תרבות ה'פאסט נישט' שורשים ומקורות

דובית,
העובדה שרמי החילוני גם לא מושלם כי "אסור" לו לפחד אינה מצדיקה את הפחד חסר הטעם שלי,
לא פחדי מהתורה גרם לי לא להחזיר לו, אלא פ-ס-י-ב-י-ו-ת, הייתי ילד נרפה, כמו המוני המונים של ילדים חרדים אחרים,
הפרשנות יכולה להיות רחבה, אבל לדעתי אלו העובדות,

מאחר ואין זו הפעם הראשונה בה אני כותב על הנושא, אעתיק פה מה שכתבתי בעבר, בפורום סמוך.


http://bh.hevre.co.il/forum/topic.asp?topic_id=1960326


חינוך לאזלת יד ולחוסר מעש?!

אמרתי אדברה וירווח לי.



להקדים ולמנוע חוסר הבנה: אין בשורות הבאות כל הבעת דעה לגבי יציאה לעבודה, בשעת הצורך ושלא בשעת הצורך, או לגבי לימוד תורה מתוך הדחק. זה נושא אחר לגמרי, איני מדבר אידיאולוגיה או תיאולוגיה. אני מדבר פרקטיקה!!


אצייר מצב תיאורטי, אברך יושב בכולל, ומקבל מילגה של 1500 ש"ח, הוא יושב ולומד בהתמדה עצומה, וכוונתו להמשיך כן עד סוף ימיו. אלא שבבית שוררת דלות. למיודענו כשרון חשבונאי, ומציעים לו לפרוט דולרים בסוף הסדר. כידוע אברכים רבים זקוקים לפריטת דולרים פה ושם, לתשלומי שכירות, ועוד אלף ואחת דברים. במיוחד בכוללים הגדולים. זו גם מצווה לחסוך זמן לאברכים להתרוצץ בציינצ'ים למיניהם, גם המחיר יהיה יותר זול, הן למכירה והן לקניה, וגם האברך מיודעינו יוכל להכניס לביתו כל חודש עוד 2000-3000 ש"ח! ברבע שעה בסוף הסדר. (זה יכול להיות גם יותר, למי שהוא בעל כישרון לזה, משום שהשערים משתנים. ומי שיודע להתרחק מהשער היורד או עולה לפי הצורך יכול להרוויח עוד בדרך).

מה אתם אומרים? האם יעשה כן או לא?

זה כמעט ברור שכל מי שלומד תורה בטהרה, יאמר שלא. זה אמנם רבע שעה בסוף הסדר, אבל זה לוקח את הראש, ועלול לדרוש יותר ויותר, בקיצור, אברך בטהרתו זה אברך שלא שקוע בשום דבר חוץ מבתורה.

יש גם איזה סיפור מר' דוד פוברסקי זצ"ל, איני זוכר בדיוק את הפרטים. אבל היו בחורים שבמלחמת העולם השניה סחרו בלחם, ור' דוד אמר שלא ייצא מהם מאומה, וכך היה. מטרת הסיפור היא חינוכית ברורה, תורה צריכה להיות 'נאר תורה', כל דבר פוגע בלימוד. גם הוא לא לוקח זמן או ראש.

ויש גם ענין ה'פאסט נישט' (= לא מתאים). אברך רציני, כזה ששקוע בלימוד, לא מתעניין בשער הדולר, ולא מתעסק בזה. אני בהחלט מסכים עם זה.

אני מוכרח לסטות מהנושא ולהיזכר שר' חזקיהו מישקובסקי צעק פעם בדרשה, "אין דבר כזה אברך עם דירת חמישה חדרים, אברך לא חי בחמישה חדרים". (וזה לא משנה מנין לו דירה כזו). בקיצור, אברך בגימטריא עני, אין דבר כזה אברך שיש לו, אם יש לו סימן שהוא אינו אברך. (אגב, הוא לא למד זאת ממורנו הגראי"ל. הרב שטיינמן סבור שכיום אין מנוחת הנפש כשאין מקום, ולבנות על הגג זה לא מותרות. וכך הוא מורה בענייני צדקה, ואכמ"ל. אבל הרב מישקובסקי כנראה מחזיק בדעות יותר פרומריות. וכנראה גם לא שמע שמאז ומעולם היה מקובל שאברך סמוך על שולחן חותנו הגביר ברווח דווקא. ומכיר אני גם יהודי ת"ח חשוב שהלך להתייעץ עם הסטייפלר זצ"ל, אם לגשת לשידוך עשיר או לשידוך עם סיכוי לשטעלע, וענה לו הסטייפלר, רק כסף. הלוואי ולי לא היה בעיה של ממונות והייתי יכול לשבת ללמוד בנחת).

אז הנחנו ל'פאסט נישט', וגם לתורה בטהרתה. מקובל עלי.

אותו אברך היפוטטי, צריך עוד הכנסה חדשית. יש לו ילדים בחיידר ובנות בסמינר, הוא אינו רוצה להזדקק לצדקה, וגם לא לעזוב את הלימוד האהוב. לעסוק בשדכנות בשעות הערב זה גם על חשבון הלימוד, ולקחת תלמיד לקדם זה ביטול תורה באיכות. בקיצור, פרנסת הבית היא על האשה.

האשה מורה ב'קרן', שם לא שמעו על ביומו תתן שכרו, אז בלאו הכי האברך מיודעינו צריך לגלגל קצת גמחי"ם, אבל זה פאסט יע (= כן מתאים). כך עושים כל האברכים, במיוחד אלו שנשותיהם בקרן, וזה לא מפריע ל'ליגען אין לערנען' (= להיות שקוע בלימוד).

תציעו לו שהאשה תמכור טיטולים בבית, או אולי תכין סלטים ביתיים ותמכור, הוא ייעלב. בשביל כמה גרושים היא תהפוך להיות סוחרת, היא הרי מורה בישראל.

וכן הלאה, על כל מה שתציעו תהא תשובה מוצדקת. אבל לא תוכלו להימנע ממסקנה כלשהי שלמרות כל התשובות המוצדקות, אולי החינוך לאמונה ובטחון חזק מאוד ב"ה, ואולי סיבה אחרת. אבל האברך דנן לא דואג, זה בטוח.

גם אם תפול לאברך איזו הצעה חד פעמית, משהו בימי בין הזמנים, שקשור ל'מסחר' או כדומה, גם אז בדרך כלל הוא לא יקח מסיבות של "אברך לא עושה דברים כאלו". שאלתי בקיצור היא, האם איננו אניני נפש מדי, האם אלו סיבות או חינוך לחוסר יזמה. לא הייתי אומר עצלות, אבל איזו שלוות נפש שלא תמיד מוצדקת.

אני מעתיק כאן ממה שכתבתי פעם בנושא זה בדיוק, באשכול סמוך, ומצפה לתגובותיכם.
http://masoret.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1681871
-----------------------

בספרים הנדפסים לאחרונה על הרב שך, מובאת משנתו בנושא זה באריכות.*:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />

והתגובות שם:

מימוני כותב:

לומד איקון ירוק על הנושא ועל הניתוח. בקצרה אומר כי מי שיוצא לעבוד, אפילו כהוא זה, זה כבר ניכר עליו. וזה מוזר, כי הרי התנאים עבדו קשה רוב היום, ולמדו בשעות הפנויות, עד כמה שהיו להם. וכן ברוב הדורות. ורק בדורות האחרונים נהיו משרות שבעליהן מתפרנסים מן הלימוד והרבנות. וגם זה היה מיעוט. והיום, היום כולם אמורים לשבת וללמוד. והרי אין זו דרכה של תורה. ובכל זאת, צא וראה כי אברך שמונח בלימוד כל היום הוא שונה מאשר אברך שעוסק במכירת דולרים. יש יוצאי דופן. אני מכיר כמה. הם עוסקים לפרנסתם בנושאים שונים, והם עדיין בני תורה, אבל הם המיעוט. קשה לאדם לעסוק בפרנסה במקצת בלי להניח לה לגלוש לשאר היום. והוא מאבד את העדינות המיוחדת של בני תורה (לא שיש אותה לכל אברך, זה נכון). מצד שני, ברור שאדם חייב לחיות בעולם הזה ולפרנס את אשתו. ומה שהורה הרב שך איני יודע ואיני מבין. שמא הוראת שעה היה. שמא הזמן גרם. אבל מי שאינו יכול לפרנס את ביתו כאברך, ויכול לפרנס בעבודה, היאך הוא יכול להרשות לעצמו להתפנק בשם התורה? מן הראוי היה אולי להפוך את הלימוד ממסגרת עבור הרבים למסגרת עבור יחידי הסגולה. ואולי זה לא אפשרי. לא רק בגלל שאדם עשוי להשתנות, אלא בגלל שאז היו משתלטים על הנושא אלו שמשתלטים גם על דברים אחרים בחיינו, והיו מכניסים לשם רק את המקורבים... ובעצם, האם היה אי פעם בהיסטוריה שלא כך התנהגו הענינים?

--------------------------

לב העיברי כותב:

יישר כח על הניתוח הנפלא, אני מסכים עם כל מילה.
אין לי כרגע מה להוסיף על תיאור וניתוח עולם המושגים המשונה שהתפתח ביחס "בני התורה" לממון להשתדלות ולתלות באחרים.

כרגע אעיר רק הערת אגב בעקבות דבריך:
המשוואה העולה מן המאמר: חרדי=אברך=עני
נפרק אותה: 1.  חרדי=אברך 2. אברך=עני
על המשוואה הראשונה אנו מצטערים. הבה נדון בשניה.
האם יש קשר ביניהן? לדעתי כן.
 ביום שהאברכים ימנו 10%-20% מהאוכלסיה - קושיא דלומד מכל אדם מעיקרא ליתא! סיפור כזה לא יתרחש לעולם.  איזה אברך רציני יקבל מלגה של 1500 ש"ח ויצטרך להתעסק בלופט געשעפטן? מאחרי כל כולל תעמוד קהילה מבוססת והמילגות תהיינה כ-1500$. כראוי לעם המכבד את התורה ולומדיה. שמעתם פעם על עורך דין בינוני או הנדסאי זוטר, שעוסק רבע שעה ביום בפריטת דולרים לעמיתיו במשרד??
הבה נזכור: אחת הטענות שהועלתה נגד הרמב"ם המתנגד להינות ממלגת לימודים, היא שאם לא נפרנס את חכמינו הם יתבזו בעיני האם בהתעסקם במלאכה נמבזה ונמס...(אברבנאל על פירקי אבות)
כמה מצער לראות כיום ת"ח עמלי תורה עומדים בימות החמה והגשמים בלויי סחבות עוצרים טרמפים. זו תורה וזו מלגתה?

-------------------------------------

בן ציון כהנא כותב:

 

OOLLOO כותב:

קרויצפלד לפני שנים שמעתי במקרה קסטה של אחד מהמרצים בנושא "כיצד תהיה הורה מושלם בחמישה שלבים" מכיר את התופעה? הוא ניסה להתמודד עם השאלה מדוע ישנם הורים שמצליחים לרתום את הילדים לאידיאל ומדוע חלק אחר שמקריב לא פחות יוצר דווקא ריחוק רעיוני ממטרתו. וכמובן הוא יישב זאת ברדידות הראויה. אני מזלזל בו רק מפני שאני כן מסכים איתו שזו שאלה הדורשת תשובה. לא נכון לומר שכל עוני יוצר התנגדות. רבים הצליחו דווקא מתוך ההקרבה להעביר את המסרים היתר שאת ועוז, הילד ראה את מסירות אביו לרעיון וזה שבה אותו. הבעיה היא שישנם דוגמאות רבות להיפןך וזו שאלה הדורשת תשובה. ניתן אולי לחלק בין הקרבת הצול להקרבת המלך למען מלכותו וכדו' ואפשר שכל הישובים נכונים ומ"מ עפ"ז נחלק ונאמר כי הצדיקים (ורע להם) ילכו לעבוד והחברונערס יקבלו אישור להמית עצמם (,נשותיהם וילדיהם) באהלה של תורה (חלוקה גסה כדרך כל החלוקות). אינני יודע מהי החלוקה אך זו סוגיה שאינני בטוח שניתן לזלזל בה. גם אם אתה מנותק רעיונית מהזרם העסוק בהמתה עצמית הלא רבים לא הולכים להתנתק בחודשיים הקרובים ויש לדון גם עליהם ולראות כיצד ניתן, לפחות תיאורטית, לשפר את המצב.



 ------------------------------------------------


בן ציון כהנא מגיב:

בנקודה האחרונה שעלתה בתגובתו של בצ"כ (בקטע שלפני האחרון, על מימי וסימי), מחובתי לציין שהענין עלה עתה לדיון ציבורי, חד צדדי כמובן.

מ. חברוני כתבה בבית נאמן (מוסף נשים של יתד נאמן) שכיום קיימים ספרים המציגים את אורח החיים התורני באופן לא נכון, וחבל. (מ. חברוני היא אשתו של הרב טוקר מראשי ישיבת חברון, ובתו של הרב חברוני).


על כך הגיב והרחיב באורכה מ. שוטלנד במדורו היום ביתד נאמן, אשמח אם מישהו יוכל לסרוק. (בדרך כלל הוא כותב מצויין, אבל המאמר היום היה מכור. אי אפשר לכתוב מקורי בנושא רגיש כל כך). תוקן על ידי - לומדמכלאדם - 25/01/2007 3:00:11

בלינק המלונקק מן הלינק דלעיל יש עוד תגובה מעניינת, והיא בוודאי ראויה לאשכול נפרד, ויבוא בעל האשכול ויעמוד על אשכולו.


כותב לב העיברי:

לגבי השאלה המקורית של האשכול,

כשפניתי פעם לת"ח אחד (שבעיני עכ"פ הוא גדול) בשאלה דומה לזו שפתחה את האשכול הוא אמר לי שכך שמע מפי הגרש"ז זיע"א:
"חייתי הרבה שנים בלב ליבו של הציבור. ועתה דע, אם יבוא אי מי ויאמר לך שהיתה אי פעם איזו שהיא תכנית כללית מסודרת לעתידו של הציבור שקר הוא דובר!
אני הגבר ראיתי איך כל מהלך היה מקומי,  תלאי על תלאי, לא מתוכנן, פוטר דליפות עכשוויות."
זה המסר שהוא העביר לחביב עליו כנפשו שיקח עמו לדור הבא - כנראה שהוא ידע שביום מן הימים יבואו צעירי הצאן וישאלו "אם אנו נראים כך, כנראה עומדת מאחורי זה איזו תיאוריה מדהימה שאנחנו לא יכולים להבין עד שלא נכתוב את החזון איש וחידושי הרי"ז." קמ"ל דלא.

ואת זה גם אפשר להבין מסברה. שכשם שבן גוריון לא שיער שתוך ארבעים שנה יהיה ציבור בני ישיבות של מאות אלפים, גם ברי הפלוגתא שלו לא תכננו בפועל לנהל "חצי מדינה".

אז גם אם אתם לא מקבלים את דבריו לגבי גדולים אחרים. יש כאן לפחות דעה של גדול אחד. (והשמועה ממקור ראשון והמקור מאד אמין, ואיני יכול לפרט)  

http://bh.hevre.co.il/forum/topic.asp?topic_id=1681871&whichpage=2#R_7

 

אחת מהטענות שיש לי באופן אישי על הכוללים, היא העובדה שהם נועדו אך ורק למעמד הפועלים /הפקידים/ השכירים.

בעולם כולו, יש מקום לעצמאים/סוחרים, אין לי מושג איזה פלח הם מהווים מהאוכלוסיה. ויש מקום לפקידים, אלו אינם בנויים לעצמאות מוחלטת אלא לכפיפות "משרדית" משהו לבוס שמעליהם, הם באים בזמן למשרד ומבצעים את עבודתם נאמנה, בלי לקחת אחריות שאינה שלהם.

הכוללים, בנויים אך ורק לסוג השני. אברך שמטבעו הוא עצמאי ויצירתי, לא ימצא את מקומו כל כך בין כתלי הכולל. אם הוא בעל שאר רוח הוא עשוי למצוא את עצמו בפעיליות רוחניות אחרות. ואם הוא פחות בעל שאר רוח, על כרחך שהאמביציה שלו והעצמאות תמצאנה כר אחר לפורקן. אולי קירוב רחוקים במקרה הטוב, ואולי דברים אחרים במקרה הפחות טוב. המערכת מצידה לא הכינה שום פתרון לסוג הזה של אנשים.

עתה אני מבין שזה חלקו השני של הפזל. המערכת כלל לא מכירה בסוג כזה. (כמובן שהאנשת המערכת אינה אלא לצרכי דיון בלבד, וראה תגובה קודמת) לדידה של המערכת כולם צריכים להיות פסיביים ואנשי משרד, וכך יתאימו להם הכוללים כמו כפפה ליד.




גם בישיבות אנו מוצאים תופעה מעניינת, וכאן החלוקה היא הרבה יותר מרתקת. בעוד בישיבות הפתוחות יחסית יש לבחורים מעמד כלשהו, עד שבישיבות הדגל של הזרם הזה (כגון חברון) יש לבחורים מעמד דומה לזה של סטודנטים באוניברסיטה, קרי, הם הקליינטים או המעסיקים, ובידם סמכויות ניהול מסויימות כל של מועצת התלמידים בבית הספר. הרי שבישיבות החניוקיות ההתנהגות שונה לגמרי. וככל שהישיבה יותר חניוקית כך היא מתנהלת בצמצום רב יותר. עד שבישיבות מסויימות אין לבחורים כל יכולת להחליט אפילו בדברים קטנים ממש, וכל הסמכויות אפילו ניהוליות וטכניות גרידא מצויות בידם של הצוות הרוחני. (לפעמים, אם יש תקציב ורוממות כלשהי, ממנים אדם מיוחד לתפקיד הזה). וכך מחליטים ראשי הישיבה ומשגיחיה (בעיקר משגיחיה) בשאלות הרות גורל כמו מי יישן היכן ועם מי, במקרה שעוד אפשר להבין. וסידורי המקלחות במקרה שיותר קשה להבין.


קו ברור מתוח בין הפסיביות עליה דובר באשכול זה, לבין התנהלותם של הישיבות ושאלת הסמכויות.


למרבה הפלא והתמיהה, כל הריכוזים החרדיים הצעירים מנוהלים בסגנון הישיבות החניוקיות. יש מחסור עצום ב"מקבלי החלטות", וכוונתי לכאלו המסוגלים לקבל החלטות. תסמונת הראש הקטן שולטת בכל, ואל הוואקום הזה נשאבים הרבנים ומתקני התקנות, תחילתם אפשר שבאונס, אבל סופם בוודאי ברצון. והציבור? הציבור אדיש ופסיבי, כמו שחינכו אותו, ב"ה.


התקוממות אם תבוא, מלאכתה תהא קלה לכאורה, כי הציבור אדיש. ואין עליה אלא להילחם במספר אנשים מצומצם. מאידך, הציבור מאמין, וגם אדיש לשינוי, כך שמלאכתה תהא קשה.


ולא יאומן שכל זה קורה בציבור הדעתני שלנו. איך למען ה' חינכו בחורים להיות כל כך ביקורתיים ומביעי דעה כשהדבר אינו נוגע למעשה. אבל לשחק אותה הראש הכי קטן בכל הקשור להתנהלותם האישית. הכל בשם הציות לדעת תורה?

אכשר דרא, ותוך יומיים אשכול עשוי להגיע לתחתית הדף....



הקפצה