מהי שירה

(כמתעסק,
ונשואים לא היו מודים אם הם היו מצליחים להגדיר את האהבה?!)

גוונא

[מי מהם שזכה יודע שא"א להגדירה, ומי שמחפש צע"ג.....]

ומענין לענין באותו ענין

מעניין -

האם משוררים שרו בשירתם שירה מהי?

לעת עתה אני נזכר - 'לך דומיה תהלה'

(זו אמירה שירית? למרות מה שהפילוסופים ניסו להפיק ממנה)

דומני שמישהו פעם אמר: שמה שהמשורר שר אחרי זמן רב הפילוסוף החל להבין / לתפוש....

כמתעסק
.[מי מהם שזכה יודע שא"א להגדירה, ומי שמחפש צע"ג.....]

מה עמקו בזה דבריו של ביאליק במסתו המפורסמת גילוי וכיסוי בלשון, לפיהם בעל השירה מורה בשירתו אל הנעלם, הבלתי ניתן לתיאור במילים, אלא שטבעו של האדם לאטום את התהום העמוקה הלזו בעלי תאנה של מילים (מומלץ לקרוא את כל המאמר):

ומכל האמור יוצא הבדל גדול שבין לשון בעלי פרוזה ללשון בעלי שירה. הללו, בעלי הפשט, סומכים עצמם על ה"צד השוה" ועל המשותף שבמראות ובמלים, על הקבוע ועומד בלשון, על הנוסח המקובל – ולפיכך הם עוברים את דרכם בלשון בטח. למה הם דומים? למי שעובר את הנהר על פני קרח מוצק, עשוי מקשה אחת. רשאי ויכול הוא זה להסיח את דעתו לגמרי מן המצולה המכוסה, השוטפת תחת רגליו. ואלה שכנגדם, בעלי הרמז, הדרש והסוד, רדופים כל ימיהם אחרי "הצד המיַחֵד" שבדברים, אחרי אותו המשהו הבודד, אחרי אותה הנקודה, שעושה את המראות – וצרופי הלשון המכוונים להן – כחטיבה אחת בעולם, אחרי הרגע בן החלוף שאינו נשנה עוד לעולמים, אחרי נשמתם היחידה וסגולתם העצמית של הדברים, כפי שנקלטו אלו ברגע ידוע בנפש רואיהם; ולפיכך מוכרחים הללו לברוח מן הקבוע והדומם בלשון, המתנגד למטרתם, אל החי והמתנועע שבה. אדרבה, הם עצמם מחויבים להכניס בה כל רגע – על פי מפתחות מסורות בידיהם – תנועה בלתי פוסקת, הרכבות וצרופים חדשים. המלים מפרפרות תחת ידיהם: כבות ונדלקות, שוקעות וזורחות כפתוחי החותם באבני החשן, מתרוקנות ומתמלאות, פושטות נשמה ולובשות נשמה. בחמר הלשון בא על ידי כך חלופי משמרות והעתק מקומות. תג אחד, קוצו של יו"ד – והמלה הישנה זורחת באור חדש. החול מתקדש והקודש מתחלל. המלים הקבועות כאלו נחלצות רגע רגע ממשבצותיהן ומחליפות מקום זו עם זו. ובינתים, בין כסוי לכסוי, מהבהבת התהום. וזהו סוד השפעתה הגדולה של לשון השירה. יש בה מגריַת היצר של האחריות, מן האימה המתוקה של העמידה בנסיון. ולמה הללו דומים? למי שעובר את הנהר בשעת הפשרה על פני גלידין מתנדנדים וצפים. חלילה לו להשהות את הרגל על גבי גליד אחד יותר מהרף עין, יותר מכדי קפיצת הרגל מגליד לחברו הסמוך ומחברו לחברו. בין הפרצים מהבהבת התהום, הרגל מתמוטטת, הסכנה קרובה - - -

מיכי,

לדעתי, אתה לוקה באי הבנת דבריו של אריסטו, כנראה בגלל הביטויים "עלול" או "מה יעלה לו", כביכול מדובר בניחוש על פי הדמיון - על כל פנים אין מדובר בספקולציה בדיונית דמיונית, אלא מדובר באותו "הכוח המשער'' שטבוע בכל אדם באשר הוא אדם, בעזרתו הוא כביכול "יוצר מציאות"(במובן "בורא" כפי שמוסבר במאמר הנפלא של לאה גולדברג אליו הפניתי) של מה שראוי להיות, לפי הסתברות (הנתונים שיש לו בהווה)או הכרח.
כמו כן הוא אומר שהשירה היא פילוסופיה  שכן היא עוסקת בעניינים הכללים, ואולם היא יכולה לנבוע רק מאדם בעל משקל סגולי מסויים שיש לו התנאים המחייבים להיות מסוגל להעלות בדעתו את מה שעלול להיות...

וראה בדבריו של הרב קלונימוס את ההבחנה המובלעת בדבריו בין "שירה חדשה" לשירה...

שיר אהבה 'אמיתי' ושיר אהבה 'מזויף' - לאה גולדברג

הה, מה אהבתי את יפי עיניך
את מבטך הטוב והתמים,
תמיד גם בלילות, גם בימים
שושן לבי פורח בגניך.
ועת תציץ אלי מחלוניך
שוטף אותי הרגש החמים
וכל חלומותי פתאום קמים,
רוצה אני לכרוע לפניך.
הה, מה יקרו לי אלו העינים
בהן נשקפת תכלת השמים,
בהן צפון עמקם של הימים.
הזמן חולף, הזמן זורם כמים,
ובתוכו עומדים אנחנו שנים
מאוחדים לעד, לעולמים.

מה הוא שיר זה? מי שמסב את השאלה על תכנו של השיר, ישיב ודאי: שיר אהבה. מי שירצה לדייק יותר בהגדרה הפורמאלית יאמר: סונטה, שתוכנה הוא וידוי אהבה

אכן, סונטה היא זו ונושאה אהבה. הסונטה בנויה לפי כל הכללים הנדרשים מצורת-שיר זו מאז המאה ה- 12 ועד ימינו: מספר שורותיה 14, משקלה חמישה ימבים וחצי, אחת עשרה הברות. דרך חריזתה הוא כך: בשני הבתים הראשונים המרובעים חוזר אותו חרוז עצמו כך שהשורה הראשונה מתחרזת עם הרביעית. השניה עם השלישית. בשני האחרונים - הטרצטים - שתי השורות הראשונות נחרזות זו עם זו והאחרונה - השלישית - נחרזת עם השלישית של הבית האחרון

הנה כך: עיניך-גניך. תמים-חמים. חלונותיך-לפניך. חמים-קמים. עיניים-שמים. כמים-שנים. ימים-לעולמים. יש בשיר גם תמונות לשוניות כגון: שושן לבי פורח בגניך. הזמן זורם כמים ובתוכו עומדים אנחנו -
ובכן, הכל כהלכה; הכל טוב ויפה, חלק וברור ופיוטי מאוד - אלא... הבה ונקרא עוד פעם שיר זה

ומקווה אני, שאחרי קריאה שניה של הסונטה הזאת נסתבר למרבית הקוראים, כי לאמתו של דבר אין זה שיר כלל. כי אין זה אלא תרגיל טכני לכתיבת סונטה. כל אדם בעל חוש ריתמי-לשוני, בעל יכולת של חריזה ובעל אסוציאציות של קריאה ביצירות משוררים מסוימים, יכול לכתוב דברי חרזנות כגון אלה לתריסרים ביום אחד, או: כמו שאומר השוטה ב"כטוב בעיניכם" לשכספיר: "אני יכול לחרוז אותך כך שבוע תמים להוציא את שעות השנה והאכילה".

בשעת קריאה זו לא קשה לתאר את התקופות, שבהן כתבו כל הצעירים המשכילים שלא היו משוררים, סונטות לתוך אלבום-הזיכרון של בחירת-לבם.
 
יש בסונטה זו, כפי שראינו כל סימני ההיכר החיצוניים של שיר. במובן טכני היא נענית לכל הדרישות של מה שקוראים: "ראוי לדפוס". אבל היא ריקה מבפנים, באנאלית מתחילתה ועד סופה, ומשתמשת בדפוסים המוכנים מראש, היינו: מזויפת. כבר השורה הראשונה: "הה, מה אהבתי את יפי עיניך" משתמשת במילים סתמיות, שאפילו אחת מהן אינה מעידה על מניע מיוחד לרגש, על משהו אינדיבידואלי המאיר את הדברים באור חדש. אילו עמדה כאן במקום המילה "יופי" איזו מלה אחרת - ייתכן והייתה יכולה להציל את השיר. הדימויים "הזמן זורם כמים", ההודעה שבעיניים משתקפת תכלת השמים, והן "צופנות את עומק הימים", כל אלה הם דברים ספרותיים נדושים, שאינם מעוררים בנו עוד שום תגובה. וידוי אהבה האומר "שוטף אותו הרגש החמים" משתמש, לעצם העניין, בביטוי שהוא לא קרירה ולא חמימא.
והציור הלשוני "תמיד גם בלילות גם בימים שושן לבי פורח בגניך"- אחרי בדיקה קצרה מאוד מסתבר שהוא חסר תוכן וכי מה זה "שושן לבי"?
 
אל-נא תעלו על דעתכם שיש כאן התאכזרות בביקורת כלפי איזה משורר עברי, שפירסם שיר לא מוצלח. את הסונטה הזאת כתבתי אני עצמי לצורך הבירור הזה כדי להוכיח שמי ששולט על טכניקה שירית מסוימת יכול לכתוב קילומטרים של שירים כאלה ללא קושי. יתר על כן, אפשר לכתוב באורח זה גם שירים טובים יותר ואני עצמי בהתקיני את הסונטה הזאת למטרתי קלקלתי בכוונה תחילה כמה שורות שמתוך שגרה של כתיבה יצאו מתחת לעטי טובות במקצת מאלו שניסחתי עכשיו, פירושו של דבר, שאפשר לכתוב גם משהו הדומה מאוד לשיר טוב - בלי אותו המניע העיקרי לשירה העושה אותה שירה באמת. משורר השולט במידת-מה במקצועו יודע, שיכול הוא לייצר חרוזים מוצלחים פחות או יותר יום-יום. משורר יודע, שלכתוב שירה ממש יכול הוא רק לעתים רחוקות ביותר, בתקופות חיים מסוימות או ברגעים מסוימים, כאשר מתגלה בו, שלא מדעת, אותו דבר מיוחד במינו, אותו מצב נפש שהוא לבדו יאה לכתיבה, היכול לשמש לו נקודת מוצא לכתיבת שיר של ממש. מצב נפש זה הקרוי בדרך כלל באותו שם שהשתמשו בו לרעה יתר על המידה: "השראה", הריהו מין עובדה של חיי יצירה המתחמקת מכל הגדרה מדויקת, אבל בלעדיו אין שירה של אמת....

http://www.daat.ac.il/daat/sifrut/maamarim/hamisha1-2.htm
 

ריב,
בדיוק כמו שבפרוזה אפשר לבלבל ת'מוח עם תובנות בגרוש,
כל דבר יכול להיות מזוייף ויכול להיות אמיתי, אני לא רואה איזו אמירה משמעותית יש כאן לגבי הגדרתה של שירה,

מואדיב,
העובדה שיש מקרי גבול אינה מונעת את אפשרותה של ההגדרה. ע"ע 'פרדוכס הערימה'. לכן ההימלטות מהגדרה היא בד"כ מקלטם של העצלים (או הלא מתעניינים), כפי שכתבתי לעיל. הדברים אמורים הן ביחס לאמנות והן ביחס לאהבה.
השורות שהבאת הן בהחלט פרוזה (אולי מעט פואטית, כדרכו של הגרי"ד), לעיני הבשר שלי. ולא הבנתי מה מיוחד מצאת בהם. העובדה שהן מתארות חוויה, או בדיון, ולא מציאות, אינה משנה זאת.

כמתעסק,
כתבתי את דבריי לאחר קריאת כל ההודעות, ובהחלט ייתכן שלא שמתי את לבי לכך שנקודות כלשהן היו כבר בדבריך. עמך הסליחה.
באשר לשאלה האם ההגדרה מועילה, עלינו לנסות ולמצוא אותה ואז לראות האם היא הועילה. אתה מניח שהתועלת היא רק בשאלה האם נבין טוב יותר, או נהנה יותר, מהשירה. לדעתי יש בזה ערך אינטלקטואלי. לנסות לפענח ולהבין עוד משהו.
באשר לטכנוקרטים, ראה את שירה של לאה גולדברג שהביאה ריב, וכאן אומר שזהו שיר לכל דבר. אולי לא מוצלח, אך בהחלט שירה. לאחר שמבינים מהי שירה, ניתן לדון מתי היא מוצלחת ומתי לא. אך אין לערב שירה עם שירה מוצלחת, כמו שאין לערב ספרות עם ספרות מוצלחת, או מדע עם מדע מוצלח, או דבר תורה עם דבר תורה מוצלח. ואם מישהו רוצה לטעון שלגבי שירה אם היא אינה מוצלחת אז היא אינה שירה, זה גופא כבר קידם אותנו במשהו (אני בספק לגבי זה. אמנם יש גבולות שמעבר להן חוסר מוצלחות כבר לא יהיה כלל שירה).
ריב,
אני ממשיך לא להבין אותך. המשוררים מתפייטים על שירה ולא מגדירים אותה. לאה גולדברג קבעה שהסונטה ההיא אינה שיר בגלל איכותה ולא בגלל עצם טיבה. זוהי גופא כוונתי כשאמרתי שמשוררים בד"כ לא מועילים לנו בעניין הפרוזאי הזה.
לגבי המנגינה, הרי כבר כתבתי שזה אינו הכרחי אך מספיק. כמו גם המבנה השירי. כל טענתטיכם כאן אינם מתייחסות להבחנה הזו. גם אתם נהייתם משוררים? לטענתי מבנה שירי ומנגינה אינם מוצמדים לפרוזה אלא לשיר. אין זה אומר שאלו נולדים עם המנגינה, או שהיא מחוייבת המציאות. כאמור, אלו תנאים מספיקים אך לא הכרחיים. את ההסתייגויות לגבי המנגינה כבר העליתי לעיל (שיש כיום מנגינות גם למשניות, ושלמה ארצי אפילו מלחין את ספר הטלפונים לפעמים). ובכל זאת אין להימלט מהעובדה שיש קורלציה, ולא חד כיוונית.

אני מרגיש כאן ברתיעה אוטומטית, ואולי אף אידיאולוגית, מדיון ענייני בשאלה שהעליתי. אני לא ממש מבין מדוע. כביכול חילול הקודש יש כאן. בגישה כזו, כל ידיעה אנושית לא תתקדם, שכן כל מושג בסיסי כשנבוא להגדיר אותו יאמרו כולם שאי אפשר ללכוד אותו בהגדרות. כאמור, אני גם לא מחפש תועלת כלשהי, פרט לערך במישור האינטלקטואלי, ותו לא מידי.

_________________

מיכי

מכיון שישנן הרבה מלים שאולות ומשותפות בעברית,
אני חושב שמלה זאת,  גם מושאלת וגם משותפת, בעת החדשה.

על פניו, שירת משה, נראית, כשירת ימינו.

ברם, יש את "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת", שבה נחלקו הפרשנים, האם היא שירת האזינו, ואז משמעותה, כשל שירת משה, לכאורה. או ששירה זאת הינה התורה, שנדמה לי, שהרבה פרשנים הלכו בעקבות כך, ואף פוסקים מביאים זאת כאסמכתא, לכתיבת ספר תורה.

השאלה המענינת היא, מדוע ספר התורה נקרא שירה, כשברקע, מהדהדת לנו שירתו של משה, האם כעת מלה שאולה בלבד, האם משותפת בלבד, או "אחוז בזה וגם בזה" ?

כחצי פרשנות, אולי וורט, הייתי אומר, ששירה אמיתית, היא שירה הנובעת מהלב, מחד, ומבטאת את הלכו, מאידך.

וזוהי בדיוק התורה, קיום מצוות בצורה הפנימית, ולא רק השכלית ("וידעת היום והשבת אל לבבך", וכדפרש הרמב"ם), ומאידך, 70 פנים לתורה, ולכל אדם יש את דרכו, על אותה דרך "לפיכך צריך אדם לומר: אין העולם נברא אלא בשבילי, בשביל שלי" (ויש כמה שיגידו, בשווילי...)

מיכי,

א) אין בי שום רתיעה, לבקשתך הבאתי מקורות שנוגעים בהגדרת השירה, שאם אני לא טועה גם אתה הסתפקת אם (כבר) קיימת הגדרה חדה. מצידי אני פתוחה לשמוע ממך בחינת "שירה חדשה", אף על פי שאני סקפטית באם היא אפשרית מעצם היותה בלתי ניתנת להגדרה ברורה  באשר היא תלויה בתוכן אשר מעורבים בו השכל והדמיון, והדמיון אינו ניתן לפורמליזציה  - על כל פנים לאחר שלמדתי את מאמרה המחכים של לאה גולדברג, נמצאתי, מסכימה עם תובנתה שהשירה האמיתית תיתכן ב"מצב נפש זה הקרוי בדרך כלל באותו שם שהשתמשו בו לרעה יתר על המידה: "השראה", הריהו מין עובדה של חיי יצירה המתחמקת מכל הגדרה מדויקת, אבל בלעדיו אין שירה של אמת....

ב) הערתי לך בנוגע לדברי אריסטו משום שלאור הערתך השתמע כביכול יש בדבריו משום הימור או ניחוש בעוד הוא מדבר על אמת ברמה מסוימת ..והסבתי את תשומת ליבך להבחנה המובלעת בדבריו של הרב קלונימוס.

ג) לגבי המנגינה - לא הבעתי דעתי בעניין, לא חושבת שמנגינה קשורה למהות של  'מהי שירה' - במקרה הטוב היא מוסיפה לתוכן בכך שהוא גם נעשה קליט יותר.
 
ולא ירדתי לסוף דעתך - אני תמיד חשבתי שאיכות נמדדת בעצם טיבו של הדבר, אפשר שתרחיב בחלוקה שעשית: בגלל איכותה ולא בגלל עצם טיבה

מיכי,

אולי (אולי!) אי אפשר להגדיר מהי שירה בפרוזה, כמו שאי אפשר להגדיר מהי פרוזה בנוסחא מתמטית, או מהי פילוסופיה באמצעות כלי הפיזיקה? אני מודה, שאני לא לגמרי מבינה את הצורך בהגדרות כאן, למרות שאני מכבדת את הרצון ללמוד ולחדד את ההבנה גם בתחום הזה, ולמרות ששאלות האלה מטרידות גם אותי לעתים (למשל, השאלה - האם טקסט כלשהו הוא שיר או תפילה וכו').

אני מסכימה עם ריב,עם מואדיב ועם הגה"ג (=הגאונה הגדולה) לאה גולדברג - שירה היא מה שאנשים רואים בו שירה, ושירה טובה, היא זו שאתה חושב שהיא טובה. לענ"ד, כמו בכל תחום אמנותי אחר, הגדרת האיכות של שירה נובעת גם מהיכרות רבה ומ"תירגול" של המבקרים, אבל תמיד (תמיד!) יש בה מימד של טעם אישי, שאינו יכול להילמד "מבחוץ", אלא אך ורק מליבו של אדם (והטעם האישי יכול וראוי לו להתעדן ולהשתפר באמצעות תירגול וכו').

[אגב, בתור מי שאינו מבין בשירה (לפחות ע"פ הגדרתך שלך) הצלחת ליצור כאן (בעזרת מואדיב והילל) שיר ארס-פואטי מבריק! ]