מהי שירה

אסקובר ,

בינתיים צמח ספרונו של זנדבנק לספר מעולה בשם מזשיר - מדריך לשירה [ כתר ,2002 ] ובראשו הציב את שירו של אבידן וזל"ק:

שיר הוא דבר
שאני קובע שהוא שיר
לאחר שאני כותב אותו
כשיר או כלאשיר
אבל מפרסם אותו כשיר

ועכשיו תקבעו מחדש מזשיר


וראה בספרונו החדש של מנחם בן "משלמה המלך עד שלמה ארצי מיונה הנביא עדיונה וולך" [ אוניברסיטה משודרת , משרד הבטחון ]
המצליח לבונן אבנים אשר לא ידעו שירה מהי .

_________________

אם לא אכפת לכם -

כל פרשה שהיתה חביבה על דוד פתח בה באשרי וסיים בה באשרי.
ומה עם אשרי תמימי דרך ותהלה לדוד שנכתבו בא"ב, ולמנצח שכתוב בצורת מנורה (נקרא ישר והפוך, כמעט).
כנראה הכל כדי ליפות את הפרשה בעיני השומע, (אולי גם בעיני המשורר.)



נסו כוחכם בניתוח שיר עתיק למפרע (למפרע מוסב על העתיק. אולי תהיה לזה גירסה מודרנית -  אתם מוזמנים לנסות כוחכם גם בזה):

(ביום ההוא יושר השיר הזה בארץ יהודה:)

עיר עוז לנו
ישועה ישית
חומות וחל

פתחו שערים
ויבוא גוי צדיק
שומר אצונים

יצר סמוך תיצור שלום שלום
כי בך בטוח
בטחו בה' עדי עד
כי ביה ה' צור עולמים

כי השח יושבי מרום קריה נשגבה
ישפילנה ישפילה עד ארץ
יגיענה עד עפר
תרמסנה רגל
רגלי עני פעמי דלים

אורח לצדיק מישרים
ישר מעגל צדיק תפלס
אף אורח משפטיך
ה'
קוינוך
לשמך ולזכרך תאות נפש

(נראה לי שיש לזה המשך)

אני חולק לגמרי על הקביעה ששירה היא צורה טהורה שאיננה באה לבטא תכנים, או שהיא אחת עם עצמה ולא באה לתאר ממשות, או מטרות. טענה כזו יכול להגות רק מי שלא התנסה בכתיבת שירה מימיו.

על ספרו הנ"ל של מנחם בן:

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/819067.html

על הלך הרוח של זימור דתי - ואולי יש בו להאיר תנודות שבמזמורי תהלים

ראי"ה קוק - שמונה קבצים, ה, פד. (סימני הפיסוק הם משלי / ועשיתי מעשה שלא יעשה והוספתי הדגשות..)


כיצד מזמרין זמירות, ואומרים תהילות ותשבחות?
בא רוח בנשמה,
והשיגוב הא-להי ממלא את הלב,
והלב מרגיש - איך - שהוא צר מהכיל את המון רגשותיו,
התענוג הקדוש ממלא כל קרביו.
והשכל הולך ומאיר
מברר לו את האמת שיש בגודל החזיון,
ואת הזעירות שיש בהקלטתו לעומת המילוי העליון.
והוא מתרומם, מתעלה ומתקדש,
והתביעה הפנימית הולכת ומגברת בקרבו.
מתמלא הוא עז כברק
ממולא נוגה ומחשכים,
עובר רעיון בקרבו
על דבר שפלותו לעומת מעמד גודל זה.
וכרגע -
בא ברק אחר,
כולו אור וחסד עליון ורחמיו,
ויעוד הטוב של גיאות ד' וחזות נעמו,
בגודל ופחד
בגבורה ובתפארת,
ממלא כל חדרי לב.
הוא עודנו מתחשב...
וההרגשה מתגברת
המחשבה מתאדרת,
קוי חיים
הולכים ושוטפים,
לא יתנו לו שקט.
עוד הפעם -
התענוג העליון דופק,
קול דודי הנה הוא זה
קרוא הוא,
הוא מתעורר
פותח פה ברננה,
כמו חלב ודשן תשבע נפשי,
ושפתי רננות יהלל פי,
תרננה שפתי
כי -
אזמרה לך
ונפשי
אשר פדית.


פרוזה / שירה / פרוזה פואתית / שירה פרוזאית / שירה מפורזת ?

ר' מיכי פתח את האשכול בעקבות 'שירת הים', וכבר העירותי שלאור הגדרותיו יש לתהות - האמנם שירת הים, מלבד העובדה ששרו אותה, אכן יש לכנותה שירה - ושמא שיה מגויסת.

ברם, נראה שהמקרא מחבב את הצורה השירית, ואף נאומיו הם כשירים - הנה שתי דוגמאות לנאום צוויי שירי:

וכאן הבן שואל: מדוע - דרכו של נאום מליצי  - רושם / אסטתיקה / זיכרון ?

(דברים ו:)

שמַע יִשְׂרָאֵל

ה' אֱלֹקינוּ ה' אֶחָד

וְאָהַבְתָּ אֵת
ה' אֱלֹקֶיךָ
בְּכָל לְבָבְךָ
וּבְכָל נַפְשְׁךָ
וּבְכָל מְאֹדֶךָ.

וְהָיוּ הַדְּבָרִים
הָאֵלֶּה
אֲשֶׁר אָנֹכִי
מְצַוְּךָ הַיּוֹם
עַל לְבָבֶךָ

וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ
וְדִבַּרְתָּ בָּם
בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ
וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ
וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.

וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת
עַל יָדֶךָ
וְהָיוּ לְטֹטָפֹת
בֵּין עֵינֶיךָ
וּכְתַבְתָּם עַל
מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ
וּבִשְׁעָרֶיךָ


ועוד אחד:

דברים פרק יא:

כמתעסק,
אולי אני רגיל מדיי לומר ק"ש, אבל מה לדעתך שירי כאן? אמנם זה אינו הנוסח היומיומי בו אנו עצמנו היינו משתמשים, אך לדעתי אין כאן מאומה משירה.

דמדומי,
אכן, לא התנסיתי מעודי. העובדה היא שמי שכן התנסה כנראה לא ממש נוטה להגדיר זאת (או לא יכול). ראינו שבאנציקלופדיה העברית אין ערך על שירה, ואין לה הגדרה שם. לאחר מכן ראיתי בויקיפדיה, שם הם טוענים שעד היום אין לשירה הגדרה שמאחדת תחתיה את המשותף בכל הופעותיה (יש רק הגדרות לתת-ז'אנרים, שמייחדות אותם מאחרים, אך לא מגדירות אותם כשירה).
ראינו את ההתפייטויות שצוטטו כאן למעלה, שאינן מציעות הגדרה של ממש, אף כי חלקן בהחלט רומזות אליה (=אל ההגדרה שהצעתי. ראה דוגמאות לאורך האשכול). ובכל זאת, מכל מה שאני מתרשם דומני שהדבר הכי קרוב להגדרת הממד המשותף הזה הוא מה שהצעתי. נכון שזה מציג הרבה גוונים שבד"כ אנו מתייחסים אליהם כשירה ממש כמשהו שאינו בדיוק שירה אלא הופעה מעורבבת ולא טהורה שלה. אבל זה טיבן של הגדרות וניסיונות להבין. לאחר שמגדירים, חלק מהתופעות שלפני ההגדרה נחשבו כחלק מהמושג מובנות פתאום כבנות דוד, קרובות יותר או פחות, שלו.  
ובאשר לתופעות שאתה מדבר עליהן כמגדירות שירה, הן מחולקות לשני סוגים:
1. הצורה. אך אלו הם רק מאפיינים שלה ולא הגדרה מהותית עבורה (מה שקראתי תנאי מספיק אך לא הכרחי, או להיפך). לכן אני לא מסכים לקבל אותן כהגדרה. זוהי הקורלציה העובדתית (אמפירית) שממנה התחלנו את החיפוש, אך זה אינו יכול להיות סופו.
2. המקור. חוויה שאינה מצליחה להיכנס לתבנית פרוזאית של מילים, או נתק מעיק בין המסמן למסומן. אבל אני ניסיתי להגדיר את השירה עצמה ולא את מקור ההשראה שמתוכה היא נוצרת (ראה השוואתי להקשר הגילוי והצידוק בפילוסופיה של המדע). מעבר לכך, דומני שהעובדה שמקור ההשראה יכול להיות מצב שאותו לא ניתן לבטא במילים פרוזאיות, אינה אומרת שזה תמיד כך, או שזו ההגדרה של שירה. להיפך, הרי בד"כ המשורר אינו עומד ליד יצירתו ומפרש אותה. דומני שבד"כ גם לא מפריע לו שאתן לה פירוש משלי, וגם אם זה מפריע לו דומני שמקובל בעולם שזה לא ממש חשוב לי כקורא. אם כן, השירה מצד עצמה אינה יכולה להיות מוגדרת כביטוי (במובן התקשורתי, כלומר ביטוי שאמור לעבור כמידע לקורא) לרחשי לבו שאינו נכנס למילים, שכן הוא אינו מעביר לי מאומה מרחשי ליבו, אלא לכל היותר יוצר אצלי רחשי לב משלי (עם קורלציה כזו או אחרת לשלו, אם בכלל).
לכן לדעתי הקשר הרופף בין המסמן למסומן מציין את העובדה שלמען האמת אין מסומן אמיתי. אולי יש 'מסומן' ששימש כמקור השראה, אבל הוא אינו המסומן האמיתי של המילים הללו לאחר שהן נוצרו. דה-פקטו אין כל מסומן. ולאחר שקיים מדיום כזה שבו יכולות להופיע מילים ללא מסומן כלל, כעת יכול כל מי שמרגיש בנתק מעיק בין המסמן למסומן להשתמש בו לשיפור התקשורת שלו לצרכיו (אך זו לא תהיה ממש שירה). זו אינה התופעה המקורית והטהורה.

לכן לדעתי ההגדרה היא כפי שהצעתי. כל ההרחבות באו אח"כ (כמו פרוזה שכתובה במבנים שיריים, פזמונים, בלדות, ספרות פואטית וכדו'). כל אלו הן הופעות 'לא נקיות' של השירה הצרופה, או גווני ביניים שונים בין שירה צרופה לבין פרוזה יבשושית, כפי שביארתי לעיל.

ואם אתה אומר שהפיכת טכסט לשירה באמצעות פיסוקו וקציצתו וקיטועו היא אפשרית, הרי לך ראיה נוספת שלשירה אין מסומן. המסומן הוא המשמעות של הפרוזה לפני הקיטוע, והקיטוע מוסיף ערך מוסף 'שירי' (לדעתך. גם אני מסכים שאולי לפעמים זה כך) לפרוזה, אך כל הערך המוסף הזה הוא בדיוק מה שמעבר לקשר אל המסומן. וראה על כך את הדיון למעלה על ה'קיטש'.

ר' מיכי

רבש"ע!

הקדמתי:

לפי הגדרותיך - שפחות או יותר אנו מסכימים עליהם - ספק אם יש לכנות את שירת הים שירה, (ראה הודעות קודמות שלי בענין).

א. מכך אפשר שיש להסיק: המקרא = תורה (לא נ"ך) אולי מגדיר שירה באופן אחר - אולי רק לפי תבנית?

ב. למרות הנ"ל: נזהרתי ונקטתי במפורש בניסוח - 'צורה שירית' / עוד ציינתי שמדובר ב'נאום'.

ג. האם אינך שם לב שיש: מקצב / חרוז / מבנים סמטריים - ע"פ רוב הדבר הזה שכיח בשיר ולא בפרוזה.

ד. לבסוף שאלתי מדוע בוחר המקרא בתבניות הצורניות של 'שיר'?

מעתה:

יתכן שלמרות שאנו מגדירים שירה באופן אחד, המקרא תופש שירה בעיקר לענין המבנה הצורני ופחות לענין התוכן. א"כ, אפשר שמנק' מבט זו - המקרא יוצר שלבי ביניים שהם מעין נאומים שיריים.
אם לא כן, עדיין - וכפי ששאלתי: מה פשר ההשענות הזו על התבניות בנאום?

כיצד היית מכנה קטעים אלו:

פרוזה - ודאי לא.
היגד צווי - גם לא, אלו מופיעים בלשון קצרה, או טכנית.
לכאורה זה מעין נאום -
אולם: הנאום, דומני, אינו נוטה לדבר בחריזה?!
דומני שלפנינו מעין הכרזה של כריתת ברית - בעיקר הנוסח של 'ואהבת'.
מבחינה זו יש כאן דמיון לשירת האזינו שאף היא לעד ולברית.

אגב: כדאי לך לשמוע כיצד ילדים בגן קוראים זאת מעין שירדקלום.

(זה שתושב"ע מחלצת מההיגדים משמעויות הלכתיות נורמטיביות משפטיות זה ענין אחר)

האמת - אני מתחיל להתעייף מלהסביר את עצמי, במיוחד כשאני רואה שמשום מה כל פעם מחדש, אתה מתקשה בדברי, אחבמכ"ת, אתמהה?!

מבוא
לאור ההערות האחרונות, ולאור אוזלת היד של מדעני החרתא (הערס-פואטיים)שמשתקפת במצאי העלוב של ההגדרות והערכים האנציקלופדיים על שירה, ושמעמידה באור אפל למדיי את ההצדקה לתקציבי המחקר שהם מקבלים, אני מרגיש שיש צורך להמשיך את הקורס, והפעם בהערות מתודולוגיות:

הרצאה חמישית: על המתודה
(טיפים למדען חרתא מיואש, שהופך לעת זקנתו למשורר)

מבוא: על המורכבות
תופעה מורכבת כמו שירה מעמידה אתגר לא פשוט בפני מי שבא לנסות ולהגדיר אותה. ראשית, עלינו לאסוף את כל התופעות הקרויות שירה באינטואיציות הראשוניות של הקומון סנס (=של האדם הסביר. קרי - לפי הפרשנות של אהרן ברק: אני). לאחר מכן יש למיין אותן לסוגיהן, ולנסות לאפיין תת סוגים. לבסוף לנסות ולמצוא את הצד השווה לכל הסוגים הללו, ולראות בכך את הגדרת המושג עצמו ('שירה' במקרה שלנו).

לעצם הבעייה: אנליטיות וסינתטיות במדעי החרתא
והנה, כאשר אנו עומדים מול הרשימה המגוונת של היצירות הנכנסות תחת הכותרת 'שירה', המשורר מיד מנפק לנו כמה הגדרות מרשימות כמו:
"שירה היא דילוג מקצף גל לעננה" (בניתי עיר לי לבנה).
החוקר (=מדען החרתא), לעומתו, עומד על כך שהשיר נעשה לאור חווייתו המתפרצת ומשולחת הרסן של היוצר, ומשתמש באמצעים ליריים אלה או אחרים.
החוקר האנליטי יותר, מגיע מתוך המלל הזה לאמירות כמו אין ענין להגדיר מושג כמו 'שירה', הוא מורכב ואנושי מדיי (נשמע מאד מרשים, אך זוהי כסות לעצלות אינטלקטואלית. ראו בתחילת האשכול). או לחילופין הוא מגיע להגדרה הבאה: שירה היא כל מה שאנו מגדירים כשירה (השווה הגדרת עפרת לאמנות, או הגדרתו הנ"ל של דושאן, או הגדרת הנשיא הרצוג למיהו יהודי: מי שמגדיר את עצמו כיהודי). הסיבה לשני הניסיונות הפתטיים הללו היא שמדען החרתא אינו מצליח לראות מכנה משותף של ממש בין התופעות הללו.
אך גם כאן, כמו גם במדע, כדאי לא להישאר ברובד האנליטי בלבד, אלא להשתמש במעט יכולת סינתטית. למרבה האירוניה, דווקא האנליטיות מוליכה לניהליזם הפוסטמודרני, שכן הואקום נובע מהייאוש ממציאת תשובות אנליטיות מדויקות.
אך כפי שכבר כתב מי ממכריי ברב המכר הידוע שלו ('שתי עגלות'), הרציונליסט האמיתי צריך לאחוז בידו את פלך הסינתטיות, אך לא לעזוב את האנליטיות. אל לו להסתפק בפיוטים נוסח "קצף גל ועננה", אך גם לא להתייאש מתשובות טובות יותר מאשר שירה היא שירה וכדו'.

הפתרון: מדעי הרוח לעומת מדעי החרתא
כיצד נעשה דבר כזה? לשם כך על מדען החרתא לעזוב את קתדרתו, ולדלג לרגע קט למחלקה השכנה (מקצף הגל שלו אל העננה שלידו), שם הוא ילמד את הפרוצדורה הבאה:

א. אין לתפוס ייאוש גם מול תופעות מורכבות. אין לכסות את הייאוש הזה באמירות 'אידיאולוגיות' כמו 'אי אפשר להגדיר תופעה מורכבת, וזה גם לא מעניין', ובודאי לא להסתפק בהגדרות אנליטיות וטאוטולוגיות של כדור פורח (שירה היא שירה. ראה בתחילת הספר הנ"ל).

ב. עליו לחפש מכנה משותף לכל התופעות הללו, שכן העובדות האמפיריות שאותן עליו להסביר אינן עובדות טבע אלא תופעות של אינטואיציה אנושית (לכן אלו הם מדעי הרוח ולא מדעי הטבע. והפעם 'מדעי הרוח' בלי מרכאות). האינטואיציה היא הקו המנחה ואין לוותר עליה. אגב, גם במדעי הטבע זה הרבה פעמים כך.

ג. לא נמצא מכנה משותף משמעותי בין התופעות. שוב, אין להיכנס לייאוש. המתודה היא הבאה: נסה למצוא גרעין מתוך אוסף התופעות ה'אמפיריות', שניתן לראות בו מאפיינים משותפים שמופיעים בצורה כזו או אחרת גם בשאר המאפיינים, אם כי לא בצורה מלאה (שכן אם ניתן היה למצוא משהו שמופיע בצורה מלאה אזי זהו גופא המכנה המשותף אותו חיפשנו, והסיפור הסתיים).

ד. נסה להציע הגדרה למושג המורכב 'שירה', דרך המאפיין/נים של הקבוצה אותה בודדת.

ה. מצא קוטב מנוגד, שמהווה צד שני לקוטב הטהור אותו הגדרת למעלה (במקרה שלנו: פרוזה). אגב, כדאי להיעזר בקוטב הזה כבר בסעיף ג, אפיון הניגוד של שירה הוא רמז מצויין לבידוד הקבוצה הגרעינית של השירה הטהורה.

ו. כעת הגדר את שאר התופעות כמעגלים פריפריאליים של הגרעין הטהור, שמכילים במינונים שונים את המאפיינים הגרעיניים של השירה וכהשלמה מאפיינים של הקוטב המנוגד (הפרוזה). במקרה שלנו: ספרות, בלדות, פזמונים וכדו'.

ז. כעת צפה למתקפות: הרי יש שירים שיש להם מסומן? הרי השירים מוגדרים דרך צורתם, או תהליך יצירתם? הרי כבר כתב משורר (שהתנסה בבעצמו בכתיבת שירה, לא כמוך) ששיר הוא כדילוג מקצף גל לעננה, או שהוא אינו ניתן להגדרה?

המתקפה היחידה הרלוונטית, ופתרונה: תערו של אוקאם
המתקפה הרלוונטית היחידה מכל אלו שמופיעות בסעיף הקודם היא הראשונה: הרי אם אנו באים להגדיר תופעה שיסודה באינטואיציה שלנו, אז על ההגדרה להתאים לכל מכלול התופעות שאותן באנו להגדיר. אם ישנן יצירות שאנו מתייחסים אליהן כשירה והן אינן עונות להגדרה שלך, אות הוא כי הגדרתך אינה נכונה.
אכן מילים כדרבנות. אך כאן עלינו להבחין בין שתי תוצאות שונות, ואולי אף הפוכות, לתהליך אותו עברנו:
1. ישנן יצירות שנחשבות כשירה, ואינן מתאימות להגדרה אותה הצענו.
2. ישנן יצירות שאינן נחשבות כשירה אך הן כן מתאימות להגדרה זו.
כעת אני טוען שרק מתקפה מסוג 2 היא רלוונטית. לשון אחר: יש להיכנע רק למתקפה 2 טולא למתקפה 1. תופעה 1 היא קבילה במסגרת מדעי החרתא (או, ליתר דיוק: מדעי הרוח).
אם אכן האינטואיציות שלנו הן הבסיס לעבודה, אזי לא ייתכן שההגדרה תביא לכך שנגדיר משהו שאינו נחשב כשירה להיות שירה. אבל התקפה מסוג 1 אינה צריכה להטריד אותנו, וזאת מפני שאם הנחתנו היא שיש אפשרות להגדיר את השירה באופן סביר, אזי ברור שהגדרה זו לא תתאים לכל התופעות שנחשבות כשירה, שאל"כ לא היינו יוצאים לדרך (לשון אחר: לא היו מדעי חרתא בעולם כלל). על כורחנו עלינו להסיק שהאינטואיציות שלנו הן אמנם המנחה היחיד שיש לנו, אך לפעמים הן מטעות אותנו. ע"ע איינשטיין ותורת הקוונטים במדעי הטבע.
שימו לב! בלי הנחה זו אין מקום למדעי החרתא כלל (פרט להבעות ליריות שעוסקות בקצפי גל ועננה, שאמורות להיות נחלתם של המשוררים ולא של המדענים והחוקרים. חלק מהבעייה של התחומים הללו הוא הערבוב בין שתי האינסטנציות הללו). ללא הנחה זו, המוצא היחיד האפשרי הוא הגדרות אינטליגנטיות כמו 'שירה היא מה שאנו מכנים שירה' וכדו'.
אם כן, בלי סינתטיות אין מדע, לא חרתא ולא טבע. מדע אנליטי הוא מתמטיקה, וסופו להיכשל ולהסתבך בכבליו שלו (כמו פו הדב שפוסע על עקבותיו שלו עצמו בחול במעגלים).

תרגיל: אינטליגנציות מרובות
כעת נבצע תרגיל על בסיס ההרצאה הקודמת. בשנים האחרונות נפוצה מאד ההתייחסות לכשרים אנושיים רבים כאינטליגנציה. כיצד נעשה הדבר? לאחר הפשטה ואפיון של מה שמכונה בד"כ אינטליגנציה (נקרא לה 'אינטליגנציה אינטלקטואלית'), אנו מגיעים להגדרה מחדש של המושג 'אינטליגנציה'. אלא מאי, כעת מתברר שיש תופעות רבות שנכנסות תחת כנפיה של ההגדרה אליה הגענו. אלו הן התופעות המכונות 'אינטליגנציות מרובות'. כלומר גם מה שלא נחשב כאינטליגנציה בעצם הוא כן אינטליגנציה (אינטליגנציה מוטורית, רגשית, בלבולית ואחרת). זהו בדיוק מצב מטיפוס 2, כאמור לעיל (ראה פרק קודם).
והנה, אם אנו מכפיפים את עצמנו לאינטואיציות שלנו, שהרי אותן באנו להגדיר, אזי לפני התהליך הרי כל התופעות האלו לא נחשבו בעינינו כאינטליגנציות. אם כן, קשה לקבל שההגדרה שהגענו אליה על בסיס האינטואיציות שלנו יכולה להפוך אותן לכאלה. לכן מי שמצטיין במשחק כדורגל הוא ספורטאי מצטיין, אך לא אינטליגנט (אני לא מדבר על שחקן 'אינטליגנטי' במובן המקובל. גם במשחק כדורגל אפשר להביא לידי ביטוי אינטליגנציות אינטלקטואליות. אני מדבר על מה שמכונה 'אינטליגנציה מוטורית').
מהי הבעיה עם הפרוצדורה הזו? כמובן: שהיא מגמתית! מטרתה היא פוליטיקלי קורקטית, כלומר להראות שכל שוטה הוא גאון, ולכן כולנו שווים (מתוך השונות המבורכת, כמובן, כקצף גל ועננה). כאן המטרה שהוגדרה מראש לא היתה חיפוש מדעי של הגדרה למושג האינטואיטיבי אינטליגנציה. אם אכן זו היתה המטרה, אזי אי ההתאמה מסוג 2 היתה מראה לנו שההגדרה אליה הגענו היא שגויה (=לא מתאימה לתופעות אותן רצינו להגדיר). אם כן, כאן המטרה היתה להכניס עוד ועוד יצורים תחת הכותרת 'אינטליגנטים', ולכן ההגדרה במקרה זה היא מכשיר מגמתי ולא כלי מדעי. לכן ה'מדען' מוכן לקבל תופעות מסוג 2 כקבילות במסגרת עיסוקו ה'מדעי'.
קבלת מצב מסוג 2 היא חיזוק החרתא שבמדעי החרתא (כלומר ההיבט המגמתי הלא-אובייקטיבי שבהם), במקום החלפתם במדע זהיר ואחראי, או הודאה שאין כאן מאומה מלבד הטפה, גם אם היא נעשית באמצעות שימוש בז'רגון אקדמי.
אם מקבלים את תופעה 2, איבדנו כל אפשרות לחקור ברצינות בתחומים אלו.
מדוע אפריורי אני מעדיף את 2 על 1? לכאורה יכולנו לאמץ תופעות מסוג 2 ולדחות תופעות מסוג 1, וגם זה היה מאפשר לנו לצאת ממעגל הקסמים האנליטי ולחקור תופעות שברוח? התשובה היא שתופעה 2 היא יותר בלתי נסבלת, ולכן התער של אוקאם מכתיב לנו לאמץ דווקא את 1 כדי לכונן את מדעי הרוח. הסיבה לכך היא שאם יש תופעות שמהן יצאנו והן אינן עונות להגדרה אז חיינו בטעות. אבל אם יש תופעות שלא נכנסו למשמעות אבל ההגדרה עושה להם את זה (מכלילה אותן תחת הכותרת 'שירה'), אז איבדנו את כל תחום הדיון. פלשנו אל מחוצה לו ולא רק צמצמנו אותו לתת-תחום. אימוץ תופעה מטיפוס 1 משאיר את תחום הדיון בעינו, אף שאולי מצמצם אותו. אך אימוץ של מצב מטיפוס 2 מוחק את תחום הדיון, ויחד אתו את קבילותן של תוצאות המאמץ שעשינו (=ההגדרה אליה הגענו).
אם כן: אני מעדיף את הפתרון שאומר א: כל מה שההגדרה מתייחסת אליו כשירה אכן ייכלל במה שהאינטואיציה מכנה שירה, אך לא ההיפך, על פני הפתרון ב: שכל מה שהאינטואיציה מכנה שירה ייכלל בהגדרה אך לא להיפך.

הערה חשובה לסיום:
אין בדברים הנ"ל כדי לומר שהתיאוריה היא חסינה ממתקפות.
ראשית היא ניתנת להפרכה (דרך מתקפות מסוג 2, אך לא מסוג 1. אם היינו מוותרים על שניהם, היינו נכנסים לאנליטיות, כלומר לחוסר אמפיריות של התחום שכן הוא לא היה ניתן להפרכה משום סוג).
שנית, ניתן להציע תיאוריה מתחרה, שבוחרת גרעין 'טהור' אחר ומציגה את השאר כפריפריות מורכבות שלו (ביחד עם קוטב נגדי משלו), כלומר עוברת את כל שלבי הגיבוש שהתוויתי לעיל. לאחר הצגת התיאוריה המתחרה, הקהילה המדעית צריכה לבחור בין שתי התיאוריות המוצעות, לפי אמות מידה של סבירות (בכפוף לכך ששתיהן עומדות במתקפות מסוג 2, שאם לא כן הן אינן שקולות), בדיוק כמו המצב במדעי הטבע.

ומה באשר להכרעה מול תיאוריה מתודולוגית מתחרה? למשל כזו שמקבלת מצבים מטיפוס 2 ולא מטיפוס 1? דומני שכאן אין מקום לשיח, אלא אין מנוס מהתפצלות לשני תת-תחומים: א. מגמתי-אידיאולוגי שעוסק בהטפות (=מדעי החרתא). ב. אובייקטיבי-מדעי (=מדעי הרוח).

ר' מיכי

כתרגיל עיוני בלבד, אנסה להציע הצגה אפילו חריפה יותר.

א. כיצד היא הדרך לאהבתו? - האין זו רק מליצה לזיכרון ה'.
ב. החזרה: לב / נפש / מאוד - אינה אלא העצמה של המטפורה.
ב. וכי דברים יכולים להיות על הלב - האין זו מטפורה לזיכרון.
ג. התורף ההיגדי הוא  - הזיכרון הטוטלי,  אך:
אכן, לפי פשוטו - האמנם הכוונה לשנן = לחזור / ללמוד / בשכיבה ובקימה (לק"ש - עיין דברי ווטו ברוח הרג"ן בעניין)
אולי: זו מטפורה לטוטליות של זיכרון בין דורי. 
ואולי כל המשפט המסיים הוא מטפורה לזיכרון אישי וקיבוצי - 'קשרתם לאות' 'והיו...בין עינך' 'וכתבם על מזוזות'

נכון, תוכל לומר כולי האי ואולי - אך נסה לקרוא קריאה שונה.

דמה שהיית נותן את הטקסט בפני מי שאין לו רקע בתושב"ע כלל, האם בהכרח הוא היה גוזר מהקטע ומכל פסוק בו היסק נורמטיבי פרטני, איני משוכנע. ולא כל שכן לכשהיית מספר לו כי הדבר נאמר במעין מעמד של ברית.

אני חוזר ומדגיש אין לי כל כוונה ח"ו לערער על לימודי תושב"ע מהפסוקים - וכפי שכבר ביאר ווטו בשם הרג"ן בענין ק"ש באחד האשכולות את הקשר בין המקרא ללימוד של תושב"ע.