בחורי ישיבות ובנות הסמינרים - הפער

הבעיה הנ"ל לענ"ד נוגעת בדיוק גם ברובד ההלכתי. היות וכל החידוש הוא 'מקומי' ולא נמדד אל מול הפרספקטיבה של כל הסוגיה/סוגיות מקבילות, גם ההלכה, שהיא בסופו של דבר "שטחית", נראית לבחור הישיבה הממוצע ככזו, ולכן הוא לא טורח ללמוד אותה, ובז לה. אם כבר הלכה - מתפתחת תרבות של הברקות מקומיות (בדר"כ לחומרא), ולא ראיית פני הסוגיה/ראשוניה/טושו"ע ולאור זאת בחינת החידוש המקומי. המקומיות היא אם כל חטאת הארוגנטיות, כלפי כל מי ש'מחוץ', וזה כולל את לומדי ההלכה, ובצורה מוקטנת שלהם - את הבנות.

מיכי,

וכאן הבן שואל, האם לדעתך הבעיה היא בנו או בספרים שאנו לומדים? לשון אחרת, האם באמת לימוד יסודי יגלה לנו שיטה אחידה של הרשב"א או של הרא"ש בשאלה אם חיוב המזיק הוא מחמת שממונו הזיק או מחמת חיסרון בשמירה? האם הראשונים והאחרונים (או גם האמוראים) חשבו בכלל בפורמליזם הזה, והאם הם מציגים שיטות קונסיסטנטיות והחסרון הוא בנו שלא מצליחים לפצח אותן?

דווקא לגבי שאלת מקור החיוב במזיק נדמה לי שיכול להיות שהתשובה היא באופן חלקי חיובית, אבל ברוב המקרים אני חושב שהתשובה היא שלילית. הלימוד הישיבתי בנוי על הברקות ולא על סדר מהסיבה הפשוטה שאין סדר ואין עקביות בטקסטים הנלמדים, לפחות במושגים שלנו.

אפשר לשבת עם ספר של מספרים אקראיים ולכתוב הסברים נפלאים על דרך הגימטריה למה מספר זה בא אחרי מספר אחר. כשמספר ההברקות הוא מסדר גודל של אורך הספר זה פחות או יותר מבהיר על מה מדובר.

נדב,
העובדה היא שהרב ליכטנשטיין עושה זאת טוב יותר. אמנם אצלו יש מגרעות אחרות (גם הוא לא בודק עקביות, אלא מצביע על כיוונים שונים, ומשאיר זאת כך, כדרכם של בריסקרים). טענתי היא שלא ייתכן ללמוד כך ברצינות, ואם רוצים ללמוד ברצינות יש לעשות זאת באופן שיטתי.
אמנם לא בהכרח הראשונים חשבו במערכת המושגים הזו (הרבה פעמים לא), אבל זה לא אומר שאין ביסוד דבריהם שיטה. לראות בדבריהם מערכת של מספרים אקראיים זה מופרז לחלוטין. אם זה היה כך, הייתי מחוץ למשחק. אני לא מוכן לתת קרדיט למי שלא מגיע קרדיט.
לכן למיטב הבנתי יש שיטה ביסוד דברי הראשונים, וגם אם היא לא היה לגמרי מודעת ומנוסחת אצלם יש טעם לחפש אותה.
אם אכן ישנן סתירות בדבריהם, אז אנחנו רק משחקים, ואין טעם לכל הלימוד. הרי בסופו של דבר כל הסברות הללו (הרשלנות או הבעלות) מולידות השלכות מעשיות. אז כיצד עליי לנהוג? כרשב"א בסוגיית כ ע"א או כרשב"א בסוגיית ס ע"ב? ואולי סתם איך שבא לי? אז בשביל מה לברר את שיטת הרשב"א? כידוע מסתירה ניתן לגזור באופן לוגי כל מסקנה שתרצה.
לכן אם ההסבר שאני מציע מציג את הרשב"א כסתירתי, זוהי ההוכחה שההסבר הזה אינו ההסבר בשיטת הרשב"א. ועם כל הצער הוכאב אאלץ לוותר על חידושי המרשים. לעומת זאת, אם הוא מצליח לשרטט תמונה מלאה של דברי הרשב"א אז זהו ההסבר מבחינתי בשיטת הרשב"א, גם אם הרשב"א בעצמו לא חשב בצורה כזו.
אני ממאן לראות בלימוד משחק. משחקים יש להשאיר לבאולינג, והם בודאי לא מהווים ערך עליון (של תלמוד תורה).
כמובן ניתן להישאר בצ"ע, ולפעמים נראה שכוונת הרשב"א היא כדבריי למרות שיש סתירה מדבריו במקום אחר. הדבר קיים גם במחקר המדעי, שמשאירים תיאוריה על מכונה גם כשיש עובדות שסותרות אותה, וההנחה היא שאם התיאוריה מספיק משכנעת, ואם מספר העובדות הסותרות אינו גדול, אז פתרון אד-הוק (=אוקימתא) יוכל לפתור את הבעייה.

והנה באמת יש לדון בשיטת השולחן ערוך (וכבר דנו בזה), האם בכלל יש אצלו סיסטמה כלשהי, או שמא אין טעם לפתור את הסתירות שבדבריו כי הוא רק ליקט ופסק מקומית. אם זה כך, אז באמת יש לוותר עליו כספר הלכה מחייב, ולו רק מהסיבה שמסתירה ניתן להסיק כל מסקנה שרוצים.
לכן אני נוטה לחשוב שבעל השו"ע כן ניסה להיות עקבי, ולכן ההנחה אצל הפוסקים היא שיש ליישב סתירות בדבריו. לולא זה, אפשר לזרוק אותו לפח. זה כמובן לא אומר שהוא תמיד הצליח לבנות שיטה עקבית, אבל אין לי ספק שהוא לפחות ניסה להישאר עקבי.

ולגבי החקירה בחיוב תשלומים על ממון המזיק, כתבת ששם יש לכל ראשון שיטה עקבית (מדוע דווקא שם? מנין לך?). בכל אופן, אציין כי לענ"ד אין שום נפ"מ מתוך כל המאות שמביאים שהיא אכן נפ"מ אמיתית בין שני הצדדים הללו. אולי אחת (מחלוקת החזו"א והפנ"י על מי חובת הראיה בספק), וגם היא מהווה נפ"מ לכל היותר רק לכיוון אחד. ממילא אין בכלל מקום לחפש כאן שיטה עקבית.

ונקודה אחרונה: גם אם מספר העקרונות בהסבר הוא כמספר העובדות המוסברות עדיין יכול להיות ערך לתוצאות העיון בסוגיא. כפי שהערתי לקראת סוף האשכול הסמוך על הריגת גנבים, לימוד תורה אינו מחקר מדעי, והמטרה היא להבין ולאו דווקא להעמיד את הדברים על מינימום הנחות. אם ההסבר משכנע, אז מצדי הוא יכול להיות מורכב כרצונך. אגב, גם במדע הכוח ההסברי הוא עיקרון שמשמש לברירה בין תיאוריות, אבל הוא אינו בהכרח אומר שתיאוריה שמספר העקרונות שלה הוא כמספר העובדות שהיא מסבירה היא חסרת ערך. אם היא מציגה תמונה קוהרנטית יכול להיות לה ערך רב וחשוב.
כמובן שכל זה תלוי בשאלה האם התיאוריה משקפת אמת כלשהי, או שמא היא רק דרך יעילה לסידור העובדות. מכיון שאני נוקט כאופן א (ולדעתי האופן הב' הוא שטות והבל שאינו עומד במבחן אמפירי, ולא רק פילוסופי), אזי פשוט הוא שיכול להיות ערך לתיאוריה עם כל מספר של הנחות ועקרונות.

מיכי,

אתה מכיר את אגרת הרמב"ם המתאר איך הוא כתב את ספרו, בלילות, מותש מעבודה. כמה דקות לדעתך הוא הקדיש ל"הלכה" אחת? עשר דקות? חצי שעה? האם ייתכן, גם אם אדם הוא גאון יוצא דופן, שבכל אלפי השעות שהשקיעו אנשים, ביניהם חכמים מאד, בהבנת דברי הרמב"ם, הם לא הצליחו לפצח את עומק מחשבתו? 
אינני טוען שהראשונים כתבו סתירות בכוונה, אלא שלא היו מודעים לאותה רשת קונספטואלית שאנו מנסים להשליך עליהם, או שפשוט לא היה להם מספיק זמן וכח להתחשבן עד הסוף (ראה הקדמת הרמב"ן לסהמ"צ).

כמובן, אפשר לטעון שלא זו הנקודה, אלא שהיתה לרמב"ם תפיסה אינטואיטיבית מראש אם חיוב מזיק הוא בגלל הפשיעה או בגלל שממונו הזיק, ואת התפיסה הזו אנו מנסים לפצח ב"הנדסה הפוכה" מתוך דבריו. אבל ההתרשמות הסובייקטיבית שלי היא שברוב המקומות, ברוב סוגי ה"חקירות", זה פשוט לא עובד ולימוד רחב ומקיף של הסוגיה לא מניב הבנה ברורה לגבי שיטות הראשונים (או האמוראים) בנושא מסוים. מהמעט שקראתי מכתבי הרב ליכטנשטיין לא התרשמתי שהוא אכן פתר את הבעיתיות הזו. בנושאים שלמדתי לעומק, בכולם, נשארתי עם רשימה של כעשרים שאלות קונספטואליות בלתי פתורות בכל נושא.

יכול להיות שפשוט צורת המחשבה שלנו כל כך שונה מזו של הראשונים עד שאיננו יכולים "להתחבר" אליהם, ויכול להיות שיש אנשים שכן פתרו את הבעיות האלו ולא זכיתי לראות את כתביהם - הייתי מצפה שאנשים כאלו יתפרסמו בעולם התורה.

לא טענתי שהרמב"ם עשה את העבודה של ר' חיים, ושאנחנו רק עסוקים בשחזור. טענתי היתה שאנחנו עוסקים ברקונסטרוקציה, כלומר בנייה מחדש עם מבנה מסודר (במובנים שלנו).
אם אין מבנה כזה, אזי העבודה שלנו היא משחק ילדים מיותר ולא מצווה ששקולה כנגד כולן.
לאור הנחתי שישנם מבנים כאלה, אז המסקנה היא שהעובדה שאנשים לא עושים מבנה כזה נובעת מכשל חינוכי ותרבותי, שעליו הצבעתי בדבריי.
כמובן ייתכן שהמבנה לא יהיה מושלם, ואז כנראה עלינו לאמץ רק את הכיוון העקרוני שעולם ממשמעות הדברים, ולזרוק את הפרטים וההתבטאויות שסותרות אותו. אבל זה רק אחרי שעשינו את העבודה ובדקנו.
כפי שהערתי, גם הרב ליכטנשטיין לא עושה עבודה כזו לשיטתו של כל ראשון (דומני שזה אפילו אידיאולוגי אצלו. ראה מאמרו הידוע של קרומביין), אבל הוא בהחלט פורס את יריעת הסוגיא לענפיה והסתעפויותיה. גם זה משהו.

אני לא מבין כיצד אתה מתייחס לדברים. אם באמת אין שיטה, אז מה אתה מחפש כשאתה לומד עיון? משחק משעשע, ותו לא? הרי אתה מניח שיש סתירות, ואין דרך לפתור אותן. אז לא ברור לי מדוע בכלל לנסות, ומה טעם לכל המשחק?

נדב,
ממה שלמדתי בהיסטוריה (= מדעי החרתא) הרי הרמב"ם כתב את ספרו בשנים שהודח מהנגידות והיה לו יותר זמן, אבל עדיין עשר שנים הם זמן מדהים לפרויקט כזה.
פעם צויין כאן (לינקי?) שהרב ויינברג אמר לגרי"ד בברלין שר"ח נכון למדנית אך לא היסטורית, הרמב"ם לא למד כר"ח.
דוגמא לכך היא הנקודה הנפלאה של הרמב"ם בפירוש המשניות לכריתות. ראש ישיבה ממוצע אומר עשר סברות כאלו ביום כלאחר יד והרמב"ם התפעל ממנה עד כדי כך שקרא לה נקודה נפלאה.

דרך אגב, הבנות בסמינר לומדות ר' חיים?

הנקודה הנפלאה היא רק דוגמא לכך שהיכולת האנליטית שלנו לחלק בין הדבקים השתפרה פלאים, לא רק מהרמב"ם אלינו, אלא גם מר' חיים אלינו. זו טיבה של כל מתודה, שככל שממשמשים בה היא משתפרת והולכת.
העובדה שהרמב"ם לא למד כגר"ח אינה צריכה לפנים, ואני די בטוח שגם ר' חיים, שהיה יהודי פיקח מאד, הבין זאת.
השאלה האם ר' חיים נכון למדנית, היא השאלה בה אנו עוסקים כאן.

הבנות לא לומדות ר' חיים, ובדיוק בגלל זה הן לא חושבות כמו ישיבע בוחער.

וכאן הבן שואל:
האם ברצוננו לשחק באנליזה או לכוון לדעת הקדמונים?

מיכי,

אם לנסח מחדש את שאלתו של בעל: אתה טוען שאיננו עוסקים בשחזור (מפני שזה לא הולך), ומצד שני גם לא ממציאים את הגלגל מחדש, אלא עושים "רקונסטרוקציה"

מה טיבה של אותה רקונסטרוקציה? האם הכוונה היא שנעשה דבר חדש ונלביש אותו על דברי הראשונים? מה הטעם בזה?

השאלות שאתם מעלים כאן יכולות להיות מושלכות בכל פעם רמה אחת אחורה: מיכי מניח שבדבריהם של הראשונים הבכירים, לפחות, יש שיטה ועל כן עלינו למצוא הסברים שיישבו את הסתירות-לכאורה בדבריהם; הראשונים (חלקם, לפחות) סברו שבגמרא צריכה להיות שיטה ועל כן יש ליישב סוגיות שנובעות מהן סתירות; הגמרא מניחה שבדבריו של אמורא (ובוודאי של תנא) יש שיטה ועל כן יש ליישב אותם עם כל מימרה שעלולה להשתמע ממנה סתירה לשיטה.  מהבחינה הזו מיכי הולך בדרך הסטנדרטית של התפתחות התושב"ע, ואותן קושיות שאתם מקשים עליו אתם יכולים להקשות על התוספות או על עורכי התלמוד.  מצד שני, אפשר לשאול האם (או באיזו מידה) הגישה הזו מוליכה באמת לחשיפה של רצון ה', או שהיא מביאה ככל שחולף הזמן ומתרבות דרגות הריחוק למבוי סתום של ניתוח אינסופי של פרשנויות לפרשנויות לפרשנויות שמגיע לכדי טחינת מים.

וכל זה, רבותי, הוא דיון שראוי לו שיתקיים באשכול אחר ולא באשכול הזה.  הנושא הוא חשוב וראוי לאשכול (והאמת היא שמן הסתם כבר היו כמה כאלה שהוקדשו לו), ואילו האשכול הזה עסק בנושא חברתי ולא לימודי - וחבל למנוע את הדיון בנושא הזה.

בעל ונדב,

נקודות העוגן שלנו, מהם אפילו אם נרצה לא נוכל לברוח- הם דברי הראשונים, לדוגמא הרמב"ם. רמב"ם א' סותר את רמב"ם ב', ועל הנהר שנפער בין שני הרמב"מים אני בונה גשר, כשאבני הבניין - נניח בכלים מתמטיים-מודרניים, נוסח ר' חיים. אני לא טוען שהרמב"ם השתמש בגשר הזה, אך כיוון שמה שמעניין אותי הוא הרמב"ם בצורה הפנומנית שלו, ולא בצורה הנואומנית (לדעתי הרמב"ם בצורה הנואמנית שלו לא רלוונטי - ברגע שהדברים יצאו מקולמוסו, התורה היא לא "דיליה" אלא שלנו) - אז אם לא ברור לי שיש סתירה, כגון שאני יכול לפתור אותה בכלים ר' חיי'מים, אני פותר, והגשר הזה נכנס חלק מהדינאמיקה של הגמרא/הלכה. האם אתם טוענים לניסיון לדעת מה הרמב"ם באמת חשב? האם זה רלוונטי?

mcahn
רימון מצא, תוכו אכל קליתו זרק, מהי הקליפה ומהו התוך?

mchahn

נשאל אחרת: איפה בתפיסה שלך נמצא העניין של לעשות (או לגלות הו)  רצון ה', זה שאמור להיות בבסיס כל העיסוק הזה?

(את מי זה מעניין האם הרמב"ם חשב כמו ר' חיים או לא? נניח שלא, האם העצכחי"ם החושבים ייכנסו לספייקעס רק כי הרמב"ם לא חשב כך? האם לא מספיק הדיון הענייני בדבר ר' חיים?)