למשמעותם הפילוסופית של כמה מדיבוריו של ר' נחמן

בי טי,

דומני שאין כתובת רחוקה מלהלביש עליה אמירה של רווח שבאמונה כמו ר' נחמן, ודברי מכוונים לתורתו של ר"נ על החלל הפנוי כפי שהבנתי אני מדבריו שם(לקו"מ א סד)

שאלות הבאים מן החלל הפנוי, הם בעצם שאלות על מושג הא-להים העולה מן מושג החלל הפנוי.
החלל הפנוי מאופיין בעולם או בא-להות שסתירתה מינה ובה, שכן הא-ל קיים בה ונעדר ממנה, במונחים של ר"נ החלל הפנוי הוא מקום שהא-ל  קיים בו בחינת סובב כל עלמין ובו בזמן קיים בו בבחינת מלא כל עלמין, קיומו של הא-להים פה הוא קיום של סתירה, כל תשובה שתיישב את הסתירה הזאת היא תחייב אחת מן השתיים או שהיא תחייב את מציאות הא-ל שם או שהיא תחייב את העדרו, ושניהם שקר, כי האמת היא שהוא גם קיים וגם נעדר שם.
 כלומר א-להים הוא במציאות של סתירה קיומית, ולכך השכל המשועבד לחוק הסתירה אם הוא נופל לחלל הפנוי הוא נופל למקום שאין הצלה ממנו.
הצדיק האמת מבין שא-להים מכיל בגופו סתירה, כנראה גם בגלל שהצדיק האמת אינו משועבד לחוק הסתירה ולכך הוא יכול לרדת לחלל הפנוי ולצאת ממנו בשלום ואף ללקט עימו את הקליפות שנפלו לשם.
הבנה של קיום א-להים שכזה היא הבנה שכל כולה הבנה של יסורים הבנה שסועה, והעניין הגדול הוא שר"נ רואה כי רק הצדיק האמת היינו הוא עצמו שהוא נפש מיוסרת ושסועה יכולה להכיל את משמעות הא-להים העמוקה והאמיתית לדידו שהוא מושג הא-להים של החלל הפנוי.
סוף דבר ר"נ טוען שאין בהשגת הא-להים את השגת השלוות אל-הים, שכן רק נפש נעדרת שלווה קרועה ושסועה ובעיקר סותרת את עצמה היא שיכולה להבין את את מושג הא-להים של החלל הפנוי שהוא מושג נעדר שלווה והסותר את עצמו.

קסונופניס שורר כמה מאות לפני הספירה,

"האיתיופים אומרים כי אליהם חרמי אף ושחורים

והתראקיים כי עיניהם כחולות ושערם אדום."

ואולי נוסיף עוד שורה,

"ושסועי הנפש רואים את אלוהיהם שסוע קרוע וסותר עצמו." 

גאוני! (המשפט האחרון)

אמור לי מי אלוהיך ואומר לך מי אתה.

סתם שאלת תם: האם אי אפשר למצוא משמעות פילוספית בכל משפט שנאמר על ידי כל אדם, כך שבעצם הדבר תלוי בשומע ובלומד ובמפרש ולא במי שאמר את הדברים.

אמיר חוזה,

ניסיתי להבין את מה שתיארת לגבי "הצדיק האמת", אבל חלק מהמלים שכתבת לא מתחברות אצלי למושגים שאני מכיר, כנראה בגלל שאין לי רקע תורני. ניסיתי לתרגם את המשפט

דוד , dfl ,

תודה, ספרן. המחמאה שווה את האאוטינג.
חשבתי לכתוב כאן עוד כמה מסקנות משעשעות, הנובעות מהטענה (?) שצדיק האמת אינו משועבד לחוק הסתירה. אלא שאז, התבררה לי עובדה מדהימה: אני, dfl, הוא הוא צדיק האמת, והראיה - אני לא צדיק האמת. משהתבררה לי העובדה הזו, חדלתי מיד מהנסיונות להתלוצץ בנוגע לצדיק האמת. למה לי לצחוק על עצמי?

אמיר,

כתבת - "ר"נ טוען שאין בהשגת הא-להים את השגת השלוות אל-הים, שכן רק נפש נעדרת שלווה קרועה ושסועה ובעיקר סותרת את עצמה היא שיכולה להבין את את מושג הא-להים של החלל הפנוי שהוא מושג נעדר שלווה והסותר את עצמו. "

אולי זו הסיבה שדברי ר"נ מוצאים להם מהלכים אל כ"כ הרבה אנשים בימינו. במובן הזה, הקדים ר"נ את זמנו - הוא היה מודע להתלבטויות האמוניות ולהתחבטויות הנפש, ולא חשש "להשתמש" בהן ככלי להשגת החוויה האמונית, ואפילו כחלק ממנה ממש. הספרות המודרנית ("מודרנית" כשם של זרם ספרותי) עסקה בנפש האדם היחיד ובמהלכיה הסבוכים, כבר בזמנו של ר"נ, אבל בעולם היהודי הדתי הוא היה מבשר של דרך חדשה, שמצאה לה קהל דוקא בדור האחרון, שבעבורו בלבול, ספקות, ריקנות רגשית ואמונית, חיבוטי דרך ומצוקה פילוסופית ופסיכולוגית אינם מושגים מאיימים ורחוקים אלא דרך חיים (בין במובן הפילוסופי ובין במובן היומיומי).

dfl
אז מאיזה אגף שלך אני אמור לבקש ברכה?

DFL, לצחוק על עצמך זו עבודה שרק צדיק אמת יכול לה.

_________________

בעל,

מה זה משנה מאיזה אגף, העיקר זה לא לפחד כלל ..שאפילו בתוך בחינת השחוק, בחינת הקליפות, דהיינו בחינת אפיקורסיות, גם שם תוכל להכיר את ה'

ראה בליקו"מ, הסיפא בדבריו בפירושו על שני הפסוקים שמות י',א' -ב' "ויאמר ה' בוא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שיתי אותותי בקרבו, ולמען תספר באזני בנך...וידעתם כי אני ה'"

_________________

מוקדש לדוד 12

"בוא אל פרעה". פרעה הוא בבחינת החלל הפנוי. כי פרעה הוא לשון ביטול, מלשון "תפריעו את העם"(שמות ה') שהוא בטל ופנוי מכל. ושם, בחלל הפנוי, יש כבדות לב, כי אי אפשר להשיג את בחינת החלל הפנוי. וכל החוכמות הבאות משם יש בהן כבדות לב, כי הן נשארות קושיות על השם יתברך. ואי אפשר למצוא שם את השם יתברך, מחמת שפינה אלוהותו משם כביכול, כדי שתוכל הבריאה להתהוות.
"למען שיתי אותותי אלו בקרבו"דהיינו שמה שהכבדתי את לבו, שאי אפשר למצוא שם את השם יתברך, זה היה "למען שיתי" וכו', כדי שאשית בקרבו האותיות של הבריאה, היינו כדי שתוכל הבריאה להתהוות שם בתוך החלל הפנוי.
"ולמען תספר". כי שם, בתוך הבריאה שנתהוותה בחלל הפנוי, שם תוכל לספר ולדבר, כי יש שם אותיות ודבור, שעל ידם נתהוותה הבריאה.
"באזני בנך ובן בנך". כי עיקר הבריאה היתה בשביל הרחמנות, "מה הוא נקרא רחום", והבריאה היתה על ידי הדבור, כנאמר לעיל. כי הרחמנות שורש כל הבריאה, והכל נברא כדי לגלות רחמנותו. וזה "ולמען תספר באזני בנך" וכו', עד כאן רחמי אב על הבן.
"את אשר התעללתי במצרים". זה בבחינת הקליפות שבאות מריבוי האור, משבירת הכלים. כי "התעללתי" פירש רש"י "שחקתי". דהיינו שעשיתי שחוק בעולם. שהקליפות הם כנגד הקדושה רק כמו מי שמדמה ומשחק עצמו ומעקם עצמו לחברו, וכמו קוף המשחק ומדמה עצמו לאדם.
"ואת אותותי אשר שמתי בם". כי יש שם אותיות, הבאות מריבוי האור. משבירת הכלים.
"וידעתם כי אני ה'". כי שם תוכלו להכיר את ה', כי יש שם ניצוצות הקדושה ואותיות, כנאמר לעיל. דהיינו שאפילו בתוך בחינת השחוק, בחינת הקליפות, דהיינו בחינת אפיקורסיות, גם שם תוכל להכיר את ה'"

_________________

תודה

_________________

דפל,
 
הצדיק האמת של ר"נ לדעתי אינו אלא פסבדונים של ר"נ לעצמו, את כל החרג שהוא מצא בעצמו הוא ייחס למהותו השונה שאותה הוא כינה מהות של הצדיק האמת. כמו כן את תפיסתו השונה והלא מקובלת או הלא נורמאלית ביודעו שהיא כך, הוא ייחס לכך, שכך היא תפיסתו של צדיק האמת.
 
[ישנו סיפור מפורסם של ר"נ על מדינה שכולם עמדו לההפך שם למשוגעים והמלך ומשנהו מצאו תקנה שקודם שנשתגעו הם סימנו לעצמם סימן כדי שהם ידעו אחר כך שהם משוגעים. אין שום אפשרות - אליבה דר"נ -  ולפיכך אין גם שום אידיאל לא להיות משוגע, האידיאל שיש לשאוף אליו זה לדעת את השגעון. ר"נ תפס את עצמו כשונה כחריג כ-א נורמאלי, והוא ראה שהוא מתעלה על עצמו, בזה שהוא יודע זאת, בעוד ששאר הבריות אינם יודעים זאת. שאר בני האדם קרי הנורמאלים הם אינם יודעים שהם משוגעים ולפיכך הם מנסים לתפוס את העולם דרך כללי ההגיון, בעוד שהוא יודע זאת ולפיכך כלל אינו מנסה לתפוס את העולם לפי חוקים וכללים, וזהו האידיאל, ולפיכך מי שמגשים את האידיאל הזה, וזה הוא הוא, הוא צדיק האמת] 

dfl,
אולי אתחיל מהשורה התחתונה. חשבתי על מה שכתבת. זה נראה נכון, אבל גם מה שכתבתי נכון... אתה מבין, אין פה שום עניין של שכנוע, כי אין לי במה לשכנע. אם נק' המוצא היא אמונה, אני חושב שאפשר להכיר בתועלת שאחר כך כמו שכתבתי. אם נק' המוצא היא אובייקטיבית (אם יש כזה דבר), אתה צודק. בעצם אתה רשאי בהחלט לראות בדברים שהבאתי מר''נ דיבורים מבולבלים ולא קוהרנטיים. לי נדמה שיש שם משהו שאתה מחמיץ, למרות שכמה הודעות שלי לא הצליחו לחשוף אותו.
ועוד משהו: אני בעיקר מתלבט. וכמו שכתבתי יש להתלבטות הזו תפקיד מובנה בחיי האמונה. כך שאני שמח על דבריך... וגם את זה אתה רשאי לראות כדיבור מעגלי שלא אומר כלום.

נחזור לדבריך שאצטט ואעיר באות אדומה:

המינימום שאני מצפה, מטענה שבתהליך כלשהו יש רווח רציונלי, הוא שאפשר יהיה להסביר את הרווח הזה באופן רציונלי. אם לא כן, אנחנו נשארים בתוך משפחת ההיגדים מן הסוג של "האדם הרציונלי סובל כאשר שוברים את אפו". נכון לגמרי, אבל לא קשור לרציונליות. [מוסכם. זה מה שנסית לעשות. בינתיים ההערה שלך כללית].

לא ברור לי מהי ההקלה השכלתנית שאליה התייחסת כאן כמה פעמים. המשפט הקונקרטי היחיד שמצאתי, היה "ולהבין, דרך השאלה הנצחית הזו, שיש מספר לסיפור". ובכן, התועלת שיש ב"הבנה" הזו, דומה לתחושת ההקלה שמקבלים אנשים רבים, כאשר הם מתחילים להשתמש בכרטיס אשראי. הקניה הופכת פתאום קלה יותר, אין בעיה של מזומנים ואם המצב ממש דחוק – אפשר לחלק ל-12 תשלומים (בלי ריבית!). לך זה אולי נשמע מגוחך, אבל אצל עשרות או מאות מליוני צרכנים בעולם המערבי, האשליה הזו הפכה לדרך חיים (עיין בשירו של הג' אלברט קולינס זי"ע, MasterCharge). לפעמים, כל מה שאנחנו צריכים זה הקלה מיידית, סילוק הסימפטום המציק מלפני העיניים, בלי להיות מוטרדים מכך שבתמונה הגדולה שום דבר לא השתנה.
האם האמונה שהעולם מסופר על ידי מספר כל יכול, עוזרת במשהו לשאלות כמו מקור הקיום ומשמעות הטוב? זו שאלה רטורית, BT, התשובה עליה שלילית. האמונה הזו היא הלוואה שמרחיקה את התעלומה רמה אחת למעלה. [מהסוגריים הקודמים עד כאן העלת טענה אחת שאותה המשלת במשל כרטיסי האשראי. הטענה שלך היא שאין בהבנה שהצעתי שום התקדמות משום שהיא מובילה לרגרסיה אינסופית. לא נכון. אני דברתי על כך שהכרה שכלית בספק, אחרי אמונה לא שכלית, מתבארת על ידיה. לספק יש מובן במסגרת האמונה. אין לו מובן במסגרת כאוס. זו התקדמות. היא מתבארת בשפה שנראית לי ברורה די הצורך גם לענות על דרישתך הכללית מלמעלה, וגם נקיה מחשש הרגרסיה שכתבת עליו. תעזור לי להבין מה השאלה הבאה שתשאל, בהנחה שאתה מסכים למה שכבר נאמר. זו הלא רגרסיה: היא מעניקה פתרון נקודתי ואשליה כאילו הוא סופי. אחר כך נשאלת שאלה דומה לראשונה ומתבררת האילוזיה. מהי השאלה שתוכל לשאול כאן, בתנאי שתסכים לשלב א'?] החוב לא מתפוגג מאליו. גם בני אדם, תופסים את עצמם כמספרים של סיפורים קטנים. אם גיבורי הסיפורים האלה – הכריך שאני מכין בבוקר, התוכנה שאני כותב בצהריים, מכתב ההתנצלות שאני כותב בערב, על ביצועי התוכנה מהצהריים – יגלו שאני המספר, האם זה יפתור עבורם את שאלת הקיום בכלל? [המשכו של משל כרטיסי האשראי שלמעלה].

מי שמסתפק בידיעה שהוא חלק ממערכת גדולה יותר שבה יש "סדר", או "צדק", יכול באמת לשאוב עידוד מהאמונה שלסיפור שלו יש מספר. [זו לא ידיעה רבת משמעות בעיניך?] האמונה הזו לא תקדם אותו כהוא זה, בשאלות המציקות על עצם הקיום, על הקשר בין תודעה לבין זמן, על משמעותו של מוסר אוניברסלי, [לא ברור לי איך השתרבבו לכאן המוסר האוניברסלי והקשר בין תודעה לזמן] על דברים שאפשר בעיקר לשתוק בגינם. [אתה לא מרגיש שהתביעה לשתוק גם היא אמירה? נק' המוצא של ויטגנשטיין היא נק' מוצא מסויימת, שאפשר להנגיד אותה לנק' מוצא אמונית גם בלי לקרוא לה בשם מפורש] כל מה שעשית, זה לגהץ כרטיס - לעטוף את השאלה בתשובה שהיא חידתית בעצמה ואז לרוץ לשחק בתקווה שהחיוב אף פעם לא יגיע. בני אדם בהחלט מתנהגים כך, אבל רציונליות אין פה. [שוב כרטיסי האשראי].

כפי שציינתי קודם, יש עוד בעיות חשובות באופן שבו הצגת את הדברים, בפרט בהנחה שלך שיש דבר כזה, "שאלת האל", כלומר שכוח עליון או תודעה אוניברסלית חייבים להתאים לאיזה מודל פולקלוריסטי של ישות בעלת כוח והבנה שאין להם שיעור, אבל עם פסיכולוגיה של בן אדם. זה ילדותי עד כדי מבוכה ואולי נגיע לזה פעם. [בסדר]
בינתיים, יש משפט אחד שלך שזוקק תיקון מיידי: ההגדרה ש "הלך הרוח הרציונליסטי, האמונה בדבר כוחו של השכל לבדו לספק לאדם את מקסימום המידע לו הוא זקוק ביחס לעולם". יש בוודאי אנשים, אשר אוחזים בעמדה הזו, אבל היא אינה מבטאת את האלטרנטיבה האמיתית לאמונה, שהיא ספקנות שפלת רוח. השכל אינו מקודש ואין סיבה להאמין שיש לו כוח כזה או אחר. אנחנו פשוט תקועים איתו, כלומר – אנחנו הוא, הוא אנחנו ואין כלי אחר בסביבה. יהיה נחמד לגלות שהשכל יכול להשיג תשובות לכל שאלה שמטרידה אותו, אבל האמונה שאלה פני הדברים היא סוג של דת. [אתה שוגה בתיאור הרציונליזם. כהלך רוח פילוסופי, מדיקרט ושפינוזה והלאה, מדובר במפורש על אמונה בכוחו של השכל לבדו לדעת את כל הדרוש לו. הספקנות אצל דיקרט מיתודית. בסופו של התהליך השכל מוכר כמקור סמכות. כעמדה ראשונית ובלתי ניתנת להצדקה אובייקטיבית היא איננה עדיפה לדעתי על עמדה אחרת, על אמונה].

אמיר,
רוח הדברים שלך מדברת גם אלי מאוד, ובכל זאת שתי הערות:
נדמה לי שאתה מפרש את מושג החלל הפנוי בצורה שגויה. ההקשר הוא סוד הצמצום, וההבנה שבריאת העולמות כולם היא מעשה של הטבה שנבע מהטוב המוחלט, אלא שלצורך הבריאה הזו נעשה סילוק של הטוב. זה לא אומר כלום על האלוהות אלא על גילויה. שאלות מחלל הפנוי לא יזכו לתשובה משום שאין תשובה. גם לא לצדיק האמת, אגב. ר''נ אומר שצדיק האמת רשאי לעסוק בשאלות הבאות מחלל הפנוי, הוא לא אומר שהוא ימצא תשובה.
את הקשר בין הקב''ה לצדיק האמת עושה ר''נ עצמו בכמה מקומות. מה שאני זוכר עכשיו ומתקשר לעניינינו ממש הוא מה שהוא כותב, נדמה לי בל"מ תניינא, על שאלות על הצדיק שהם כשאלות על הקב''ה.