| נשלח ב-12/2/2007 21:18 |
 |
| |
"פרשנות תכליתית" - אהרן ברק
עם שוך הדי "פסטיבל
ברק", על שלל הדיונים במהפכות שהנהיג האדמו"ר הפורש (כגון המהפכה
החוקתית, פתיחת שערי בג"ץ, ביקורת על החלטות מנהליות-בטחוניות ועוד אינספור
מהפכות זוטא ששכחתי) רציתי להעלות את עניינה של מהפכה נוספת שהנהיג ברק, אולי
החשובה מכולן, והיא הכנסת המצאת "הפרשנות התכליתית", הכנסתה אל
תוך הפסיקה הישראלית והטמעתה, עד שהיום אין שופט שאיננו משתמש בנימוקים "תכליתיים"
בעת שהוא מפרש חוק.
בשנת 1992 החל השופט
ברק בפרסום סדרת ספריו בנושא הפרשנות במשפט, אשר סיכמה ואף הרחיבה דברים שכתב
בנושא עוד קודם לכן. עד מהרה התקבלה שיטתו הפרשנית בקרב שופטים ואנשי אקדמיה,
והשימוש בה הפך רווח ומקובל.
תפישתו הפרשנית של
ברק היא ש"לטקסט המשפטי יש לתת אותו פירוש המקיים בצורה הטובה
ביותר את תכליתה של הנורמה הטבועה בטקסט". לשון אחר: ספקות משפטיים ניתן
לפתור על ידי פיתרון ההולם ככל האפשר את התכלית לשמה נחקק חוק זה. את תכליתו של
החוק ניתן להסיק, על פי ברק, על ידי שימוש בכמה כלים כעיון בלשון החוק, בהיסטוריה
החקיקתית ובעקרונות השיטה המשפטית.
על פי פרופ' ברק, ניתן לסווג שיטות פרשנות,
באופן גס, על פי שתי חלוקות:
*--[if !supportLists]*(1)
*--[endif]*פרשנות
סובייקטיבית מול פרשנות אובייקטיבית:
פרשנות סובייקטיבית
מנסה להתחקות אחר כוונת הכותב-המחוקק, פרשנות אובייקטיבית, לעומת זאת, מנסה לפרש
טקסט משפטי כפי שהוא נתפש על פי הבנת הקורא הסביר.
*--[if !supportLists]*(2)
*--[endif]*פרשנות
מילולית מול פרשנות חופשית:
פרשנות מילולית
קיצונית מנסה לפרש טקסט רק מתוך האמור בו, מבלי להזדקק לכל סיוע חיצוני. פרשנות
חופשית, או מקיפה, מאפשרת היוועצות בכל מקור סיוע אפשרי בכדי לחשוף את משמעות הטקסט.
בכל שיטת פרשנות אפשרית, מחויב הפרשן למקם עצמו
על פני שני הצירים סובייקטיבי-אובייקטיבי ומילולי-חופשי. שיטת פרשנות יכולה להיות
סובייקטיבית-מילולית, ולשאוף לפרש את כוונת הכותב מתוך הטקסט, או
סובייקטיבית-חופשית, ולפרש את כוונת הכותב מתוך שלל מקורות הסתמכות. שיטת פרשנות
יכולה גם להיות אובייקטיבית-מילולית, ולהבין טקסט רק מתוך האמור בו, או
אובייקטיבית-חופשית, ולפרשו על ידי הסתייעות במגוון שיקולים ומקורות חיצוניים.
את שיטת הפרשנות התכליתית מציג ברק כשיטה
הנמצאת על הציר שבין פרשנות סובייקטיבית לאובייקטיבית ושבין פרשנות מילולית
לחופשית.
השימוש בסוג זה של פרשנות אפשר לברק מתן פרשנות
גמישה לחוקים עתיקים ו"מאובנים", אשר לא רועננו, בין השאר, עקב המבנה
הפרלמנטארי הישראלי אשר מקשה מאוד על עדכון חקיקה.
כך, למשל, פירש ברק (בפס"ד הנדלס) כי
תכלית "חוק השבת אבדה" היא להקל על מציאת הנכס, ומשום כך המוצא שטר חוב
בבנק אשר בעליו המקוריים אינם ניתנים לאיתור, איננו הופך לבעליו, אלא מחויב ליתנו
לבנק, שהוא הגוף שבדרך כלל יהיה לו קל יותר לאתר את מאבד האבדה. בפס"ד זה
ניתנה דעת מיעוט של השופט אלון, אשר לא נקטה בפרשנות התכליתית, אלא סברה כי יש
לפרש את החוק באופן הדומה להלכה, ולהחיל על המקרה את דין מוצא אבדה ב"חצר
שאינה משתמרת", אשר הופך לבעליה.
בהקשר זה, של המאבק בפרשנות הנסמכת על
אסוציאציות מן המשפט העברי (ואין זה עניינה המרכזי של הפרשנות התכליתית) יש לציין
את פרשנותו התכליתית של ברק ל"חוק יסודות המשפט", המפנה שופט שאינו מוצא
הכרעה בחוק למקורות מורשת ישראל: ברק טוען ששיטת הפרשנות התכליתית איננה מותירה,
או כמעט ואיננה מותירה חוסרים בחוק, ולכן פרשנות תכליתית של חוק יסודות המשפט
מותירה את הסעיף המפנה למורשת ישראל כסעיף ריק מתוכן, והצהרתי בלבד.
אין ספק שמבחינות רבות ניתן השימוש שעשה ברק בפרשנות התכליתית להיות מותקף, אולם רציתי להעלות את השאלה, דווקא מן ההיבט העקרוני, האם אין היגיון במעבר מפרשנות פורמאליסטית מחמירה לפרשנות גמישה ו"תכליתית" יותר, או: האם אין היגיון בכך שפרשן ינסה להתאים את רוח המחוקק לזמנו על ידי הדגשת המציאות המשתנה או הבלתי מוסדרת בחוק, והאם אין למצוא דימיון בין עמדת ברק בעניין לעמדות שונות של פוסקי הלכה במרוצת הדורות, שמצאו גם הם דרכים "תכליתיות" לחמוק מפירוש הלכתי צר.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-12/2/2007 21:37 |
|
| |
הבה ניתן את זכות הדיבור לאביו הרוחני של אהרן ברק:
"כשאני משתמש במילה", אמר המפטי דמפטי בנימה של בוז ניכר,
"מובנה הוא בדיוק המובן שבו אני בוחר בשבילה – לא פחות ולא יותר".
"השאלה היא", אמרה אליס, "אם אתה יכול לכפות על מילים מובנים
כל כך רבים ושונים"?
"השאלה היא", אמר המפטי דמפטי, "מי כאן האדון – זה הכל"
(לואיס קרול, עליסה בארץ המראה או משהו דומה)
|
|
|
|
| נשלח ב-12/2/2007 21:48 |
|
| |
לטעמי, זו התייחסות לא נכונה.
ברק מנסה לעגן את פרשנותו בתכלית החוק, ולהגיע לתכלית על ידי בחינת הלשון, ההיסטוריה ועקרונות השיטה המוכרים.
ניתן לחלוק ולומר שזוהי הצגה כלפי חוץ וברק איננו שונה מהמפטי דמפטי, אך ברק יענה, מן הסתם, שפרשנותו הגונה ונאמנה לרוח החוק המקורית, וסמכותו היא להתאימה למקרה שבפניו.
לפחות חיצונית, ברק מסתייג מפרשנות סובייקטיבית-של-המפרש (כמו זו של המפטי דמפטי) והוא מנסה למצוא דרך לחבר את פרשנותו לרצון המחוקק דווקא.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/2/2007 22:10 |
|
| |
אסקובר,
גבריאל יוסף נהג במכונית פרטית בכביש הטייסים בתל-אביב. לידו ישבה עירית אדלר. הכביש הוא דו-מסלולי, ובכל מסלול שלושה נתיבים. בין המסלולים מצוי אי-הפרדה ארוך. במרכז אי-ההפרדה ולאורכו עמודי התאורה העשויים בטון. גבריאל נסע במסלול השמאלי במהירות של 70-65 קמ"ש. לפתע הבחין בכלב היוצא מאי-ההפרדה ויורד אל הכביש משמאל לימין. כדי למנוע פגיעה בכלב, בלם גבריאל את המכונית בלימה חלקית, והסיטהּ שמאלה כדי לעקוף את הכלב. הפגיעה בכלב לא נמנעה. המכונית עלתה על אי-ההפרדה ופגעה בעמוד תאורה שבמרכזו. כתוצאה מכך נפגעה עירית.
בהתפלמסות המשפטית בעקבות התאונה, עלתה שאלת רשלנותו של גבריאל. באשר לכך, התעוררו שתי שאלות מעניינות, האחת באשר לאחריותו של אדם על מעשיו האינסטינקטיביים והשנייה: האם מחובתו של אדם לדאוג בראש ובראשונה לביטחונם של בני אדם. בנוגע לשתי השאלות פסק בית המשפט המחוזי בבאר-שבע כי גבריאל התרשל במעשיו. גבריאל וחברת הביטוח שלו "הסנה" מערערים על כך.
באשר לפעילותו האינסטינקטיבית של גבריאל – טענת הערעור העיקרית היא כי גבריאל היה נתון בנסיבות של דוחק השעה. כאשר הוא ראה לראשונה – ואף צריך היה לראות לראשונה – את הכלב, היה המרחק ביניהם כ20- מטר. במהירות נסיעתו, עמדו לרשותו שנייה אחת ועוד חלקיק של שנייה. בנסיבות דוחק אלו, הוא פעל פעולה אינסטינקטיבית, ועל פעולה שכזו אין לומר שנעשתה מתוך רשלנות. לעומת זאת, ניתן לטעון שיש נסיבות שבהן גם פעולה בתנאי דוחק עשויה להיחשב כפעולה רשלנית. אמנם רמת הזהירות הנדרשת מנהג הנתון בתנאי דוחק שלא הוא גרמם, אינה רמת הזהירות הנדרשת מנהג ששהות בידו לקבוע באופן מחושב את דרכי התנהגותו. אך גם בתנאי דוחק חייב נהג לפעול באופן סביר. אם יתברר שלא נקט אמצעי זהירות שאדם סביר היה נוקט בנסיבות המקרה, מתוך רשלנות. לדוגמה – נניח שמימינו של גבריאל נסעה מכונית אחרת; האם במקרה כזה סביר שגבריאל יסטה דווקא ימינה לכיוון המכונית שלידו? הרי סטייה כזו תגרום בוודאות להתנגשות בין שתי המכוניות.
באשר לחייו של הכלב – טענתו של גבריאל היא שפנה אל אי-ההפרדה כדי להימנע מפגיעה בכלב, ולכאורה לא הייתה לו חלופה לכך. אלא שניתן לטעון נגדו שהייתה לו חלופה כי בכל מקרה יש להעדיף חיי אדם על פני חיי כלב. כלומר, אם גבריאל היה ממשיך לנסוע ישר היה מסכן את חיי הכלב, אבל לא את חייו שלו ושל עירית.
בית המשפט העליון קבע כי גבריאל התרשל בהתנהגותו. פנייה שמאלה בנסיבות העניין הייתה התנהגות רשלנית, כי כל נהג סביר היה צריך לעמוד על הסכנה בפנייה זו אשר משמעותה היא עלייה על אי-ההפרדה והתנגשות בעמודי התאורה. אינסטינקטיביות התגובה מעידה על היעדר מחשבה, אך אין בה, כשלעצמה, כדי להצביע על התנהגות סבירה. יש ותגובה אינסטינקטיבית היא סבירה בנסיבות המקרה, ויש ותגובה אינסטינקטיבית אינה סבירה בנסיבות המקרה. על גבריאל היה לבלום, ללא סטייה שמאלה, גם אם בכך היה מסכן את חיי הכלב.
(ע"א 732/77 גבריאל יוסף ואח' נ' עירית אדלר, לד (2) 414)
זהו למיטב ידיעתי פסק דין של אהרן ברק. האם לדעתך מי שהוציא מתחת קולמוסו את המלים "התנהגות אינסטינקטיבית בלתי סבירה" הוא צאצאו הרוחני של המפטי, או שמא אביו מולידו? האם אתה מסוגל לדמיין איזו מערכת עקרונות בה משפט כזה הוא "פרשנות הגונה ונאמנה לרוח החוק המקורית"?
אני לא.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/2/2007 22:36 |
|
| |
| פרשנות במשפט, כרך ג, פרשנות חוקתית |
מאת: אהרן ברק
|
 
פתח
תחילה – התנצלות. הכרך השלישי של פרשנות במשפט אמור היה לעסוק בבעיות מיוחדות בפרשנות החקיקה. במסגרת זו הוקדשו שני שערים לפרשנות חוקתית. המהפכה החוקתית אשר התרחשה בישראל בשנת 1992 לא פסחה גם על המבנה של פרשנות במשפט. שני השערים אשר הוקדשו לפרשנות החוקתית התרחבו והפכו לכרך נפרד, המוקדש לפרשנות החוקתית ולה בלבד. כרך זה מונח עתה בפניכם. הבעיות המיוחדות בפרשנות החקיקה – בצירוף בעיות נוספות בפרשנות החוקה – יראו אור בקרוב במסגרתו של הכרך הרביעי, אשר יוקדש לבעיות מיוחדות בפרשנות חוקה וחוקים. על שינוי זה בתוכנית המקורית מבקש אני להתנצל.
אכן, מהפכה חוקתית עברה עלינו ב-1992. שני חוקי-היסוד בדבר זכויות האדם – חוק-יסוד: חופש העיסוק וחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו – יצרו מציאות נורמאטיבית חדשה. זכויות האדם הקבועות בהם קיבלו מעמד נורמטיבי חוקתי-על-חוקי. התרחשה קונסטיטוציונליזציה של המשפט הישראלי. אם בעבר ענפי המשפט השונים ''יצרו'' (באמצעות בתי-המשפט) את זכויות האדם בישראל, מעתה זכויות האדם הן השולטות על ענפי המשפט השונים והן הקובעות את חוקתיותם של החוקים. זכות האדם שוב אינה נגזרת, כבעבר, מאופן הפעלת שיקול הדעת המינהלי, אלא הפעלת שיקול הדעת המינהלי נגזרת מעתה מזכות האדם. שינוי זה פועל במישורים רבים ומגוונים, וכל רשויות השלטון חייבות להסתגל אליו; גם הרטוריקה המשפטית שלנו תעבור שינוי יסודי: משיח משפטי על סמכות, שיקול דעת ועל מידת סבירותם, נעבור לשיח משפטי על זכויות, חירויות ועל ההגבלות המוטלות עליהן.
ספר זה נועד לסייע להבנתה של המהפכה החוקתית אשר עברה עלינו. מבקש אני להציג את הפוטנציאל הפרשני הטמון בטקסט החוקתי. הוצאתו של פוטנציאל זה מהכוח אל הפועל תיעשה בראש ובראשונה על-ידי רשויות השלטון עצמן. אכן, הן רשויות השלטון והן הציבור מתלבטים בהבנתה של החקיקה החוקתית החדשה. הכתיבה המדעית נועדה לסייע להם בכך. הטקסט החוקתי הוא עתה נחלת הכל. הנורמות החוקתיות נוגעות בכל אחד מאתנו. הן משפיעות על חיינו, והן תהפוכנה לחלק יומיומי של הווייתנו כפרטים וכמדינה.
תפקיד מרכזי בהגשמת המבנה החוקתי החדש מוטל על מערכת בתי-המשפט. הטקסט נוצר על-ידי הכנסת כרשות המכוננת. מובנו ייקבע על-ידי בתי-המשפט כרשות המפרשת. הגישה הפרשנית שהשופטים ייאמצו להבנת הטקסט תקבע, במדיה רבה, את מובנו של הטקסט. הדבר מטיל אחריות כבדה ביותר על שופטי הדור הזה. בידיהם הופקד מכשיר משפטי בעל חשיבות עליונה, ועליהם להשתמש בו באחריות ובאומץ. סטייה קטנה מהפירוש הראוי עתה, עשויה ליצור בכייה לדורות בעתיד. אמנם, הן החוקה כמבצר והן השופטים כשומרי החומות לא יגנו על עם שאין בו רוח של כיבוד כבוד האדם. ידועים דבריו של השופט לרנד האנד (Learned Hand)*:
''Liberty lies in the hearts of men and women, when it dies there, no constitution, no law, no court can save it''.
אך במקום שהחירות וכיבוד כבוד האדם מצויים בלב הפרט והכלל – כפי המצב בישראל – בית-המשפט יכול לתרום תרומה מכרעת לפיתוחם, לכיבודם ולשמירתם. זכויות אדם אינן באות לכשעצמן, ואנין נשמרות מאליהן. לא די ברטוריקה של הגנה על זכויות אדם. הרטוריקה צריכה להיות מלווה במעשים. יש להאבק על זכויות האדם יום-יום ושעה-שעה. יש לאזן בינן לבין עצמן, ובינן לבין האינטרס הציבורי. המדינה והשלטון אינם רע שיש להשמר בפניו, אלא הגמשת חלום של דורות. עם זאת, יש לשמור על השלטון ועל יחסו לזכויות האדם, בחינת כבדהו וחשדהו. בכל אלה יש לבית-המשפט תפקיד חוקתי מרכזי.
כרך זה נחלק לשני חלקים עיקריים. חלקו האחד (ארבעת השערים הראשונים) עוסק בתורת הפרשנות החוקתית, ובוחן שאלות יסוד של פרשנות חוקתית. במרכזן עומדת השאלה בדבר מקומה של כוונת יוצרי הטקסט החוקתי בפרשנות. בחלק זה אני ממשיך בפיתוח הפרשנות התכליתית וביישומה בפרשנות החוקתית. על-פי השיטה הפרשנית התכליתית כל טקסט מתפרש על-פי תכליתו. על כן, גם טקסט חוקתי צריך להתפרש על-פי תכליתו. שאלת המפתח היא, כיצד נקבעת התכלית החוקתית, ומה היחס בין היבטיה הסובייקטיביים (כוונת היוצרים) להיבטיה האובייקטיביים (הבנתו של הציבור הנאור). הפרשנות החוקתית התכליתית גורסת, כי בקביעת התכלית החוקתית יש לתת משקל מכריע לשיקולים האובייקטיביים, שעניינם הבנתה של החברה הישראלית המודרנית (המתבססת על ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית) את אופקיו של הטקסט החוקתי. תכלית חוקתית אינו מושג פסיכולוגי. זהו מושג נורמטיבי. הוא משקף שאיפה לאחדות ולהרמוניה. הוא מתחשב בהיסטוריה החוקתית. במרכזו עומדות תפיסות היסוד המודרניות בדבר עקרונות היסוד החוקתיים, כפי שהן נתפסות בהכרתו האובייקטיבית של השופט. חלקו השני של הכרך (חמשת השערים האחרונים) מוקדש לשני חוקי-היסוד החדשים בדבר זכויות האדם. חלק שני זה מכוון לבחינת דרכי הפעלתה של הפרשנות החוקתית התכליתית על חוקי יסוד העוסקים בזכויות אדם. במסגרת זו אני מתרכז בעיקר בתכלית המונחת ביסוד חוקי-היסוד, שעל בסיסה יש לקבוע את היקף הפריסה של זכויות האדם השונות. אני מדגים תהליך פרשני זה באמצעות הזכות בדבר כבוד האדם וחופש העיסוק. כן קובעת התכלית החוקתית את היקף פריסתה של הסמכות החוקתית להגביל זכויות אדם, ואני מנתח שאלה זו באמצעות פסקת ההגבלה. הנני מדגיש, כי ביסודו של דבר, זכויות האדם וההגבלות המוטלות עליהן יונקות ממקור משותף.
כרך זה אינו מהווה ''קומנטר'' מקיף של חוקי היסוד החדשים. הוא נועד להעניק כלים לחשיבה משפטית חוקתית אודותיהם. הוא מכוון למשפטן העיוני והמעשי גם יחד. הוא בא לסייע לחברי הרשות המחוקקת והמבצעת. הוא מבקש להיות לעזר לשופט בדרכו החוקתית החדשה. מועטה ביותר הפסיקה והספרות באשר למהפכה החוקתית שעברה עלינו ותוצאותיה. עם זאת, הקרקע אינה בתולה. מצטרפים אנו לאומות בנות תרבות, בהן נוהג משטר דמוקרטי חוקתי, ובהן מקובלת ביקורת שיפוטית על דבר חוקתיות החוק. בתי-משפט עליונים במדינות אלה התמודדו עם בעיות שאף אנו נעמוד בפניהן בעתיד. עשיתי כמיטב יכולתי לפתוח אשנב למשפטן הישראלי למשפט חוקתי השוואתי (בעיקר זה של ארצות-הברית, קנדה, גרמניה והמשפט האירופי). השראה השוואתית היא חיונית. היא מבהירה את האופק הפרשני. היא מעשירה את השיקולים החוקתיים. היא נוסכת ביטחון פרשני. עם זאת, השראה פרשנית אסור לה שתהפך להתבטלות פרשנית. עלינו לפתח את הבנתנו שלנו ואת פרשנותנו שלנו, התואמת את הוויתנו ואת ייחודנו כמדינה יהודית ודמוקרטית.
אהרן ברק
|
_________________
צבי - (המבינים)
|
|
|
|
| נשלח ב-12/2/2007 22:40 |
|
| |
אינני מכיר את פסק הדין הזה.
אציין רק שמדובר בתביעת נזיקין אזרחית.
קבלת טענת הנתבע כי המדובר היה באינסטינקט לא נשלט הייתה מזכה אותו בדין ופוטרת אותו מכל תשלום לתובעת, שאולי נפצעה פצעים קשים.
כמו כן, יש מקום להעיר שבדיני הנזיקין לא מקובל לחפש אשמה, אלא רשלנות, המתבטאת בהתנהגות "בלתי סבירה", במובן של חריגה מהנורמה המקובלת, אשר מחייבת את פיצוי הנפגע, אולי כוונתו הייתה לכך שנהג שיש לו נטייה לסטות לקירות כשהוא רואה כלבים, שלא ייסע, או יישא בתוצאות. עד כאן ניסיונות סנגוריה, ואני מודה שאני מרגיש תחושה אינסטנקטיבית בלתי סבירה של חוסר נוחות בעמדת מגינו של כבודו.
אבל, גם לשיטתך, אני לא מבין למה להיצמד לביטוי אומלל בפסק דין אחד מתוך מאות (כשאני חושב שדווקא ברק אינו הדוגמה הנכונה לשרלטן של מילים ריקות, ולעיתים רבות הוא מבצע מהלכים משפטיים מרשימים למדיי) ולא לדון בעיקרון הכללי?
|
|
|
|
| נשלח ב-12/2/2007 23:07 |
|
| |
אסקובר,
לדון בעיקרון הכללי היא דרך בדוקה לריקון הדיון מתוכן והתמקדות בסיסמאות. להיפך, הב לנו פסקי דין פסציפיים, גלה לנו את חידושו של ברק לגביהם ואת האלטרנטיבות, ונדון בהם ובמקבילות תורניות.
אגב, ככל הידוע לי ברק לא המציא את הפרשנות התכליתית, ואפילו לא בישראל. הוא רק עשה בה שימוש ניכר יותר מאחרים, כעוד כלי בארגז הכלים שמיועד לכופף את החוק לכיוונו של האדם הסביר (=אהרן ברק).
_________________
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-12/2/2007 23:20 |
|
| |
מיכי,
דוגמה, לא מוצלחת במיוחד, כבר הבאתי לעיל, בעניין פרשנות חוק השבת אבדה. יש בחוק סעיף מיוחד על מציאת אבדה "ברשות אחר" ונשאלת השאלה מה קורה כשמדובר בשטר חוב שנמצא בשטחו של בנק שלא ממש שולט בנכנסים ויוצאים לתוך חדר הכספות שלו האם זה נופל להגדרת "רשותו של אחר"?.שם טען ברק, בהתבסס על דברי ההסבר לחוק כמדומני, כי מטרת המחוקק היא לתת מוטיבציה להחזרת האבדה על ידי מי שהוא בעל הסיכויים הגדולים להצליח בכך, ולכן הזוכה בשטר החוב יהיה הבנק, שעדיין סביר כי הוא מטרה טובה יותר לחיפוש האבדה. הרי לך דבר חקיקה, פרשנות תכליתית, המנסה להתחקות אחר כוונת המחוקק, ויישום תכליתי.
במקרה הזה, פרשנות אפשרית אחרת, אליה משך השופט אלון, הייתה לפרש "ברשותו של אחר" במובן צר יותר, כמקום שבו לאותו אחר שליטה מוחלטת על הסובבים בו.
נדמה לי כי בעניין המצאת התכליתיות אתה טועה. ברק, שאמנם שאב הרבה מתורתו של המלומד האמריקני דבורקין, אולם הוא סטה מדרכו ומדובר בשיטה אישית-שלו.
במשפט הישראלי, השפעתו של ברק הייתה כל כך גדולה עד שמשפטנים "שכחו" מה היה קודם (בדרך כלל פרשנות צרה ופורמליסטית בהרבה).
|
|
|
|
| נשלח ב-12/2/2007 23:29 |
|
| |
דבורקין הוא ממציא ה'עקרונות', אך לאו דווקא התכליתיות. כמובן שגם אלו הם כלי עבודה לאותן מטרות שצויירו בהודעתי הקודמת. הפרשנות שהיתה קודם היא צרה יותר, אבל היו בה בהחלט רכיבים תכליתיים.
דומני שכל שיטת המשפט הטבעי, שהיא עתיקת יומין (אקווינס), היא תכליתית במהותה.
באשר למקורות קדומים יותר לפרשנות תכליתית (כגון התבססות על דיוני ועדות הכנסת בתהליך החקיקה, שלא הזכרת בהודעתך כמקור לחשיפת התכלית) ככל הזכור לי מצויים עוד לפניו. אמנם כעת אין הספרים תח"י, אך קראתי על כך בהרחבה לפני כשנתיים בעת שעסקתי בתורת המשפט (לצרכיי שלי). ולכשאפנה אביא מקורות בעז"ה.
לעניין פס"ד הנדלס, זוהי דוגמא מצויינת ומוכרת לי היטב. דווקא שם מובא בדעת הרוב מקור לפרשנות התכליתית גם מהחוק האמריקאי. הרי לך שורשים קדומים לפרנות תכליתית.
אגב, הויכוח עם אלון שם לא היה בשאלה של תכליתיות או לא תכליתיות. אלון עצמו נזקק שם, בין היתר, גם לטיעונים תכליתיים.
_________________
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-12/2/2007 23:37 |
|
| |
אוסיף כאן כי דווקא הנדלס אינו דוגמא טובה לתכליתיות, שהרי תמיד יש לחוק תכלית. גם התפיסה של ההלכה (שיוצגה שם ע"י אלון) היא תכליתית: ברק טען שהתכלית היא השבה אופטימלית למאבד, ואילו אלון טען שהתכלית היא 'השבה' אופטימלית לבעלים (שהוא לא תמיד המאבד. אחרי ייאוש זה המוצא). כלומר הויכוח הוא בשאלה מיהו הבעלים (האם זה בהכרח תמיד המאבד) ולא האם לפרש את החוק בפרשנות תכליתית.
זה מוליך אותי לתובנה שעלינו לדון מהי בכלל פרשנות תכליתית ומהי פרשנות לא תכליתית. האם יש פרשנות שאינה מניחה תכלית כלשהי לחוק? לדוגמא, האם תוכל להציע לי פרשנות לחוק השבת אבידה שלא תהיה תכליתית בכלל?
זהו פן אחר של השאלה האם התכליות שאותן מוצא ברק אינן פשוט מה שהוא עצמו רוצה להכניס לחוק. ולכן פרשנות תכליתית אינה אלא שם אחר לפרשנות יצירתית על מנת להתאים את החוק לעמדותיי שלי (=אהרן ברק, השופט הסביר). האם תוכל להביא דוגמא לפרשנות יצירתית שלא ניתן להגדיר אותה כתכליתית?
מזווית אחרת: האם יש פרשנות שהיא מילולית לגמרי? אני מניח שגם אם נמצא כאלה, הדוגמאות תהיינה מעטות למדיי.
אם התכליות יישאבו מהדיונים בועדות הכנסת זה אכן מוגדר לא רע. אבל זה לא מה שקורה בפועל (לדוגמא, במקרה של הנדלס). פעמים רבות הן נשאבות מעולם הערכים של השופט.
_________________
מיכי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/2/2007 23:54 |
|
| |
אסקובר,
אינך יכול לדון בעקרון התכליתיות של ברק במנותק מהאיש, משנתו ופועלו.
אם אצמד לדוגמא שהבאת מפוסקי ההלכה: אני משוכנע שפוסק הלכה שפוסק באופן תכליתי ולא נצמד באופן דוקני לסעיף ההלכה, משוכנע שהוא מגשים בכך את רצון המחוקק - ה'. כשברק מתכוון לפרש חוק באופן תכליתי, הוא לא מנסה לחשוב למה בדיוק התכוונו דליה איציק, משולם נהרי ואופיר פינס-פז, אלא אונס את עמדתו ואת הנורמה הראויה בעיניו על לשון החוק, וזו אינה פרשנות תכליתית אלא שרלטנות במסוה של פרשנות.
הדוגמא שעולה לי עכשיו היא טענתו בכמה פסקי דין לגבי הקביעה בחוק יסוד כבוד האדם ש'מדינת ישראל היא יהודית ודמוקרטית', שיהודיותה של המדינה באה לידי ביטוי בדמוקרטיה שבה, שזו אולי עמדתו של ברק אבל קשה לי להניח שהסחבת סביב הכללת המילה 'דמוקרטית' בחוק היסוד הייתה על בסיס סמנטי וכפילות לשונית גרידא.
לא זו אף זו, ברק טוען שלא רק חוקים יש לפרש באופן כביכול תכליתי, אלא אפילו הסכמות חוזיות בין שני פרטים שאין כל ערובה לכך שהשקפת עולמם הנורמטיבית חופפת לזו של ברק.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/2/2007 23:57 |
|
| |
מיכי
פרשנות פורמאליסטית יותר הייתה מפרשת את המילים "ברשות אחר" בחוק באופן בו מתפרשות מילים אלו בד"כ בחקיקה, בלי לשאול את עצמה למה התכוון במקרה ספציפי זה המשורר.
פרשנות כזו הייתה מגיעה למסקנה שהשאלה היא מיהו בעליו של המקום נקודה. כתוב בחוק "רשות", לא מעניין אותנו למה, נבדוק מה משמעותו הפשוטה ביותר של המושג בחוק ונפרש לפיה.
למרות שבמקרה של הנדלס התוצאה הייתה זהה למה שהגיע אליו ברק, במקרה אחר (כמו מקום שבו הבעלים לא יהיה יעיל בהשבת אבדה, כמו, למשל, בעלים אלמוני של פארק פתוח) ייתכן שהתוצאות יהיו שונות (ברק אולי יקנה את החפץ למוצא, ופורמליסט - לבעל השטח).
אכן, ביקורת פוסטמודרנית על מושג הפרשנות בכללותו תאמר שכל פרשנות מונעת ממוטיבציה של הפרשן, וכי לטקסט אין משמעות עצמאית (ומסופקני אם לכך הייתה כוונתך). ברק מנסה להעניק לטקסט אדנים מוצקים בדמות "תכליתו" והדרכים בהן הוא מנסה לבסס את הדרך אליה, כאמור לעיל.
דווקא בפס"ד הנדלס פונה ברק הן לדברי הכנסת והן ללשון דברי ההסבר בהצעת החוק, כך שזו דוגמה בה פרשנותו אכן מבצעת לא רע את ה"דילוג" לכוונת המחוקק.
פרשנותו של אלון נסמכת פחות על נימוקים תכליתיים, ויותר על כך שבכל מקרה של ספק ראוי לחפש את עמדת המשפט העברי ולהכריע כמותה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/2/2007 00:03 |
|
| |
צדק מיכי בהערתו כי הדיון על השיטה הינו מיותר, עדיף להתמקד בפסיקות מסוימות ולפתח דיון ממוקד, תחת ידי קיימים מאות פסיקות של השופט ברק המורכבים כולם מהפרשנות התכליתית, בחרתי להביא אחת מהן, טריה מהחודש האחרון בנושא פיצוים למפוני ההנתקות.
-------
המאמר נכתב ע"י ד"ר למשפטים עופר סיטבון
כמה ימים לאחר תום חגיגות הפרישה המתוקשרות של הנשיא אהרן ברק, התפרסם, בצנעה, פסק-דין שכתב ברק, אשר שופך, פעם נוספת, אור על השקפתו החברתית-כלכלית. הדיון נסב אודות עתירתו של בנק המזרחי כנגד סעיף בחוק יישום תוכנית ההתנתקות שלפיו הבנק אינו רשאי לגבות עמלה בגין פרעון מוקדם של משכנתא על בית מגורים שפונה בעקבות יישום ההתנתקות. לטענת הבנק, הסעיף פגע באופן לא מידתי בזכותו החוקתית לקניין. ביהמ"ש דחה בסופו של דבר את העתירה, ואולם הנשיא ברק שכתב את פסק-הדין (בהסכמת הנשיאה הנכנסת בייניש והשופט ג'ובראן) עסק בו גם בשאלה פרשנית רבת-חשיבות: האם "אדם" בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו מוגבל אך לבן-אדם בשר ודם? או, במילים אחרות, האם זכויות יסוד כמו חופש הביטוי, הזכות לקניין או לפרטיות נתונות גם לתאגידים?
הנשיא ברק קובע כי על-פי הפרשנות התכליתית של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, "אדם" כולל גם תאגיד. החלטה זו בעייתית ביותר, וזאת, מכמה טעמים:
ראשית, ההנמקות של ברק להחלטתו הפרשנית אינן נטולות קושי: לטענתו, שלילת ההגנה החוקתית מתאגידים תפגע בסופו של דבר בבני האדם ה'מסתתרים' מאחוריו. כמו-כן, הזכות להתאגדות – שהתאגיד הוא מימוש שלה – תרוקן, לדעתו, מכל תוכן ממשי אם התאגיד שיקום לא ייהנה מזכויות חוקתיות. האמנם? תאגיד הינו מכשיר משפטי שנועד לשרת צרכים אנושיים, ולכן לא ברור מדוע יש להעניק לו זכויות נוספות לאלו של הפרטים המרכיבים אותו. האם העובדה שלא תוענק לתאגיד "מעריב" הזכות לחופש ביטוי תשלול את חופש הביטוי של עורך העיתון ושל עיתונאיו?
שנית, כפי שברק כותב בעצמו בפסק-הדין, עצם התפיסה לפיה יש להקנות לזכות הקניין מעמד חוקתי "אינה מובנת מאליה", והיא שנויה במחלוקת במשפט ההשוואתי (ברק מציין, למשל, את שיטת המשפט הקנדית שבה לא הוענק לזכות הקניין מעמד חוקתי). בישראל אמנם הוכר מעמדה החוקתי של זכות הקניין (השתלשלות העניינים הבעייתית שהביאה להכללתה של הזכות בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו ראויה למאמר נפרד), ועל כן, כפי שברק מציין, השאלה המרכזית אינה שאלת קיומה של הזכות, כי אם שאלת היקף פריסתה. ברם, לנוכח בעייתיותה של הסוגיה, דומה כי החלתה של ההגנה החוקתית על תאגידים באמצעים פרשניים על-ידי גוף שאינו נבחר מעוררת בעיות קשות של לגיטימציה.
שלישית, קשה להפריז בהשלכות שיש לפסיקה: כידוע, זכויות בעלות מעמד חוקתי נהנות ממעמד משפטי חזק יותר, והיכולת לפגוע בהן קטנה יותר. ביהמ"ש העליון פסק לא פעם – וברק שב ואישר פסיקה זו בפסק-דינו – כי היקף התפרסותה של זכות הקניין הינו רחב ביותר וכולל אפילו זכויות חוזיות, ולא רק זכויות קנייניות כמו בעלות או שכירות. מכאן שפריסת ההגנה החוקתית גם על תאגידים הנהנים גם כך מכוח כלכלי ופוליטי עצום, היא החלטה בעלת משמעות חלוקתית ברורה. למעשה, המשפט החוקתי אשר נועד, לדעת משפטנים רבים, לשמש ככלי להגנתם של מיעוטים, הופך באמצעות פסיקה זו לכלי נוסף הפועל לביצור כוחם של גופים כלכליים חזקים ביותר, כדוגמת הבנקים, חברות הביטוח או חברות התרופות.
רביעית, הגישה המתייחסת לזכויות האדם של תאגידים מתעלמת לחלוטין מן השינויים הדרמטיים שחוללה הגלובליזציה: בעבר, זכויות האדם נתפסו, על-פי המחשבה הליברלית, כמיועדות להגן על הפרט מפני המדינה רבת העוצמה. ברם, כיום, כאשר עוצמתם של תאגידים רבים רבה מזו של מדינות (51 מתוך 100 הכלכלות הגדולות בעולם הן כלכלות תאגידים ורק 49 הן כלכלות של מדינות), וכאשר הפוטנציאל שלהן לפגוע בזכויות האדם מתממש באופן תדיר, מתחוור יותר ויותר כי חשוב יותר להתמקד בצורך להגן באופן אפקטיבי על זכויות האדם מאשר בשאלה האם הגוף שמפניו יש להתגונן הוא 'פרטי' או 'ציבורי'. בדומה למשפטנים ליברליים רבים, ברק מאמץ למעשה גישה א-היסטורית, אשר נטולה כל הקשר פוליטי-חברתי ביחס למקומם המרכזי של תאגידים בעידן הגלובליזציה. והרי לקחי ההיסטוריה בוודאי ידועים לו: בשנת 1886 ניתן אחד מפסקי-הדין החשובים בהיסטוריה המשפטית האמריקאית - בפרשת Santa Clara פסק ביהמ"ש העליון האמריקאי כי סעיף ה"ההגנה השווה" שמקנה התיקון ה-14 לחוקה האמריקאית לכל אדם, חל גם על תאגידים. זאת, לאחר שבמשך שנים ארוכות נדחתה פרשנות זו, בה צידדו התאגידים. ראוי לציין כי בית המשפט לא מצא לנכון לנמק את החלטתו שהיתה בעלת משמעות היסטורית מרחיקת לכת, שכן היא העניקה את החותם הסופי לשליטתם של התאגידים הגדולים בפוליטיקה האמריקאית, שאכן הגיעה לשיא בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. בעקבות הפסיקה הזו, כל חקיקה שביקשה להגביל את כוחם של התאגידים היתה חייבת לעבור את המסננת החוקתית.
דוגמא קטנה להשלכות אפשריות של מתן הגנה חוקתית לתאגידים ניתנה בשנת 1978: ביהמ"ש העליון האמריקאי פסל חוק של מדינת מסצ'וסוטס (פרשת Belotti) אשר הגביל את גובה התרומות המותר של תאגידים למועמדים פוליטיים, בטענה שהאיסור פוגע בזכותם החוקתית של תאגידים לחופש הביטוי. פסיקה זו הרחיבה מאוד את היקפי התרומות של התאגידים למועמדים משתי המפלגות, ובדיעבד, ניתן לומר שהעמיקה את תלותם של הפוליטיקאים האמריקאים בכספי התאגידים.
לנוכח פסיקותיו הניאו-ליברליות של ברק במקרים קודמים, לא בטוח שצריך להיות מופתעים מהחלטתו. למעשה, פסק-דינו מסתמך על דברים שפרסם בספרו "פרשנות במשפט – פרשנות חוקתית", כבר לפני למעלה מעשור. כידוע, אקדח שמופיע במערכה הראשונה, יורה במערכה השלישית. במקרה שלנו, האקדח ירה בזמן ירידת המסך.
*עופר סיטבון הוא דוקטורנט למשפטים הכותב דוקטורט בנושא תאגידים רב-לאומיים, וחבר ביסו"ד (ישראל סוציאל-דמוקרטית).
_________________
צבי - (המבינים)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/2/2007 00:07 |
|
| |
ממללא,
בגדול אני מסכים אתך לגבי הפרשנות של יהודית ודמוקרטית. אציין רק כי במקרה הזה קשה לכוון לעמדת "מחוקק" ספציפי, שהרי מדובר ב120 מחוקקים, שהיו באותה שעה נוכחים או לא בשלוש הצבעות שונות על פי טיוטת הצעה שנוסחה על ידי מספר נסחים בהתאם להצעה של מאן דהו. משום כך, קשה יותר לכוון במקום בו ברור כי היה מפגש של פשרה בין דעות שונות ואף מנוגדות ל"תכלית" המחוקק, וקל יותר ליפול במלכודות של של השלכת תפיסת הפרשן על המחוקק.
לעניין פרשנות חוזים, שם ברק מנסה להתחקות אחר כוונת הצדדים, ללא קשר לתפיסותיו שלו, כך שהביקורת איננה נכונה דווקא.
נדמה לי שבעניין הזה אתה משליך מפרשנות המושג "האדם הסביר" (שפותחה על ידו כמדומני בעיקר בדיני הנזיקין, והיא איננה עניין לכאן).
|
|
|
|
| נשלח ב-13/2/2007 00:26 |
|
| |
אילפא,
לא הבנתי מה פסק דין זה תורם לדיון, מעבר להדגמה של יישום הפרשנות התכליתית.
שאלה משפטית - האם לתאגיד יש זכויות יסוד לקניין - נפתרת על ידי פרשנות תכליתית - מה רצה המחוקק להשיג בחוק יסוד: חופש העיסוק, והאם ראוי לפיכך להקנות זכות יסוד קניינית לתאגיד.
הביקורת על ברק איננה שוללת את המתודה כשלעצמה, אלא את אופן הפעלתה. היא טוענת שתוצאות הפרשנות של ברק יביאו להשלכות שליליות שלא אליהן ייחל המחוקק.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/2/2007 10:07 |
|
| |
אסקובר,
לא עסקתי בסוגיה הזו מספר שנים כך שיתכן ואני טועה, אבל לפי מה שזכור לי ברק מצדד בשימוש מוקצן של דוקטרינת 'השלמת חוזה' מעבר למה שכתוב בו ומעבר לכוונת הצדדים, בין היתר ע"י הוספת תניות מכללא או הטמעת עיקרון תום הלב בלי קשר לת\ום לבם של המתקשרים בחוזה בפועל ו/או לתום ליבם של האדם הסביר (וקו פרשת המים בעניין הזה הוא פס"ד אפרופים).
|
|
|
|
|
