הגבלת ילודה ע"י הרשויות

אחת המסקנות מדבריו של בני לנדאו ומהדיון כאן היא, שצריך למצוא מדד טוב יותר לאיכות הכלכלה מאשר התל"ג לנפש.

אראל סגל

החסרונות בשימוש בנתון בודד כמו תל"ג לנפש ידועות , לכל מדד סטטיסטי יש חסרונות , לכן צריך לדעת יותר מאשר מדד סטטיסטי בודד. עם זאת הדיון כאן אינו מצביע על דוגמה לחיסרון כזה. מדידה טובה יותר של "איכות הכלכלה" ורמת הרווחה תתייחס בפירוט רב יותר לרמת ההשקעה בתשתיות , להיקף ורמת החינוך, לבריאות וכו' . ברור למדי שכאשר אותו תוצר מתחלק בין מספר גבוה יותר של נפשות יותר מהתוצר "תפוס" עבור צרכים בסיסיים יותר הקרובים יותר לרמת הקיום הבסיסית ופחות כסף נשאר פנוי לצרכים ארוכי טווח יותר כמו לדוגמה השקעה בחינוך . ברור לדוגמה שמשפחות קטנות יכולות לתמוך טוב יותר בהשכלה גבוהה לילדיהם מאשר משפחות מרובות ילדים. החינוך הוא דוגמה טובה , כי בחברתינו הוא תלוי במידה זו או אחרת בהחלטות פרטיות, אבל גם תשתיות מושפעות בסופו של חשבון למרות שהן מנוהלות על ידי המדינה , רמת המיסוי מוכרחת להסתגל ליכולתם של האזרחים.

בשולי הדברים , יש להוסיף שבימינו עם תוחלת החיים הארוכה גם ילודה נמוכה מדי מקטינה את התוצר לנפש . הייתי רוצה לשאול את שנרב למה הוא כן מסוגל להבין שביפן או באירופה יש בעיה כזאת . לכאורה מדובר ממש בהיפוך בזמן של אותה בעיה שלנדאו מדבר עליה.

ובשולי השוליים בעניין יעילות המדד תוצר לנפש , קראתי פעם במדינות נחשלות יש לפעמים התקדמות כלכלית ממשית שכלל איננה משתקפת בנתוני התל"ג לנפש . לפני תחילת ההתקדמות יש תמותה גבוהה של תינוקות אצל האוכלוסייה הענייה יותר , הצמיחה מביאה לשיפור במניעת תמותת התינוקות מה שמביא לכך שבמקביל לצמיחה יש עלייה במספר הנפשות כך שהתוצר לנפש לא משתנה או משתנה פחות מדי מכדי לשקף את מימדי ההתקדמות.

אבל כל זה אינו מפריך את טענתו של לנדאו. הלקח מהדוגמה הנ"ל הוא שנתון מדוייק יותר יהיה כזה המשקללל בין  תוצר לנפש  לתוצר למשפחה. סביר להניח שמשפחה בת עשרה נפשות שלרשותה תוצר מסויים מנצלת אותו בצורה יעילה יותר מאשר שתי משפחות בנות 5 נפשות כל אחת שלרשותם אותו תוצר , אבל רמת חייה לא משתווה לזו של משפחה בת 5 נפשות עם אותה תוצר.  בדרך כלל מניחים  שתוצר לנפש ותוצר למשפחה פרופורציונליים  זה לזה  ובמקרים כאלה לא יסבול  המדד  תוצר לנפש מהחיסרון הנ"ל . אבל לפעמים רק התוצר למשפחה משתנה ולא התוצר לנפש כבדוגמת הארצות הנחשלות , ולפעמים התוצר למשפחה לא משתנה אבל התוצר לנפש כן משתנה מה שיקרה אם נלך בעקבות הצעתו של לנדאו . אבל לשני המדדים חשיבות עצמאית , לכן צריך שקלול.

dfl,

יש הרבה העברות ביני לבינך. ברור שבסך הכל, או שאנחנו תיקו מדויק, או שאחד מאיתנו מקבל יותר מהעיסקה.
כמו כן, ראוי לזכור שייתכן שיש רווח מעצם שיתוף הפעולה (ז"א סה"כ התמורה מתקציב המדינה עולה על העלות), ואז ייתכן ששתינו מרוויחים.

בשורה התחתונה, בהחלט ייתכן שאחד מרויח והשני מפסיד. לכן כתבתי, שההחלטה שלי להביא ילדים, היא במבחן התוצאה החלטה שיש לה השפעה על כל המדינה.

בקשר לקיום מצוות, אתה מניח שאני מקיים. איפה אתה רואה את זה בכתיבה שלי?

dfl

הייתי כמה ימים ללא מחשב, עתה באתי.

כהקדמה, אינני כלכלן, ויש לי הרגשה שאנו משחזרים איזה ויכוח מימי אדם סמית וריקרדו, אבל למען העניין בא נמשיך עם הויכוח ברמה הזו.

אני חושב שאני מבין מה מקור הויכוח בינינו. לצורך העניין נדמיין לעצמנו אי שבו אלף אנשים שכולם יצרנים בצורה כזו או אחרת. הם מייצרים סך מסוים לשנה - זהו התל"ג  - ואותו הם הופכים למוצרי צריכה כמו סושי, אופניים ואגוזי קוקוס מיובאים. 

באי שני יש גם אלף אנשים יצרנים, המייצרים בדיוק באותו סכום, אבל חוץ מן האלף הללו יש שם גם אוכלוסיה של אלפיים לא יצרנים: ילדים, זקנים, נכים, מפגרים וכו' וכו'. באותו אי שני הייצור הכולל הולך גם לפרנסתו של הסקטור הלא יצרני. 

טענתי (שאולי יש בה טעות טריויאלית אבל לא תפסתי אותה) היא שאין הבדל בחוסן הכלכלי בין שני האיים. אמנם באי א' תפרח תעשיית הסושי ובאי השני יהיה שוק למטרנה וכסאות גלגלים, אבל אם חברת מודי'ס או מקנזי באה לדרג את דרוג האשראי הוא יהיה שוה לשני האיים. בכל אי ישנה פעילות כלכלית בעלת אופי שונה, אבל זה לא דומה לחוסר פעילות כזו, לשחיתית מערכתית, לסכנת מלחמה ומהפכה ולשאר סיבות בגינן צריך להוריד את דירוג האשראי. לשני האיים בריאות כלכלית זהה.  

טענתך, אם אני מבין אותה נכון, היא שכמות ההנאה לנפש מן התוצר שונה בשני האיים, מכיון שבאי השני יכול להיות שאדם לא מסוגל להרשות לעצמו סושי בגלל התמיכה בנכים. ברור שזו טענה נכונה, אבל אני הבנתי מדבריו של לנדו את ההבנה הראשונה. 

כעת, נשאר לדון בשאלה אם "גזילת" הסושי מפיהם של יצרני האי השני היא מעשה בעייתי מבחינה מוסרית.  אם כל אנשי האי השני נהנים הנאה מוסרית עצומה מן התמיכה בלא יצרנים, ודאי שתסכים אתי שאין בכך שום בעיה מוסרית, וההנאה הזו שווה מבחינתם בדיוק כמו קרם פסיפלורה. 

במקום להמשיך אני עוצר כאן ומצפה לראות האם הבנתי אותך כיאות, ואח"כ ניתן יהיה להמשיך.   

תסלחו לי שאני נדחף באשכול הזה,
נדב,
נכון שהחוסן הכלכלי יהיה שווה בשני האיים, אבל לחוסן כלכלי אין מדד אובייקטיבי, הכל עומד ביחס ישיר לכמה האנשים נהנים מהחוסן הכלכלי הזה, ומכיוון שבאי ב' האנשים נהנים פחות כי הם רבים יותר ואיכותיים פחות אם כן חוסנו הכלכלי של אי ב' אכן נמוך יותר,

גוונא,

מה שמעניין את האיש ממודי'ס הוא דבר אחד פשוט:  מה הסיכוי של מי שמשקיע במשק הזה לראות את כספו (בתוספת הריבית המובטחת) בחזרה, מול הסיכון שקריסה של חברה או של הכלכלה כולה תגרום לכך שיפשטו לו את הרגל. כמה שזה פשוט, ההערכה הזו שווה מיליארדים רבים.

נדב,
אבל ההשקעות הן הדדיות, כשם שהוא משקיע במשק שלי כך גם אני משקיע במשק שלו, אז אפילו אם הטענה שלך נכונה ואכן בין אם הצריכה היא סושי ובין אם היא כיסאות גלגלים, המשקיע הזר יראה את אותו סכום  עדיין אני כמשקיע זר במדינה שלו לא אוכל להשקיע כל כך הרבה בגלל שאני משלם יותר על הצרכים המרובים שלי,

.

תוקן על ידי oolloo ב- 02/02/2007 0:31:27