בחורי ישיבות ובנות הסמינרים - הפער

מוקדש לפותח האשכול

מַּהוּ יְשִׁיבִישׁ?

שלויימלע,
התיאור שלך נכון להרבה מאוד בחורים. עם זאת אני חייב לציין שישנם גם אחרים, בני עליה באמת. אני לא אשכח לעולם כמה בחורים בישיבת סלבודקא שבאמת לא היה בעולמם דבר מלבד לימוד תורה וקיום מצוות וסבר פנים יפות ובקשת האמת. למרות הביקורת הרבה מאוד שיש לי על הישיבות ובחוריהן, אני זוכר היטב גם את אלה. ראיתי בני עליה והם מועטים.

אַחְיוֹתַי לוֹמְדוֹת קָשֶׁה

גוונא כתבת:

הרי לימוד תורה הוא אחד הדברים הכי פחות קשים מבחינה אינטלקטואלית ונפשית...

נ"ל שזה הכל תלוי בגישה ללימוד. לאלו שמתייחסים אל הלימוד ברצינות זה יכול להיות מהדברים הכי קשים ולאלו שמתייחסים אל הלימוד בקלות, אז אכן, זה קל.

דיברתי על פרטים העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס, ולא על הכלל.

שוטנג,
הדברים נכתבו בציניות.

_________________

מיכי

תודה לר' שלוימלה על השיר הנאה.
דרך אגב יש לי כבר לחן מדהים!
נסו את זה בקצב ראפ, ותהנו.

חבר'ה, הנושא קצת יצא ממסלולו. נא לחזור אליו.

למה ננטש קו המחשבה המבטיח של צלצח וחולמתבהקיץ?

מעבר לתכני הלימודים המופשטים יש חשיבות גדולה יותר להבדלי אופי. אין מה לעשות יש דוקטורים לפיזיקה עסיסיים (שניים מהם כידוע משוטטים בפורום) ויש דוקטורים להיסטוריה משעממים (השמות שמורים במערכת).
אחת הבעיות בחשיבה המודרנית היא 'שיגעון ההפשטה': האשליה שכל פרקטיקה ותכונה יכולה לעבור תהליך הפשטה והפיכה לנוסחאות בדומה למדעי הטבע. מהאשליה הזאת נגזרת גם שיגעון האידיאולוגיה: חלוקת העולם לפי חבריך לדעה ויריביך. אך מה לעשות, ישנם תכונות הרבה יותר חשובות מהדעה שבה מחזיק האדם. כך לדוגמא, אם אני שמאלני אני אסתדר יותר טוב עם ימני בעל המודע לגיחוך שביומרה האידיאולוגית מאשר עם שמאלני רציני חסר חוש הומור.
מעניין שבנקודה זו אפשר לראות קווים משותפים בין ספרי בעלי המוסר לבין ההוגים השמרניים. ראו לדוגמא את מאמרו הידוע של ההוגה השמרני מייקל אוקשוט 'רציונליזם בפוליטיקה' התוקף את הניסיון של מדעי החברה ליישם את נוסחאות מדעי הטבע על האדם. השוו גם לביקורתו של הרב שלמה וולבא ב'עלי שור' (מערכת לימוד המוסר) על לימודי מחשבת ישראל. ראו גם מאמרו של חוקר בית שני פרופ' גדליה אלון על ישיבות המוסר. הוא טוען שם כי אל מול האידיאלים המופשטים של ההשכלה העלו המוסרניקים את התביעה המוחשית לשבור את המידות.

הקיצור, יותר ממה שיש כאן ישיבות את מול סמינרים (כתשוקתם המופשטת של חכמי הפורום) יש כאן הבדלי אופי. ומתנצל אני על הבנאליות של הדיון.

צרפרף,
ואנוכי חוזר לנאיביותי וטוען שאמירות כאלה מסרסות כל אפשרות של דיון ושיח. במקום לנסות ולהבין אתה מספר לנו שהכל תלוי באישיות ואין שום קשר למוסדות ולפורמולות. זה פשוט לא נכון. בהחלט יש השפעה של האישיות, אבל יש גם פורמולות. החכמה במדע (ועוד יותר ב'מדעי' החברה) היא לנסות ולבודד את הפורמולות מתוך ה'רעש' שבתוכו הן מופיעות.
אגב, זה נכון גם לפיסיקה. לו ניוטון היה מתבונן על המציאות כפי שהיא הוא לא היה מצליח לעולם לנסח את החוק השני שלו, שהרי התאוצה לעולם לא פרופורציונית לכוח (כי תמיד יש חיכוכים וכדו'). הוא גם לא יכול היה לראות את מימושו של החוק שגוף שלא פועל עליו כוח ממשיך לנוע בקו ישר בתנועה קצובה, שהרי אין גוף בעולם שלא פועל עליו כוח כלשהו.
אז איך הוא ניסח את החוקים שלו? הוא ניסה לבודד מתוך ה'רעש' במציאות את הפורמולות הכלליות. אחרי שאתה עושה את זה, אתה יכול לנסות ולהתחשב גם באלמנטים האחרים (ואם תרצה להתקדם, גם לגביהם תצטרך ליישם את המתודה הנ"ל, וחוזר חלילה). את המציאות המורכבת מבינים מתוך ניסיון לבודד רכיבים טהורים מתוכה, ואח"כ להרכיב אותם בחזרה. אמירות כמו 'המציאות היא מורכבת' או 'טענותיך הן פשטניות וחלקיות', ששתיהן נכונות מאד כמובן, הן שמונעות כל הבנה והתקדמות.
לגבי יישום המתודה במדעי החרתא (והפיכתם למשהו שיטתי ובעל ערך 'מדעי') ראה באשכול השירה שלי, הרצאה 5 (על המתודה).

לאחר ההקדמה אחזור לנושא הדיון, ואטען שאם ישנה תופעה של הבדל ברמה בין בנות הסמינרים לבין בחורי הישיבה, אין להתעלם ממנה, ובודאי לא בטענות (הנכונות) שהכל תלוי באישיות וכדו'. ניסיון להבין צריך לבודד את הפרמטר הכללי יותר, של אופי והתנהלות המוסד הלימודי של בנות ובנים, ולבחון את השפעתו במבודד מה'רעש' של ההבדלים האישיותיים. רק לאחר מכן ניתן לנסות ולהכניס למודל הבדלים כאלה, ולראות מה המסגרת המבודדת שנותחה לעיל עושה לבעלי אישיות כזו או אחרת.
הרי אם ישנה תופעה כזו, איוולת היא לטעון שהכל שאלה של אישיות. איך דווקא להרבה בנות יש אישיות מרתקת ולהרבה בנים יש אישיות משעממת וירודה? האם בסקטורים אחרים זה גם כך? זו צורת חשיבה מדעית, וניתן ליישם אותה גם במדעי החרתא. נשאיר למשוררים את האמירות מהסוג הנ"ל.
וסליחה על כך שלא סלחתי על הבנאליות של הדיון.
 

  כתב רבינו מיכי:

הייתי מוסיף עוד נקודה חשובה:
הלימוד בישיבות הוא לא שיטתי אלא בנוי על הברקות וחילוקים מקומיים. הניסיון לשרטט מפה של הסוגיא בכללה בד"כ נתפס שם כמשהו שטחי, ואף אקדמי ר"ל (עניין ללימוד בקיאות). כמה שיעורים כלליים או יומיים עוסקים בשרטוט המפה של הסוגיא? רובם עוסקים בחידוש מקומי והוכחתו. אפילו ר' שמואל, ששיעוריו תמיד נוחתים לנקודה העיקרית בסוגיא, הוא אינו מציג זאת באופן שיטתי, אלא מעלה קושיא, או מחלוקת ראשונים ואחרונים, ומתוכה הוא יוצא לחקור ביסודות הסוגיא. הקורא/שומע קולט את הסברא כתירוץ אפשרי לקושיא ולא כהסבר משכנע ויסודי לעצם הדין. לכן גם שתי האפשרויות שעולות ב'חקירות' הללו נראות תמיד שקולות. לא בוחנים אותן לגופן, אלא לאור נתון כזה או אחר (בד"כ מקומי).
לדוגמא, החקירה הידועה בחיוב תשלומים על ממונו שהזיק (האם המחייב הוא עצם העובדה שממונו הזיק, או שהמחייב הוא הרשלנות בשמירה). בד"כ כשלומדים ב"ק עוסקים בזה כמעט בכל שיעור, ותולים בזה כמעט כל מחלוקת ראשונים או אחרונים. האם מישהו ניסה אי פעם לבחון באופן שיטתי את הסברות הללו עצמן? האם מישהו ניסה אי פעם לבחון באופן עקבי את שיטת הרא"ש/רשב"א/רמב"ם לגבי שאלה זו, דרך כל הנפ"מ? בד"כ משתמשים בזה כדי להסביר מחלוקת כזו או אחרת, ובשיעור הבא יסבירו בזה מחלוקת אחרת, גם אם הרשב"א, או הרא"ש, ייצאו לתרי אנפי.
לפני זמן לא רב שוחחתי עם אחד מראשי הישיבות הידועים בב"ב, והוא אמר לי שהוא קרא כמה וכמה שיעורים של הרב ליכטנשטיין, וזה נראה לו בסיסי מאד. כל אברך בכולל חזו"א או פוניבז' יכול לומר שיעורים הרבה יותר מעמיקים ומבריקים מאלו.
עניתי לו שלדעתי הוא טועה, ובגדול. כל אברך יכול ליישב קושיות שונות בצורות מבריקות, יותר או פחות, אבל בד"כ הוא לא  יכול לפרוס בצורה כזו את הסוגיא. אחרי שעושים את זה זה נראה להם שטחי, אבל מושקעת בזה עבודה של מאות פעמים יישובים מקומיים לקושיות. אחרי שרואים את המפה כולה כפי שהרא"ל משרטט, הקושיות של כולל חזו"א ופוניבז' כלל לא מתעוררות.
זהו יתרון השיטתיות על ההברקה.
השיטתיות שמכירים בישיבות היא איסוף מסודר של שיטות פוסקים בסוגיית ע"פ שחל בשבת, או עגלה ערופה ביום שלישי, לפרטיה. אבל לא שיטתיות שכרוכה בניתוח מסודר של כל השיטות והעמדתן על יסודותיהן.

ומכיון שכך, בד"כ נוצרת לבחור ישיבה יכולת טובה מאד לחלק וליישב קושיא מקומית, אבל הוא לא רגיל לבחון את ההיגיון של מה שהוא אומר כשלעצמו (האם הרמב"ם הגיוני), ומול המסגרת הכוללת של הסוגיא (האם הסברא הזו מתאימה לשאר פרטי הסוגיא). ומכאן הבדיחה על בחור הישיבה שמגיע לבי"ד של מעלה ואומרים לו שיתחיל לתאר את מה שלמד, ואז הוא עונה: "תשאלו משהו, ואני אתרץ". הבעיה מתחילה אצל אבי הישיבות (הגר"ח מבריסק), שגם הוא אמר חילוקים מקומיים שנראים מבריקים ויסודיים (ובאמת היו כאלה), אלא שפעמים רבות מבחינה נוספת עולה שהם לא מסתדרים על יסודות הסוגיא. ובזה הוסיף רא"ל על תורת הסבא רבה של אשתו. הוא עובד בשיטה שהיא לכאורה בריסקאית, אבל יש שני ממדים נוספים חשובים מאד, שהם בדיוק אלו שהצבעתי עליהם למעלה: 1. המלאות של המפה שהוא משרטט (בחינה לאור המסגרת הכללית של הסוגיא והש"ס). 2. הסברות מחזיקות מים (מצד עצמן. וזוהי הבחינה של ההיגיון של הסברא עצמה). 

צורת ההתייחסות הזו מוליכה את בוגרי הישיבות לכיוון של הברקה שיש בה חוסר עומק (המכונה בלע"ז: לייכטער. ומי שאינו לייכטער, הוא זה שעושה חשבון פלפלני ו'מעמיק' עם פרטי הסוגיא, אבל לא האמת והשכנוע שבסברא עצמה). ולכן קשה לדון על סוגיות שלא נדרשת בהם הברקה אלא חשיבה מסודרת ואמירת דברי טעם. בדרך כלל לומר משהו פשוט ונכון נראה בישיבות לא מתאים ולא נחשב. אבל בד"כ הפשוט והנכון הוא הפשוט והנכון, ולכן החשיבה נראית מנותקת מהמציאות. אנשים מגבשים עמדה לאור נקודה מסויימת, בתוספת לסברא מבריקה (במקרה הטוב), אבל העמדה אינה משכנעת כשלעצמה.
בדרך כלל כשבחור ישיבה ייכנס לנושא שהוא לא מכיר, הוא ידבר שטויות שנראות משכנעות על בסיס העובדה הבודדת שהוא מכיר בתחום זה, ותו לא מידי. בד"כ זה גם ייאמר בבטחון עצמי מלא, תוך תחושה שכל השאר הם שוטים.
הרי לא פעם שאלו אותי בשנותיי בבני ברק, האם בכלל יש באוניברסיטה מישהו שהוא בליגה של אברך מצוי בכולל פוניבז'? והאם כשייכנסו אברכים לתחום אקדמי כזה או אחר, הם לא 'ישברו את השוק'? וכדו'. זהו שיקוף של אותה בעיה עצמה. אגב, השאלות הללו לא נשאלו עם סימן שאלה בסופן.

 רבינו מיכי