<ת"ר מה הוא אומר המוציא לחם מן הארץ רבי נחמיה אומר מוציא לחם מן הארץ אמר רבא במוציא כולי עלמא לא פליגי דאפיק משמע דכתיב (במדבר כג) אל מוציאם ממצרים כי פליגי בהמוציא רבנן סברי המוציא דאפיק משמע דכתיב (דברים ח) המוציא לך מים מצור החלמיש ורבי נחמיה סבר המוציא דמפיק משמע שנאמר (שמות ו) המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים ורבנן ההוא הכי קאמר להו קודשא בריך הוא לישראל כד מפיקנא לכו עבידנא לכו מלתא כי היכי דידעיתו דאנא הוא דאפיקית יתכון ממצרים דכתיב (שמות ו) וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא ... והלכתא המוציא לחם מן הארץ דקי"ל כרבנן דאמרי דאפיק משמע:>
הדיון בגמרא הוא על נוסח ברכת הפת, שלדעת רבנן אומרים 'המוציא לחם מן הארץ' ולדעת ר' נחמיה אומרים 'מוציא לחם מן הארץ'. מסביר רבא שלכו"ע 'מוציא' משמעותו לשון עבר ואם כן ניתן לברך 'מוציא לחם מן הארץ' כי הרי הלחם כבר הוצא מן הארץ, והביא ראיה מהפסוק 'אל מוציאם ממצרים' שוודאי הכוונה הוא בלשון עבר כי הרי כבר עברו ארבעים שנה מיציאת מצרים, והמחלוקת היא מה משמעות המילה ,המוציא', ר' נחמיה סובר ש'המוציא' הוא לשון עתיד, תדעו שאני ה' כשאוציא אתכם מארץ מצרים ואלו חכמים סוברים שהמוציא גם כן משמעותו לשעבר, אתם תדעו בעתיד שה' הוציא אתכם מארץ מצרים, וכמו שמצאנו בפסוק המוציא לכם מים מצור החלמיש, שכבר הוציא.
וכאן נשאל:
1) הלא בעברית שלנו, אילו היינו רוצים לומר לשון עבר היינו אומרים 'שהוציא לחם מן הארץ', לא מוציא ולא המוציא, ואדרבא מוציא הוא זמן הווה, אולי היינו מתיחסים לביטויים אלו כאל הווה מתמשך, רבונו של עולם שתמיד מוציא לחם מן הארץ, ומדוע באמת שהברכה לא תהיה על התהליך המתמיד של הוצאת הלחם?
2) הגמרא מכריעה 'והלכתא המוציא לחם מן הארץ' כי המוציא גם משמעותו לשון עבר, ומדוע עדיף המוציא ממוציא? תוספות במקום מביאים בשם הירושלמי שאם אומרים 'מלך העולם מוציא לחם' הממים עשויות להבלע, אולם בבבלי אין שום אזכור לכך.
3) מדוע בשאר ברכות אומרים 'בורא' ולא אומרים 'הבורא' ולא 'שברא'? לפי הירושלמי מובן שאין בעיה של אותיות סמוכות, אבל לפי הבבלי עדיין צ"ע.
דוגמא נוספת, במסכת קידושין דף ד ע"א הגמרא דורשת את הביטוי 'ויצאה חנם אין כסף' מכך שהתורה היתה יכולה לכתוב 'אן כסף' כמו 'מאן יבמי'. היכן מצאנו את המילה 'אין' ללא האות יוד בתנ"ך? לדוגמא "וַתְּהִי שָׂרַי, עֲקָרָה: אֵין לָהּ, וָלָד."
_________________
נשלח ב-31/1/2007 14:40
ועל זה מבאר בשו"ע הרב אדמו"ר הזקן, סי' קסז סוף ס"ה: שכל הברכות והתפלות תפשו לשון הכתוב בכל מה דאפשר.
נשלח ב-31/1/2007 15:36
לענ"ד אין לחפש דיקדוק עברי בבלי, גם בארץ ישראל, העברית לא היתה כה מוכרת, ואפילו לא אצל החכמים. כפי שהגמרא מספרת במסכת ר"ה, ששפחתו של רבי לימדה אותם עברית. העברית וובדאי הדיקדוק שלה אינו הצד החזק של הגמרא.
המשמעות של המוציא היא לשון הווה - כל הזמן. היות והברכה מוציא גם אוכלין אחרים, הכוונה לכל האוכלין, אנו מברכים שהוא זן ומפרנס אותנו תמיד ובכל יום בכל המזונות.
_________________
מודה ועוזב
נשלח ב-31/1/2007 16:03
בעל,
א) הדיון הוא לא בין משמעות עבר למשמעות עתיד, כי אם בין עבר להווה (דמפיק). ד' הגמ' "כד תיפקון וכו'", ביאורם כשיושלם תהליך צאתכם, שהנכם נתונים בו כעת. ב) השאלה היא לא בהשוואה ל'עברית שלנו' כלשונך, כי אם ללשון המקרא שידעוה חכמים (כגון 'והוצאתי אתכם' בו' ההיפוך). ג) הדיון הוא לא במשמעות היסודית של המילה 'מוציא', שפשוט שהוראתה בלשון הווה, כי אם על צורת השימוש בה בלשון מליצית, הניתנת לגמישות בכינויי הזמן. כלומר, בלשון מליצית ניתן לדבר על פעולה שקרתה בעבר בלשון הווה, וניתן לכנות גוף כפועל בהווה בדברנו על דבר שפעל בעבר ('לעושה אורים גדולים' כפשטות הכתוב, שלא כבעלי המחשבה). בכאן, נחלקו חכמים האם גם בצירוף ה"א הידיעה מקובל לעשות שימוש כזה, או לא. השווה למקראות שהביאה הגמ'.
- על ד' הגמ' בריש קידושין: נראה שחכמים ראו את המילה 'מאן' כ'אן' עם מ' השימוש (כמו מאין אדם ומאין יושב, ירמיהו לג, י; וש"מ). ואם כן, זה המקום שבו מופיעה המילה 'אין' בלא י'. אמנם, זה אכן נראה זר לומר 'אין יבמי', (וממילא גם 'מאין יבמי'). אולי יש להקביל ל"אין ערוך אליך" (תהילים מ, ו), שהוא כ'אין לערוך לך'.
רודולף
נשלח ב-31/1/2007 16:15
ייש"כ לכולם.
הלבן,
גם אם חכמים נצמדים ללשון הפסוק, עדיין הדיון הדקדוקי שבגמרא צ"ע.
ירוחם,
הלא גופי תורה תלויים בדקדקים הלשוניים?
שטיינר,
רש"י שם מסביר שזו משמעות עתיד והלכתי בעקבותיו.
יהיה מעניין לחקור את השינויים הדקדוקיים או את השינוי בתפיסה הדקדוקית.
נשלח ב-31/1/2007 16:21
בעל בעמיו.
<הלא גופי תורה תלויים בדקדקים הלשוניים? > ילמדנו רבנו.
_________________
מודה ועוזב
נשלח ב-31/1/2007 16:26
עיין בסוגיא בקידושין מה נלמד שם מה'י' שב'אין כסף'.
נשלח ב-31/1/2007 16:42
בעל
יתר וחסר אינם יסודות הדקדוק. ככלל חז"ל בתקופת הגמרא לא עסקו בדקדוק. הדרשים בעניני יתר וחסר גם לא עקביים. ולא תמיד הם נדרשים. מזה שפעם אחת או אולי עוד פעם אתה דורש את זה- עדיין אי אפשר לדרוש כללי דקדוק.
_________________
מודה ועוזב
נשלח ב-31/1/2007 17:27
בעל
בזה באו לבאר הטעם שאין מברכים שהוציא.
ולכן לא הבנתי מה השבת לי.
נשלח ב-31/1/2007 17:47
הלבן,
את זה אני מבין, מה שעדיין צ"ע הוא מדוע מוציא סתם משמעותו עבר ואילו בהמוציא נחלקו, מדוע אות ה משנה את הזמן?
נשלח ב-31/1/2007 18:36
בא נסכם את הדברים כך:
הגמרא באה לברך טעם החילוק שאומרים בורא ולא הבורא, ואומרים המוציא ולא מוציא.
והביאור הוא, כי הבורא לא כתוב בשום מקום בתנ"ך, לכן אומרים בורא.
אמנם המוציא כתוב, וגם מוציא כתוב.
אילו המוציא שבתנ"ך היה משמעו להבא ומוציא שבתנ"ך היה משמעו לעבר, היינו אומרים מוציא. כיון שיש בתנ"ך המוציא גם בלשון עבר, לכן מעדיפים המוציא, מטעם המובא בירושלמי.
ומובן שבעקרון השפה אין בעיה בשני האופנים, שיכולים להורות גם על לשון עבר.
נשלח ב-3/2/2007 22:41
מענין לענין:
בדרום גרמניה היה ידוע מנהג לומר בליל שבת וחג "פורש סוכת שלום", ולא "הפורש סוכת שלום".
_________________
אוי לשכן
ואוי לשכנו
נשלח ב-4/2/2007 10:04
בעל,
אמנם רש"י פירש לשון 'דמפיק' על העתיד, אך כל דבריי קיימים גם לפי דבריו. הדיון בגמ' הוא על שימוש בלשון בינוני, לתיאור פעולה שהיתה או שעתידה להיות. בפעלים אחרים מצאנו בתורה שימוש בלשון בינוני - בה"א הידיעה - לעבר ולעתיד, ולא נחלקו אלא על 'המוציא'. כפי הנראה הגישה בגמ' היא שדרכי המליצה בטופסי ברכות כפופות לחלוטין ללשון המקרא, ומכאן הצורך במציאת מקבילות מקראיות.
[בר מן דין, אישית, אני נוטה לפרש דברי רש"י - שעוד לא הושלמה יציאתם, מחמת הלשון 'דמפיק' שמשמעה הווה, וכפי שביאר רש"י על המוציא מים, עיי"ש. יתר על כן, אף במקום שאמרו בגמרא מפורש 'דעתיד למברא' (ברכות נב, ב), פרש"י: "דבר שהוא בורא תמיד".]
רודולף
נשלח ב-7/2/2007 15:57
לשון פסקי רי"ד בסוגיא:
פי' האי דאפיק לאו לשעבר הוא, דהא לא מברכינן שהוציא, וכן בורא פרי העץ ובורא פרי האדמה, דלא מברכינן שברא, ועיקר הלשון בלשון הווה הוא נאה לברך, שמשמע על מה שעשה ועל מה שעושה תמיד, והאי דאמר דאפיק משמע, הכי פירושיה, דגם העבר משמש בלשון הווה, לאפוקי בלשון העתיד, כגון שיוציא או שיברא, דלא מברכין. כי פליגי בהמוציא, פי' אי משמע כגון מוציא אי כמו אשר יוציא וכו'.
נשלח ב-7/2/2007 16:40
סליחה שאני מסיט מעט את הדיון. בהמשך הגמרא מובא סיפור על אמורא ששיבחוהו כאדם גדול וכשברך על הלחם מוציא (הנוסח שאין עליו מח') התפלא ר' זירא הזה אדם גדול? אם היה מברך המוציא היה מכריע כרבנן והיה משתמע שניתן לפרש את הפסוק המוקשה אבל עכשיו שבירך מוציא, מה לימדנו? הגמ' עונה שרצה לצאת לכו"ע.
מתשובת הגמ' נראה שהיא לא גורסת את הטעם המובא בירושלמי אחרת התשובה המתבקשת הייתה שסבר אותו האמורא שעדיף לאמר מוציא.
המעניין הוא שר' זירא רואה במעשהו של אותו אמורא בריחה מהכרעה ושופט זאת בחומרה אפי' שההכרעה במקרה זה לא הכרחית. יותר מזה, הרי תמיד קיים חשש שההכרעה מוטעית ואם כן למה לא לקחת את הדרך היותר בטוחה?
נראה לי שישנם תחומים מעשיים שחכמי הגמ' לא ראו בהם חיוב פשוט אלא ללומדים או לת"ח כך שאין חשש שמה נטעה כי החיוב נגזר רק מתוך הלימוד (הלימוד יוצר ולא מגלה).
נשלח ב-30/3/2009 10:41
הוקפץ לעיון
תופעה מוזרה, אם אני מנסה לעיין באשכול ישן אני רואה רק את ההודעה הראשונה, אולם אחר שהקפצתי אותו מחדש, אני רואה את כל ההודעות.
