"לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'". (ויקרא פרק יט פסוק טז).
מה משותף לשתי האזהרות הללו, המופיעות בזה אחר זה בפסוק אחד?
"וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט טז), לא תקום ולא תטור (שם פסוק יח), ולא תעמוד על דם רעך (שם פסוק טז), לא תקלל חרש (שם פסוק יד), מפני שיבה תקום (שם פסוק לב), וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח א), ואפילו מה שאמרו (יומא פו א) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל ענין תם וישר". (רמב"ן דברים פרק ו פסוק יח).
שתיהן הן הנהגות ישרות שמטרתן תיקון החברה.
פעמים תיקון החברה גם מחייב לרכל ולעמוד על הדם:
הרב עובדיה יוסף שואל, (שו"ת יחווה דעת חלק ד סימן ס):
"המשתדל להשיג רשיון נהיגה, והוא חולה במחלה סמויה שאינה מתגלית על ידי בדיקת רופא רגילה. האם מותר לרופאו האישי או למי שיודע בבירור על מחלתו, להודיע על כך למשרד הרישוי, למנוע בעדו השגת הרשיון בכדי שלא יגרום לתאונות ואסונות בנהיגתו, או שמא יש בזה איסור משום רכילות ולשון הרע?
בתשובתו הוא כותב:
"... ולכן בנידון שלנו שהחולה במחלה סמויה, כמו מחלת הנפילה וכיוצא בה, מעלים ממשרד הרישוי את דבר מחלתו, כדי להשיג רשיון נהיגה, ויכול להיות שיקבל התקפת - המחלה בשעה שהוא נוהג, ועלול הדבר לגרום אסונות בנפש ח"ו, בודאי שחובה ומצוה להודיע למשרד הרישוי על מחלתו של זה, כדי שלא יגרום נזק או סכנה לציבור. ואף הרופא שמוזהר על חוק הסודיות הרפואית, באופן שכזה מצוה עליו להודיע למשרד הרישוי, ואין בזה שום חשש איסור כלל וכלל".
הסודיות הרפואית נדונה באריכות בערך בשם זה באנציקלופדיה ההלכתית רפואית (שטיינברג) חלק ד, מהדורת אינטרנט
http://www.daat.ac.il/daat/refua/sodiyut1.htm
והוא ממשיך:
"כן בקודש חזיתיה להגאון רבי ישראל איסר, מגדולי הרבנים בוילנא, בספרו פתחי תשובה על אורח חיים (וילנא תרל"ה, סימן קנ"ו), שכתב ... והדברים מסורים ללב, אם כוונת המספר לחבירו רעה, הרי זה בכלל איסור לשון הרע, אבל אם כוונתו לטובה להזהיר את חבירו להצילו מפח יקוש, מצוה רבה היא ותבוא עליו ברכה".
_______
המושג "שמירת סודיות" מופיע בהלכה רק פעם אחת, והוא בפרסום דעותיהם של הדיינים במשפט:
"...לכשיצא לא יאמר אני מזכה וחביריי מחייבים אבל מה אעשה שחביריי רבו עלי - על זה נאמר לא תלך רכיל בעמיך".
הלכה זו "בוטלה" בשנת תש"ג ע"י הרבנות, כשתקנה את תקנות ההנמקה, שעליהן כותב זרח וורהפטיג במאמרו "תקנות הרבנות הראשית" בתחומין כרך א מעמוד91:
"אחת התקנות החשובות ביותר לסדר הדיון התקין בבתי הדין הרבניים היא התקנת חובת ההנמקה של כל החלטה או פסק דין, והיא בתקנות הדיון בבתי הדין בארץ ישראל, תש"ג:
תקנה עט: כל החלטה של בית דין צריכה להיות כתובה ומנומקת.
תקנה פ: כל פסק דין... צריך להכיל...
ד. ההחלטה או ההחלטות.
ה. הנימוקים לכך.
תקנות הדיון, תש"ך בסעיפים המקבילים קג וקד".
______
חוק העונשין, תשל"ז-1977 מגדיר את חובת הסודיות של עובדי המדינה:
סימן ה' : סודות רשמיים
117. גילוי בהפרת חובה [תיקון: תשס"ב(2)]
(א) עובד הציבור שמסר, ללא סמכות כדין, ידיעה שהגיעה אליו בתוקף תפקידו, לאדם שלא היה מוסמך לקבלה, וכן מי שהגיעה אליו ידיעה בתוקף תפקידו כעובד הציבור, ולאחר שחדל מהיות עובד הציבור מסרה, ללא סמכות כדין, לאדם שלא היה מוסמך לקבלה, דינו - מאסר שלוש שנים.
(ב) עובד הציבור שהתרשל בשמירת ידיעה שהגיעה אליו בתוקף תפקידו, או שעשה מעשה שיש בו כדי לסכן בטיחותה של ידיעה כאמור, דינו - מאסר שנה אחת.
(ג) הגיעה לאדם ידיעה בתוקף תפקידו כעובד הציבור, והוא החזיקה, ללא סמכות כדין, בניגוד להוראות שניתנו לו בדבר החזקתה, או לאחר שחדל מהיות עובד הציבור, דינו - מאסר שנה אחת.
(ד) (1) לנאשם לפי סעיף קטן (א) תהא זו הגנה טובה שהידיעה כבר פורסמה לרבים על פי סמכות כדין או הועמדה לעיון הרבים על פי סמכות כדין.
(2) לנאשם לפי סעיף קטן (א) בשל מסירת ידיעה לאחר שחדל מהיות עובד הציבור תהא גם זו הגנה טובה, שמסירת הידיעה היתה כעבור חמש שנים מהיום שחדל מהיות עובד הציבור ושבמסירת הידיעה לא היה משום פגיעה בדבר שיש לציבור זיקה בו או פגיעה בזכותו של יחיד.
(3) הוראות פסקה (2) לא יחולו על ידיעה הנוגעת לביטחון המדינה או ליחסי חוץ שלה אלא אם כן אישר הגורם המוסמך, קודם למסירתה, כי מסירת הידיעה לא תפגע בביטחון המדינה או ביחסי חוץ שלה; לענין זה, "הגורם המוסמך" -הצנזור הצבאי הראשי או בעל תפקיד אחר, הכל כפי שתקבע הממשלה בצו, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, דרך כלל או לפי סוגי ענינים;
(4) אישר הצנזור הצבאי הראשי פרסום ידיעה כגורם המוסמך לפי הוראות פסקה (3), יראו את האישור גם כאישור מטעמו לפרסום הידיעה לפי חלק ח' לתקנות ההגנה ( שעת חירום), 1945 17, אלא אם כן קבע הצנזור הצבאי הראשי אחרת.
וסעיף 496
גילוי סוד מקצועי
המגלה מידע סודי שנמסר לו אגב מקצועו או מלאכתו, שאינו סוד רשמי כמשמעו בסימן ה' לפרק ז', ואינו נדרש לגלותו מכוח הדין, דינו - מאסר ששה חדשים.
________
כבתשובתו של הרב עובדיה יוסף, ייתכן שזכות הרשות לחסיון תתנגש בזכויות וטובת האזרח, ומי גובר על מי?
בפסק דין בבית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, (עת"מ 454/02), כתב השופט משה דרורי:
"הפסיקה הישראלית הכירה בזכות של האזרח, מחד גיסא, ובחובתה של הרשות, מאידך גיסא, לקבל לידיו מידע ומסמכים הנמצאים בידי הרשות. מקובל לראות בפסק דינו של השופט חיים כהן, כתוארו אז, את המקור הראשון המפורט המתייחס לסוגייה זו. באותה פרשה (בג"צ 142/70 בנימין שפירא נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים, פ"ד כה(1) 325), עלתה שאלת זכותו של עו"ד מתלונן לעיין במסמכי לשכת עורכי הדין, כאשר הדיון לבסוף יוחד לזכות לעיין בתשובת עו"ד הנילון. בית המשפט נענה לבקשת העותר ודחה את הטענה כאילו רק אם תישמר תשובת הנילון בסוד, יוכל אותו נילון להתבטא בגילוי לב ובחופשיות דרושה. כן נדחתה הטענה כאילו יש קושי מנהלי לרשות - במקרה שלנו הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין - להמציא את המסמכים. וכך אמר - כתוארו אז - השופט חיים כהן (שם, עמ' 331 - 330):
"הכלל הוא שמסמכים שנתקבלו בידי הרשות תוך כדי שימוש בסמכות שהוענקה לה על פי דין, צריכים להיות גלויים ופתוחים לכל צד הנוגע בדבר; ואין הרשות נשמעת לאמור שמשנכנס מסמך לתיקיה, שוב אין הצד הנוגע בדבר רשאי עוד לראותו. יוצאים מכלל זה מסמכים אשר מכוח הוראה חקוקה חסויים הם מפני העיון והגילוי, או שלגבי דידם מוטלת חובה על הרשות לשמרם בסוד... ואולם בהעדר הוראה חקוקה לכאן או לכאן, חל הכלל האמור: ולא מצינו כל הוראה חקוקה שכזאת בכללים אשר לפיהם מוגשות תלונות ומתקבלות תשובות אצל המשיב.
הטענה כי באין חובה חוקית לגלות, רשאי אני לכסות ולא לגלות - יכול ותישמע מפי אדם או תאגיד פרטי... אבל אין היא נשמעת מפני רשות הממלאת תפקיד על פי דין. לא הרי רשות היחיד כי הרי רשות הציבור, שזו בתוך שלה היא עושה, ברצותה מעניקה וברצותה מסרבת, ואילו זו כל כולה לא נוצרה כי אם לשרת את הכלל, ומשלה אין לה ולא כלום: כל אשר יש לה מופקד בידיה כנאמן, וכשלעצמה אין לה זכויות או חובות נוספות על אלה, או שונות ונפרדות מאלה, אשר הן נובעות מנאמנות זו או הוקנו לה או הוטלו עליה מכוח הוראות חקוקות".
דברים אלה אינם רק הסבר לזכות העיון וקבלת מידע מהרשות המינהלית גרידא, אלא היו שראו בהם בסיס לתורת המינהל הציבורי בכללותה. וכך אומר פרופ' י' זמיר בספרו הבסיסי, הסמכות המינהלית, כרך א' (נבו, ירושלים, תשנ"ו - 1996), בעמ' 35 ו-36, בהסתמכו על פסק הדין הנ"ל:
"כיום, במדינה דמוקרטית, כמו מדינת ישראל, המינהל הציבורי אינו משרת שליט, ובוודאי שאין הוא שלטון, כיוון שהעם הוא השולט בעצמו. המינהל הציבורי לא נועד כיום אלא לשרת את הציבור. הציבור הוא שהעניק למינהל את סמכויותיו; אין למינהל אלא מה שהציבור העניק לו; ואין המינהל רשאי לעשות שימוש בסמכויותיו אלא לטובת הציבור. מכאן נובעת המסקנה כי המינהל הציבורי, וכל מי שפועל מטעמו, הינו בחזקת הנאמן על הציבור...חובת הנאמנות, מצד המינהל כלפי הציבור, היא כל תורת המינהל הציבורי על רגל אחת. הנאמנות אינה רק מליצה נאה. היא מוסד משפטי. מעמד של נאמן כרוך בחובות. בראש ובראשונה, הנאמן חייב לפעול לטובת הנהנה. כאן הנהנה הוא הציבור. לפיכך, חובה על המינהל הציבורי לפעול לטובת הציבור".
שאלת חופש המידע מול טובת הציבור התעוררה בערעורו של הלוויתן המוביל ( (הלוייתנים המתאבדים וחב"דע"א 2629/98 השר לביטחון פנים נ' הרב שלום דב וולפא ואח' פ"ד נו(1), 786.
העובדות :
1. בין המשיב הרב שלום דב וולפא (להלן: וולפא), ואגודת מוסדות חב"ד לבין המשיב הפורמלי, מר שלמה בלייר (להלן: בלייר), מצד שני, נתגלע סכסוך כספי. הסכם שנחתם בין הצדדים, ואשר קיבל תוקף של פסק דין בבית משפט, קבע כי האגודה תשלם סכום של 630,000$ לבלייר, כאשר וולפא ערב לסכום זה. בהסכם נקבע, בסעיף 11 בו, כי:
"בלייר מתחייב בזה באופן סופי ומוחלט כי בכל מקרה וגם אם תופעל ערבותו של הרב וולפא לא יפעיל נגדו ו/או כנגד כל אדם אחר לרבות הרב הבלין בהליכי הוצאה לפועל ו/או בכל הליכים משפטיים אחרים מאסר בגין החוב האמור. כן לא יפעיל בלייר כנגד הרב וולפא ו/או כל אדם אחר מטעמו הליכי מאסר במסגרת הליכים פליליים בגין הנ"ל.
היה ויפר בלייר סעיף זה שבהסכם כי אז יהא בטל אוטומטית כתב ערבותו של הרב וולפא ולא יהא עליו לפרוע כל סכום שהוא לבלייר והחל מאותו הרגע לא יהא חייב כל סכום שהוא לבלייר, על אף הוראות הסכם זה ו/או כתב הערבות".
וולפא עתר לבית המשפט קמא, ליתן פסק דין הצהרתי ולפיו ערבותו על פי ההסכם בטלה ומבוטלת, ואין הוא חייב בכל סכום כלפי בלייר. זאת, בשל שבלייר הביא, לטענתו, לפתיחת הליכים פליליים נגדו, ולמעצרו, תוך הפרת סעיף 11 להסכם
2. במהלך הדיון התיר בית המשפט קמא לבאי כוח הצדדים לעיין בתיק המשטרה שהופקד בבית המשפט, כנראה לצורך ברור השאלה אם בלייר יזם חקירה פלילית נגד וולפא. דא עקא, שזהות המודיע, שהביא לפתיחת החקירה כנגד וולפא, ובעקבות זאת גם למעצרו, לא נתגלתה מתוך תיק החקירה. לפיכך, פנה וולפא לבית המשפט, וביקש כי יינתן צו המורה על המצאת תיק המודיעין שבידי המשטרה ואשר בו צפון - כך סבר - מידע זה. בית המשפט נעתר לבקשה, ואולם, בתעודת חיסיון, שהוגשה על פי סעיף 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל "א-1971 (להלן: פקודת הראיות), הביע המערער, השר לביטחון פנים, את דעתו, כי גילוי המידע המבוקש או מסירתו, "יש בהם כדי לפגוע בעניין ציבורי חשוב, באשר הם עלולים לסכן שלומם של בני אדם; לפגוע בשיתוף הפעולה של הציבור עם המשטרה; לחשוף שיטות עבודה ודרכי פעולה של המשטרה ולפגוע ביעילות פעולותיה; לסכל פעולות חקירה של המשטרה".
וולפא פנה לבית המשפט בבקשה להורות על גילוי והמצאת הראיות נשוא תעודת החסיון. בטיעונו בפני בית המשפט קמא הביע וולפא את נכונותו להסתפק בתשובה לאקונית - "כן" או "לא" - לשאלה האם אכן היה זה בלייר, או מי מטעמו, שהביא לפתיחת החקירה נגדו.
במישור השני נטען על ידי המערער, כי האינטרס של וולפא בחשיפת זהותו של מקור המידע - אף לו קיים אינטרס כזה - נוגד את תקנת הציבור, שכן "סעיף בהסכם, המטיל סנקציה על צד להסכם במקרה שבו הלה ימסור למשטרה מידע מפליל כנגד הצד השני להסכם, הינו סעיף הנוגד את תקנת הציבור".
במישור השלישי טוען המערער, כי האינטרס הציבורי שלא לחשוף מקורות מידע של המשטרה, גובר על האינטרס של וולפא בגילוי המידע. יש בגילוי המידע על אודות זהות המודיע, כדי לצמצם את נכונותם של אנשים לשמש כמקורות מידע ולמסור למשטרה מידע מפלילי כנגד אנשים אחרים, ובכך לגרוע מיכולתה של המשטרה לפעול. בהקשר זה מציין המערער, כי המידע שנמסר, במקרה זה, למשטרה, הוכח כנכון, והוביל לתשלום כופר על ידי וולפא.
בית המשפט קבע:
6. סעיף 45 לפקודת הראיות קובע לאמור:
אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם שר הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בענין ציבורי חשוב, אלא אם מצא בית המשפט הדן בדבר, על-פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה.
... הבחירה למנוע מסירתה וקבלתה של ראיה, בשל שגילויה עלול לפגוע בעניין ציבורי חשוב, נתונה לשיקול דעתו של השר נותן התעודה. ואולם, כאמור בסיפא של הוראת סעיף 45 לפקודת הראיות, שיקול הדעת הסופי בעניין זה, נתון לבית המשפט. עליו לבחון, האם הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק, עדיף מן הענין שיש לא לגלותה (ע"פ 1335/91 פאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד מו (129,120 (2).
השופט ריבלין דחה את טענות השר לבטחון פנים וקבע:
"בתעודת החסיון שהוצאה בפרשה זו מנתה המדינה שיקולים נוספים וגורפים הנוגעים לאינטרס הציבור, בדבר הצורך להימנע מפגיעה בעבודת המשטרה, ואולם, כמו בית המשפט קמא, לא שוכנעתי גם אני, כי חשיפת המידע המבוקש כאן עשויה לחשוף שיטות עבודה ודרכי פעולה של המשטרה, או לסכל פעולות חקירה".
שאלה:
האם איסור פניה לערכאות היה בין ההלכות שבטלו עם ביאת המשיח?
עולם הפוך אני רואה
*******
הכותרת
תוקן על ידי עצכח ב- 05/02/2007 13:51:04
עולם הפוך אני רואה
