידע לו הוא זקוק ביחס לעולם), האמונה לא זקוקה לצידוק ולא ברת צידוק, כמו רציונליזם בדיוק. ובכל זאת, אדם מאמין יכול לשוב ולבחון את עולמו בכלים רציונליים ולזהות את יתרונות אמונתו. כמו במעשה מחכם ותם.