בס"ד
עוד כמה דברים שיכולים להבין מה מוביל ללב שבור ולמה הלב שבור
וההחלטה לתקנו בידייך
שנאמר והגית = (הגיון ליבך) בו = (בתלמוד התורה) יומם ולילה (כלומר גם בזמנים הטובים וגם בתקופות שפחות מאירות פנים)
מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב ?
נצור לשונך מרע
ושפתיך מדבר מירמה
שנאמר: מה יתן לך ומה יוסיף לך (לדבר עליך ועל אחרים) לשון מרמה = ( כלומר דברי מרמה ושקר)
עוד נאמר לא תלך רכיל בעמך = לא תדבר דברי רכלנות ולשון הרע
ולחטאים אלה מגיעים ממראה העיניים ומשמיעת האוזניים
שנאמר יראת ( ראיית) ה' אלמדכם (כלומר מי שעוסק בתורה רואה את ה' יתברך)
ולכן אדם הרוצה לדעת ולזכור את תלמוד התורה צריך כל הזמן לראות ולעיין (לעיין = לעשות מעיין של דברי התורה בליבו ) בדברי התורה שלמד ולשננן אום(כלומר לחזור על מה שלמד בליבו) ולחשוב עליהם כל הזמן
שנאמר פן יסורו מלבבך ומלבב זרעך ...
והכי חשוב לא להסתכל לאנשים ונשים אחרים בעיניים כי המבט והראיה באנשים ונשים אחרים ובכלל ההסתכלות בכל דבר גם בחי וגם בצומח וגם בדומם מפיגה את ההרהור בתלמוד התורה ומובילה אותו לחשוב מחשבות שונות ואחרות שמשכחות את תלמודו (כמו חקר היופי ומה ההנאה בדבר שרואים או בכלל מה חושבים עליי מה אני צריך לעשות בשבילו/ה מה רוצים ממני וכו'...)שמובילים את האדם לצאת מהשכינה (כלומר לבטל ולשכוח את הדברים שלמד לאחרונה בתורה שהשכין בליבו לדברים אחרים שרואה ומביט בהם עכשיו ומפנה א הרהוריו ומחשבתו לדבר החדש ושוכח את הדבר הקודם שהוא התלמוד תורה שלמד ( וגרוע מזה שהוא מוסיף שמיעה של לשון הרע ודיבורי סרק שמזרזים את תהליך השכחה של תלמוד התורה) ומביאה להרהורים אחרים של תאווה שמובילים לחטא וכו'...
שנאמר בבראשית ב' על אדם וחוה ...
ד וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל-הָאִשָּׁה לֹא-מוֹת תְּמֻתוּן:
וכאן ההסתה מדרכי ה' והרמאות החלה שהובילה ללשון הרע בהמשך
ה כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע:
ו וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:
ואחרי החטא מתחיל הפחד שמוביל לחוצפה וגסות ועזות םפנים שמובילה לגילוי עריות ועבודה זרה כתוצאה משעמום וחוסר הערכת הטוב ( שנאמר בתהילים "בשלוי בל אמוט לעולם" = שאדם שמרגיש שלוו ורגוע ומשתעמם ומתחיל לחפש את עניני התאווה וגשמיות בין בעצמו ובין באחרים עד שבאה הפורענות עליו רחמנא ליצלן
ח וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל יְהוָֹה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהוָֹה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן:
י וַיֹּאמֶר אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא:
יב וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל:
יג וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה-זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל:
טו וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב:
ועוד נאמר בפרקי אבות:
ב,ב רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר, יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון; וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטילה וגוררת עוון. וכל העמלים עם הציבור, יהיו עמלים עימם לשם שמיים, שזכות אבותן מסייעתן, וצדקתם עומדת לעד. ואתם, מעלה אני עליכם כאילו עשיתם.
ב,ג הוו זהירין ברשות--שאין מקרבין לו לאדם, אלא לצורך עצמן: נראין כאוהבין בשעת הנאתן, ואין עומדין לו לאדם בשעת דוחקו.
ב,ד הוא היה אומר, עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו; בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך.
ב,ה הלל אומר, אל תפרוש מן הציבור, ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, ואל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע וסופו להישמע. ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה.
ב,ו [ה] הוא היה אומר, אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד. ולא הביישן למד, ולא הקפדן מלמד. ולא כל המרבה בסחורה, מחכים. ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש.
ב,ח [ז] הוא היה אומר, מרבה בשר מרבה רימה, מרבה נכסים מרבה דאגה; מרבה עבדים מרבה גזל, מרבה שפחות מרבה זימה; מרבה נשים מרבה כשפים. מרבה תורה מרבה חיים, מרבה ישיבה מרבה חכמה. קנה שם טוב, קנה לו לעצמו; קנה דברי תורה, קנה חיי העולם הבא.
ב,ט [ח] רבן יוחנן בן זכאי קיבל מהלל ומשמאי. הוא היה אומר, אם עשית תורה הרבה--אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת.
ב,יג [י] הם אמרו שלושה שלושה דברים: רבי אליעזר אומר, יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, ואל תהי נוח לכעוס, ושוב יום אחד לפני מיתתך. והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, והוי זהיר מגחלתן שמא תיכווה--שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף, וכל דבריהם כגחלי אש.
ב,יד [יא] רבי יהושוע אומר, עין רעה ויצר הרע ושנאת הברייות, מוציאין את האדם מן העולם.
ב,טו [יב] רבי יוסי אומר, יהי ממון חברך, חביב עליך כשלך; התקן עצמך ללמוד תורה, שאינה ירושה לך; וכל מעשיך, יהיו לשם שמיים
ג,א עקביה בן מהללאל אומר, הסתכל בשלושה דברים, ואין אתה בא לידי עבירה--דע מאיין באת, ולאיין אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון: מאיין באת, מליחה סרוחה. ולאיין אתה הולך, למקום רימה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
ג,ב רבי חנניה סגן הכוהנים אומר, הוי מתפלל בשלומה של מלכות--שאלמלא מוראה, איש את ריעהו חיים בלעו.
ג,ג רבי חנניה בן תרדיון אומר, שניים שהיו יושבין, ואין ביניהן דברי תורה--הרי זה מושב לצים, שנאמר "ובמושב לצים, לא ישב" (תהילים א,א). אבל שניים שהיו יושבין, ועוסקין בדברי תורה--שכינה עימהם, שנאמר "אז נדברו יראי ה', איש אל ריעהו; ויקשב ה', וישמע . . ." (מלאכי ג,טז). ומניין לאחד שיושב ודורש, כאילו קיים את כל התורה--שנאמר "יישב בדד ויידום . . ." (איכה ג,כח).
רבי יעקוב אומר, המהלך בדרך ושונה, ומפסיק משנתו ואומר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה--מעלין עליו כאילו הוא מתחייב בנפשו.
ג,י [ח] רבי דוסתאי ברבי ינאי אומר משום רבי מאיר, כל השוכח דבר אחד ממשנתו--מעלין עליו כאילו הוא מתחייב בנפשו, שנאמר "רק הישמר לך ושמור נפשך מאוד, פן תשכח את הדברים" (דברים ד,ט). יכול אפילו תקפה עליו משנתו: תלמוד לומר "ופן יסורו מלבבך" (דברים ד,ט)--הא אינו מתחייב בנפשו, עד שיישב לו ויסירם מליבו.
ג,יא [ט] רבי חנניה בן דוסא אומר, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת; וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת.
ג,יב הוא היה אומר, כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת; וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת. [י] הוא היה אומר, כל שרוח הברייות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו; אין רוח הברייות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו.
ג,יז [יד] הוא היה אומר, חביב אדם שנברא בצלם; חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר "כי בצלם אלוהים, עשה את האדם" (בראשית ט,ו). חביבין ישראל שנקראו בנים למקום; חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר "בנים אתם, לה' אלוהיכם" (דברים יד,א). חביבין ישראל, שניתן להם כלי שבו נברא העולם; חיבה יתרה נודעת להם שניתן להם כדי שבו נברא העולם, שנאמר "כי לקח טוב, נתתי לכם; תורתי, אל תעזובו" (משלי ד,ב).