על הספרים מדע וזרעים ממשנ"ת מהדורת הרב שילת

במהדורת הר"ש פרנקל ז"ל כתבו העורכים בכל כרך וכרך ב'ילקוט שינויי הנוסחאות': "ספרי תימן בני סמכא הם יותר מכולם", וכשהגיעו לספר המדע הוציאו מן הכלל הזה רק את כתב-היד של ספרי המדע ואהבה החתום ביי רבנו

עכ"ל. כל המעיין בצילום הרצ"פ יבין שתיבת "מכולם" הכתובה בראש פ"ב פירושה מכל הספרים הרשומים לעיל בפרק א בלבד.

ולהטעות את קוראיו שפירוש "מכולם" מן הכל, ר"ל מכל הספרים שבעולם והס' החתום בכללם, העלים מהם שלפני המלים שהעתיק כתובה "רשימת הספרים שהשתמשנו בהם" כדי שיחשבו שפתחו עורכי שנו"ס במלים "ספרי תימן" ולא קדמה להם שום רשימה. הגון מאד.

וא"ת למה עשה כן? ומאי נפק"מ אם ידעו עורכי מהדורת רש"פ שהחתום עדיף או לא ידעו עד שהגיעו לס' המדע? הרי לא נשתבש אפי' נוסח מלה אחת במהדורתם בגלל זה? – י"ל שעשה כן כדי שיחשבו העולם שהוא הראשון שגילה שהחתום עדיף מן התימניים.

אגב, אני הק' זכיתי לכתוב את הקדמת עורכי ילקוט השנו"ס. לתוכן הדברים אחראי העורך הראשי יצ"ו לבדו, וללשון אני והוא. אך אפי' אם נישבע בנקיטת חפץ למה נתכוונו ב"מכולם", חוששני שיתעקש ויאמר לשקר נשבעתם.

ודע שאת הטפשות שחשבו עורכי מהרש"פ שספרי תימן עדיפים מן החתום פרסם הר"ש תחילה בקובץ בית הועד 0י-ם תשס"ג) עמ' 72, בזה"ל: במבוא לשינויי הנוסחאות של מהדורת פרנקל כתוב: 'ידוע שכתבי יד התימניים הם המשובחים ביותר'.

משבע התיבות הללו נמצא במהרש"פ רק תיבת "הם" בלבד.

יא. בהכתוב בשיטה שכנגד החץ הבין הר"ש שנתכוונו שהתימנים בני סמכא יותר מן הספר החתום.

יב. כ' הר"ש (בפ"ט) על התייחסות מהרש"פ לנוסח הדפוסין וז"ל:

עורכי מהדורת ר"ש פרנקל ז"ל נקטו בההדרה בשיטה מוזרה. ואלה דבריהם במדור שינויי הנוסחאות (בספר זמנים שיצא ראשונה): "בגוף הספר כתבנו את הנוסח שנראה עיקר לעניות דעתנו אחר בדיקה ועיון בכתה"י ובדפוסים, אך נמנענו בדרך כלל מלקבוע בפנים שום נוסח (בכרכים הבאים נוסף: משמעותי) שאינו מצוי באחד מספרי הדפוס". לאמור: נוסח הפנים הוא נוסח מעורב, אקלקטי, הכפוף לא רק לשיקול הדעת של העורכים, אלא גם  ל ס פ ר י  ה ד פ ו ס , וזאת למרות שספרי הדפוס הראשונים הועתקו, כמובן, מכתבי-יד שקדמו להם, ואין צריך לומר שמקור תמיד עדיף על העתק. איני יודע איזו קדושה יש בספרי הדפוס יתר על כתבי היד, אדרבה. וכו'.

... עם זאת יש לציין, כי  עורכי רמב"ם פרנקל, שהם תלמידי חכמים מובהקים, הצליחו להוציא מתחת ידם נוסח מתוקן למדי. קודם כל, משום שהדפוסים העתיקים, מן השנים הראשונות שאחרי המצאת הדפוס, קרבים יחסית בנוסחם לכתבי-היד, ולחלק גדול מן הגירסאות הנכונות המצויות בכתבי-היד אפשר למצוא חבר באחד הדפוסים הראשונים. שנית, משום שבמקומות רבים הרשו לעצמם העורכים, אחר התלבטויות, לחרוג מן הכלל שהצהירו עליו, והלכו אחרי נוסח "רוב כתבי היד" גם בניגוד לכל הדפוסים [הערה 68: ר' דוגמא להתלבטות כזאת בהל' שמיטה ויובל י, ט.]. שלישית, כשהגיעו לספר המדע נתנו כנוסח הפנים את נוסח כ"י ארם-צובה "הוגה מספרי" כולו ככתבו וכלשונו (וכך מן הסתם יעשו גם בספר אהבה), כי קיבלו את ההערה [הערה 70: ר' מבואו של הרש"ז הבלין הנ"ל הערה 11 עמ' 27.] שאין זה הגיוני להעדיף את נוסח הדפוסים על פני נוסח כתב-יד שעליו מתנוססת חתימת הרמב"ם ז"ל בעצמו. [אמנם, משהחזיקו ב"ספר החתום" – נעשו אדוקים בו עד שאפילו את טעויותיו השאירו בפנים כמות שהן [[הערה 70: ר' למשל הל' דעות ב, א: 'מאויים', מלה חסרת פשר, שאין לה חבר בשום כ"י אחר (ר' 'ילקוט שינויי נוסחאות' שם), כמו כן לא תיקנו בפנים את הטעויות בפסוקים (ר' להלן פרק י')]] ]. בסך הכל הצליחו עורכי מהדורת ר"ש פרנקל ברוב המקרים להגיע אל הנוסח הנכון, אך יש מיעוט מקומות שבהם הליקויים הנ"ל שבשיטתם נתנו את אותותיהם. ויש צורך לתקן את נוסחם, כפי שיתברר למעיין בהערות למהדורתנו.

יג. הר"ש לא הבין פירוש המלים "בדרך כלל"

האומר "בדרך כלל יש ארבעים שורות בכל דף שבמאמר הזה" רוצה לומר שבקצת דפים אין ארבעים שורות.

וכשכתבו עורכי מהרש"פ "נמנענו בדרך כלל מלקבוע נוסח" וכו', רצו לומר שלפעמים לא נמנעו. והר"ש נראה שלא הבין כוונתם וכשמצא קצת מקומות שלא נמנעו כ' שהרשו לעצמם לחרוג מן הכלל שהצהירו עליו.

גם טחו עיניו מראות שלא הצהירו כלום ולא כתבו בשום מקום נמנע (בל' עתיד) אלא ספרו בגמר מלאכתם (בלשון עבר) שנמנעו מלקבוע כו'. ולפי הבנתו את המלים "בדרך כלל" לא הי' לו לשבחם שהרשו לעצמם לחרוג מן הכלל (שאינו מוצדק לדעתו) אלא לגנותם שהעידו שקר שנמנעו ובאמת לא נמנעו.

מעניין אותי מה אירע למעשה במהרש"פ. היש בה שגיאות  משמעותיות של הדפוסים או לא? שאלתי כמה מומחים והשיבוני לא מצאנו. והר"ש כ' שיש. אך כדרכו בכל כה"ג לא כ' שום דוגמא ושום מראה מקום ולא כ' אפילו תיבה א' (כגון "אחדות", "עשרות", "מאות") המורה כמה הן השגיאות המשמעותיות הללו. ש"מ שפרסום מספרן עלול להמעיט בעיני הקוראים את הצורך במהדורה שלו.

ומה"ט לא כ' מספר הטעויות של הס' החתום שהועתקו במהרש"פ, ולא כ' מספר הטעויות שבספרי תימן הגרועים של קאפח המתוקנות בספרי תימן המשובחים שלו.

ולא כ' מספר הטעויות שבספרי תימן המתוקנות באסקוריאל.

ולא כ' המספר האפסי שתוקן באסקוריאל ע"י "השואה למקור".

ומה"ט לא גילה שאין במהרש"פ אפי' תיבה א' משובשת בגלל טעותם, שהתימניים מדוייקים מן החתום.

ומה"ט העלים את עדות עורכי מהרש"פ ע"ע שבחרו בספרי תימן המדוייקים ביותר.

כתבתי לעיל שהר"ש כ' שיש במהרש"פ טעויות משמעותיות של נוסח הדפוסין [ר"ל שהשאירו אותן העורכים בגלל שיטתם הפסולה]. כך הבנתי מסיום דבריו: "אך יש מיעוט מקומות שבהן הליקויים הנ"ל שבשיטתם נתנו את אותותיהם ויש צורך לתקן" וכו'. אך אפשר שכ' לשון סתום זה מטעם הכמוס ממני

ובאמת קשה לי להאמין שבאמת קבעו עורכי מהרש"פ במזיד נוסחים שגויים שבדפוסים במקום הנוסחים הנכונים שבכתה"י. הרי כתבו להדיא שרק בדרך כלל נמנעו משינויים משמעותיים שאינם באחד הדפוסים והעידו על עצמם שלפעמים לא נמנעו.

ומה ראו לשטות זו להתעקש לפעמים להשאיר נוסחים שגויים ולהשים עצמם ללעג. אשר על כן איני מאמין להר"ש שמצא במהרש"פ נוסחים כאלה ולא העיז להראות אפילו אחד מהם.

ואם יראה הר"ש את "מציאותיו" אומר לי לבי שלא ימצא בהן אלא או דברים ששגגו בהם עורכי מהרש"פ ולא הזידו, או דברים בלתי משמעותיים, או טעויות הבחור הזעצער.

יד. השמצת ספרי תימן

על מה שכ' הרמב"ם "נתנדבו מהם אנשים בעלי ממון, יברכם ה' א-להינו, ושלחו אלינו שלוחים וקנו שלושה נוסחאות (=עותקים) מן החיבור, וכתבו (נ"א: ונתנו) נוסחא בכל גבול וגבול" כ' הר"ש (עמ' יד) בזה"ל:

בני תימן לא  ה ע ת י ק ו  את ספריהם הראשונים מכתב ידו של הרמב"ם, אלא  ק נ ו  עותקים מוכנים שעלו להם בדמים, כמו שמעיד הרמב"ם בעצמו. ההבדל הוא משמעותי מאד; אילו היו אנשי תימן שולחים לבלרים מומחים שישבו בבית הרמב"ם ויעתיקו מספרו בנחת – יש להניח שהיו אלו עותקים מדויקים ביותר. אבל כשמדובר בקניית עותקים מוכנים, שיכלו להיות עותקים מכלי שני, או שלישי או יותר – אין לדעת מה  מידת דיוקם.

עכ"ל. הר"ש ברי לו שהיו השלוחים מתימן טפשים מטופשים וחושש שמכרו להם סוחרי הספרים הרמאים שבמצרים את הספרים הגרועים ביותר שבגדר זבינא דרמי על אפיה. ואני אומר חכמים מחוכמים היו, מופלגים בתורה ובקיאים במו"מ ובמילי דעלמא ויבואו אל הרמב"ם ז"ל ויחלו פניו להנחותם אי זה הם הספרים המדויקים ביותר, כי חנן אלקים את משלחיהם בעושר רב, ואין כסף נחשב בעיניהם להשגת הספרים היותר טובים והיותר יקרים, וימלא רבינו את מבוקשם ויברך אותם ואת משלחיהם שימלא המקום משאלות לבם להיות צדקתם עומדת לעד. ואין ספק ששלשת הספרים המובחרים ביותר נפרשו כנפיהם לתימן.

כ' הר"ש (בפ' על כתה"י המהימנים ביותר המצויים בידינו היום):

כתב-יד נוסף מן הדרגה הראשונה הוא כ"י אסקוריאל G III 2  של ספר משפטים, שנכתב על ידי "שלמה ביר' שמואל הדיין המשכיל זצ"ל", ובסופו נרשמה הערת הסופר: "קובל עלי נסכ'ה אלאצל", תרגום: "הושווה לטופס המקור".

והוסיף הר"ש בהערה:

מהדורת "יד פשוטה"  של הרב נ"א רבינוביץ שליט"א לספר משפטים הושתתה על כ"י זה לפי המלצתי, לאחר שהסבתי את תשומת לב הרב לכתובת בערבית ולמשמעותה. במהדורת ר"ש פרנקל רשמו כ"י זבה כ"כ"י ספרדי", ולא ייחסו לו שום חשיבות מיוחדת. ר' להלן.

עכ"ל. ולעד"ן שלא הוגה מתוך ספר שכתבו הרמב"ם בכי"ק. וראיותיי:

א) אילו היה פירוש הכתובת הערבית כהר"ש היתה נכתבת באותיות קידוש לבנה ובאמצע הדף ולרחבו ולא באותיות טל ומטר זעירות שלא נכתבו בדף עצמו אלא בצדו ולאורך הדף. הרי לפניך תצלום כתה"י (שנדפס במהדורת יד פשוטה) ותצלום הדפוסז של ספר יד פשוטה ותראה איך הבין המהדיר שצריך להבליט את הכתובת הזאת (אם פירושה כפירוש הר"ש).

                                תצלום הדפוס

ב) אם נכון פירוש הר"ש, הי' הכותב מזכיר את שם הרמב"ם בתוספת תארי כבוד ומפרש להדיא בכתיבת ידו ולא הוה סגי ליה בתיבת אלאצאל בלבד.

ג) אין בכל ס' משפטים בכ"י הזה אלא רק שתים שלש הגהות שהבין המהדיר שנעשו מתוך ספר בר סמכתא [לעומת מספרןהמופלג בס' החתום] ושאר ההגהות כולן טעויות דמוכח שתיקן הסופר עצמו לד' המהדיר.

ד) כ"י אר"צ שהשתמש בו המהדיר הדומה מאד לאסקוריאל ונכתב בשנת רכ"ח (אחרי המצאת הדפוס – רח"ל) אינו פחות מדויק ממנו ואולי טוב ממנו. ולא הכריע הרב רבינוביץ לקבוע עיקר את אסקוריאל אלא בגלל הכתובת הערבית שקיבל בה את פירוש הר"ש. הרי לפניך דברי הרב רבינוביץ (שמא לא דקתי בכוונתו):

ההתאמה בין שני כתבי היד גדולה עד מאד, והמסקנה המתבקשת היא אחת משתי אלה: א) כ"י אר"צ הועתק מכ"י אסקוריאל או מצאצאיו; ב) שניהם הועתקו מכ"י הקרוב מאד למקור באופן עצמאי, וכיון שידוע שהספר המקורי של רבינו היה בארם צובה, אפשרות זו איננה רחוקה. מעין סימוכין למסקנה ב) היא העובדה שטעויות הסופר המועטות בכ"י אסקוריאל לא הועתקו בכ"י אר"צ, אלא שאין זו הוכחה גמורה הואיל וטעויות מוכחות הן. מכל מקום אילו היה כ"י אר"צ מוגה ישירות מספרו של רבינו, כי אז היה הסופר או המגיה מציין עובדה זו, כפי שציין הסופר בכ"י אסקוריאל. לפיכך, שמתי עיקר את כ"י אסקוריאל.

... כיון שההתאמה בין שני כתבי היד היא כמעט מושלמה, לפיכך ראיתי להשלים את החסר מכ"י אר"צ.

... מצויינים הם כתבי יד אלו בנאמנות לדרכי כתיבתו של רבינו כמשתקף בטיוטה שנמצאה, והנוסח בכללותו מתאים לנוסח כתבי היד התימניים המעולים.

אגב, הר"ב יד פשוטה הסיק שהתאמת כ"י אר"צ לאסקוריאל כמעט מושלמת. ואין לפקפק במסקנתו כי דקדק מאד בהשוואתם זל"ז כמוכח בהערותיו. ואעפ"כ לא דירג הר"ש את כ"י אר"צ ב"מדרגה הראשונה" כאסקוריאל. ואף לא הזכיר אותו במבואו, ש"מ שהקולופון מכריע אצלו כנגד הדייקנות עצמה. אך נראה שלא העיז לכתוב כך להדיא והתחמק מזה ע"י העלמת מציאותו של כ"י השוה לאסקוריאל ואולי עולה עליו בדייקנותו. והר"ב יד פשוטה לא העלים אותו אבל העדיף את אסקוריאל בגלל "הייחוס" שלו הכתוב בקולופון. ש"מ דתרווייהו ס"ל מיוחס ומדויק מיוחס עדיף. כך הבנתי דעתם. וא"ש ההי"ב.

ה) אולי אפ"ל שה"מקור" הנז' בקולופון הוא הטופס שממנו הועתק הספר [וכך קורין היום המעתיקים והסדרים והקלדנים את מה שניתן להם להעתיק ממנו. בלעז "אוריגינל"] אך אין מקום להשערתי אלא אם יתברר שהיתה ל"אלאצאל" משמעות זו במקום ובזמן שבו נכתב הספר הזה.

ו) מש"כ הרב רבינוביץ "אילו הי' כ"י אר"צ מוגה ישירות ... הי' הסופר או המגיה מציין עובדה זו כפי שציין באסקוריאל", אינו מוכרח. לע"ד כ' ד"ז רק כדי להעלות מחיר הספר [אני הק' לקחתי תפיליי ומזוזותיי מן הנאמן אצלי, בלא עדות בכתב על העיבוד והכתיבה וההגהה].

כ' הר"ש:

[הערה 27] ור' עוד: איגרות, עמ' רפ"ג שורה 28, שהרמב"ם עצמו מדבר על 'נסכ'תי אלאצאל', כלומר: טופס-המקור שלי, ספרי. אך יש שרצו להבין את האמור שם באופן אחר, ר' מה שכתב רש"ז הבלין ב"עלי ספר", ט"ו, עמ' 157.

והרי לפניך דבריו בעלי ספר:

בשלהי שנת תשל"ב כתבתי לפרופ' י' בלאו הצעה לפתרון הקושי הזה [בעקבות הערת ידי"ן הרד"צ הילמן], כדלהלן: התרגום 'אינו בנוסחתי המקורית' זר הוא (הרגיש בזה כנראה גם ר"י שילת, ועל-כן שינה בתרגומו וציין שבאופן מילולי אמנם כך הוא), מפני שיש לשער כי באותן תקופות לא דיברו על 'מקורי' במובן של ימינו, ומלה זו לא היהה כנראה באוצר המלים של הרמב"ם. על-כן יש לתרגם מלה זו 'אלאצל' על-פי הוראות אחרות שיש לה בלשון הערבית, היינו: מקור, שורש, עיקר וכיו"ב. ואם כן צריך לומר שנתכוון הרמב"ם לומר שחכמי בגדאד אינם יודעים כיצד לשאול ושאלו ממקום שאינו עיקרי בהלכה זו [פ"ו] תחת לשאול מהמקום שבו כתוב עיקרה של הלכה זו [פ"כ]. חיזוק לביאור זה ממה שבתשובתו בעניין זה עצמו לחכמי לוניל יש גם-כן קצת לגלוג: 'גם ראשי הישיבות שבבבל ז"ל תפסו על פיסקא זו כשהגיע אליהם החבור, עם דברים קלים שחלילה שיסתפקו לכם, אבל כל השאלות אלו שלכם לא ירדו לעמקן' (שו"ת הרמב"ם, בלאו, עמ' 558).

בתשובתו אלי באותו זמן קיבל פרופ' בלאו את ההצעה, ואף כתב 'שאפשר להבין זאת לא כלוואי של "נסכתי" אלא כנשוא כלומר להבין את "מא הו פי נסכתי אלאצל": "אין הוא בנוסחתי העיקר", ר"ל: אין הוא העיקר בנוסחתי'. ולא עוד אלא שכך גם השיב לשאלתו של ר"ק כהנא בבירור דיוק התרגום בתשובה זו, ראה מאמרו 'על "חזרותיו" של הרמב"ם", המעין. יז (תשל"ז) גיליון ד עמ' 13.

עכ"ל עלי ספר.

שני "דברים יפים" עשה הר"ש: א' כ' שרצו להבין ולא שהבינו. ב' העלים שמו של מי "שהבין באופן אחר" [שהוא ראש המדברים בענייני הלשון הערבי של הרמב"ם].

יז. עוד לשון שקר כ' הר"ש בעמ' יז שכללו במהרש"פ את כתה"י המזרחיים (ל' רבים) בכלל ספרדיים (בל' רבים). ואינונאמת. כי רק את כ"י אסקוריאל המזרחי כינו בטעות כי"ס [ר"ת כת"י ספרדי]. אבל את שאר המזרחיים כינו כי"מ [ר"ת כת"י מוגה]. ורשמו אותם בספרי זרעים ועבודה וקרבנות תחת הכותרת "כתבי ידות אשכנזיים וספרדיים ואחרים". ובספרי טהרה ושופטים שכחו להוסיף את המלה "ואחרים", ורשמו תחת הכתורת "אשכנזיים וספרדיים": כי"מ כת"י (צפת) אוקס' 503; כי"מ כת"י (צובא) אוקס' 613. [ולא יטעה בזה  אלא מי שחושב שצפת וצובא נמצאות בספרד]. גם הודיעו טיבם של כת"י אלו וכתבו שנוסחאותיהם קרובות לכתי"ת [ר"ת כתבי ידות תימניים].

זוטות

יח. תאריכים

לא כ' הר"ש תאריך יהודי בלי הוספת מנין הנוצרים בסוגרים. אבל כשכ' תאריך נוצרי לא טרח להוסיף את מנין בני ישראל. מכאן תלמד בשביל הוא מוכן לטרוח ובשביל מי אינו מוכן [אצל תאריכי הדפסת הספרים לא הוסיף ספה"נ, כנ' כך מנהג הביבליוגרפים].

יט. סיום הר"ש:

לא לשם תחרות עמלנו במהדורה זו, אלא לשם שמים ... הרשות נתונה למהדירים הנ"ל להשתמש בתוצאות עמלנו לשפר את נוסח הפנים, או את שינויי הנוסחאות במהדורותיהם.

ש"מ שסבר שבלי רשותו אסור להם לתקן הטעויות שמצא הר"ש ויש להשאירן לדראון עולם [באיזה חו"מ מצא דין זה? אולי בחוקי הקופירייט של מדינת השמד?]

כ. כ' הר"ש בענין עדיפות כתה"י מן הדפוסין: "ספרי הדפוס של כת הקודש יש שנדפסו ע"י גוים מומרים ופסולי עדות וכתה"י נכתבו כולם ע"י ישראל כשרים" מאן דמפרש לי מה ענין פסולי עדות לפיסול סת"ם מובילנא מאניה אבתריה כו'.

כא. עוד כ' באותו ענין: ... ספרי הדפוס הראשונים הועתקו מכתבי יד ואצ"ל שמקור תמיד עדיף על העתק". דפוסי הרמב"ם הראשונים עד שלד-ו ועד בכלל הועתקו מטופס שהוגה מכמה כתבי ידות (ארבעה וחמשה) ע"י תלמידי חכמים גדולים ונמצא שספר דפוס חשוב כארבעה וחמשה ספרים כתובי-יד סתם שלא הוגה כל א' מהם מכמה ספרים.

כב. תיבת "של"

הר"ש הפריד את התיבה "של" שחיברה רבינו תמיד לשלפניה. עי"ז נגרם מכשול להרואה כתוב בהל' שבת שמרכין על הדלקת הנר "להדליק נר של שבת" לא יעלה על דעתו שאפשר שכוונת הרמב"ם לקרות שֶלַּשַּבת כמו שמברכים אחב"י התימנים [בענין חיבור ה"של" הארכתי בקובץ "בית אהרן וישראל" וגם כתבתי הוכחות שצודקים התימנים]. גם במהרש"פ נכשלו בזה.     

כג. הס' שראה הר"ב ארח"ח

כ' הר"ש בפ"ג:

בספר 'ארחות חיים' לר' אהרן הכהן, שגלה מפרובנס למיורקה בגירוש יהודי פרובנס בשנת ה'ס"ו (1306 למנינם), ובסביבות אותה השנה חיבר את ספרו. בהל' יום הכיפורים סי' י' הוא כותב (דפוס פירנצה תק"י, דף קד ע"ג; הלשון דלקמן על פי נוסח עדיף בכ"י ניו יורק בהמ"ל 666 Ra. דף 207א):

'ןחקרתי ודרשתי ומצאתי ספר מוגה ביד מי שהגיהו בידו באלסכנדריא של מצרים מספרי כתיבת הרמב"ם ז"ל, וראוי לסמוך עליו'.

ופירוש דבריו שנתן טעם למה ראוי לסמוך עליו והוא משום שבעל הספר הגיה ותו בעצמו בידו (ולא על ידי מגיה שאין ידוע מה טיבו), וכדי שלא תתמה היכן מצא בעל הספר הדר במיורקא או בפרובינציאה ספר כתיבת הרמב"ם, הודיעך שהיה האיש הזה באלכסנדריה ושם הגיה ת הספר.

והר"ש כנר' לא הבין פירוש המלים "הגיהו בידו" והתעלם ממציאותן, וכ' בפ"ה את מ"ש הרמ"ה:

ושלחתי למרשיליא לחכם המובהק ר' שמואל ן' תבון הרופא, וביקשתי ממנו לשלול לי נוסח הפרשיות הסתומות והפתוחות מן הספר המועתק מספר הרב שבא עמו למרשיליא, ושהרב ז"ל חתם עליו בחתימת ידו, הוגה זה ספר משנה תורה מו הספר שכתבתי אני, שלא בפני, אני משה בר' מימון.

וכ' שם הר"ש שמסתבר שעל ס' זה כ' ר' אהרן הכהן, יליד פרובנס (לעיל פרק ג): "ומצאתי ספר מוגה ביד מי שהגיהו בידו באלסכנדריא של מצרים מספרי כתיבת ידי הרמב"ם ז"ל". (ואין אלכסנדריא מקום ההגה בהכרח, אלא המקום שממנו הגיע הספר לפרובנס).

ס' ארחות חיים נכתב יותר ממאה שנה אחרי שחזר ר"ש ן' תיבון ממצרים.

כד. מי הוא תימני?

אם לא נגדיר "תימני" את הנכתב בארץ תימן אלא סוג ספרים הכתובים בצורה מסויימת ובנוסחי לשון ספציפיים [כגון תלמיד-חכמם, צרך ועוד הרבה לשונות שנמנו בקובץ חשיפת גנוזים מתימן, במאמר על ספרי משנ"ת התימניים (כתבו ראש עורכי השנו"ס דמהרש"פ) נדפס בחולון בש' תשל"א] לא טעה הר"ב יד פשוטה בחשבו שהס' החתום הוא תימני. ולפי זה אם הספרים "המזרחיים" ששיבח הר"ש דומים לסוג זה אפשר להגדירם כתימניים. ואם לאו – אינם "תימניים" ואין חשיבותם כמו התימניים.

כיון שלא ראיתי את הס' החתום איני מומחה במקצוע זה, אעיד על דמיון החתום לתימניים את הכתוב על זה במאמר הנ"ל וזה לשונו:

ועכשיו נדבר אודות כתב היד המפורסם של ספרי מדע ואהבה ממשנ"ת שבסופו חתןם הרמב"ם בחתי"ק: "הוגה מספרי אני משה בירבי מימון ז"ל", הגנוז עתה בספרית הבודליאנה באוקספורד. בנוסחאותיו ובצורת הכתיבה שבו הוא זהה כמעט לחלוטין עם כי"ת. בכתב היד הזה בכמה מקומות יש ניקוד לכמה תיבות, כנראה הוספה מאוחרת אם כי א"א לקבוע זאת בוודאות על סמך צילום לבד. נקדן זה מנקד לפעמים פתח במקום סגול, כמו פרק בפ"א פתוחה במקום פרק בשני סגולים...

כה. אצא בשלו' וכפילת ברכה ובתפלה שלא יצא דבר שאינו מתוקן מתח"י.