לימוד תורה עם מחוייבות לתוצאות

   לעניות דעתי, מעורבבות כאן היוצרות.
   א. כבר אמרו חז"ל, הרבה לפני שהמושג "פסיכולוגיה" נטבע, שהאשה מכרת באורחים יותר מן האיש. וכלומר חלק מתכונות נפשה של האשה הן יכולת חברתית-אנושית גבוהה, יכולת שכל אחד שעיניו בראשו יכול להבין בפשטות עד כמה נחוצה לצורך התפקיד הבלתי נתפס של הנשים: אימהות.
   את הבינה היתרה הזו, את היכולת ללמוד שפת מושגים זרה במהירות וכו', לא המסגרת הסמינריסטית יוצרת, אלא נפשה של האשה יוצרת. ולכן מריש עניין הדיבור על מה כן לומדות בסמינרים מול מה לא לומדים בישיבות, אינו 'מחזיק מים', משום שכאמור הוא תולה סיבתיות ברובד השטחי והנראה לעין של הדברים.

   ב. שונים מנשים, האנשים, שהם אינם מקבלים את הבינה כמתת שמים אינסטקטיבית, אלא צריכים לעמול עליה, ואם לא יעשו כן -היא לא תהיה באמתחתם.
   וכבר אמר רבי אלעזר בן עזריה, שאם אין בינה אין דעת. היות שהלימוד הישיבתי נסוב רובו ככולו סביב ענייני חכמת השכל ולא חכמת הלב ("בינה ליבא, ובה הלב מבין"), נוצרת מציאות של בני עשרים שליבם מנוון בקרבם -שמעולם לא למד להרגיש ולהבין ולתת את אמירתו.
   ולעניות דעתי, תורף קביעות כ"לא מבין עניין", נובע מחוסר בינה. מחוסר השראה עצמית של הישיבישער -והרי "אם אין בינה אין דעת", ובלי דעת באמת אין מה לחפש מחוץ לסטנדר של הישיבה.
   ההתמודדות עם זאת אינה בהתלבטויות האם ללמד גיאוגרפיה או לא, או שמא להסביר לפלוני אלמוני את ההבדל בין טכנאי, הנדסאי ומהנדס, אלא לגלות צד קצת מוזנח ביהדות שלנו, צד שהוזנח במיוחד בימים האפורים של הגלות מחוץ לארץ ישראל, וכפי שכבר אמרו "בבלאי טפשאי". וזה לא שבבלאי לא היו פלפלנים לעילא ולעילא, עם כל ה"טפשאי" הזה.

   ג. כבר כתבתי אודות התורה לשמה שזוכים לה מי שאינם יושבים בכוילל. וכך, לעניות דעתי, לא הלימוד הבחרותי בישיבה או האברכי בכולל, הוא הדמות האמיתית של העיסוק בתורה. הדמות האמיתית של העסק הזה נוצרת כשיש הקרבה, כשיש נתינה ללא ציפיה לתוצאה, כשיש תחושה של שליחות ויעוד. אמנם יש בחיי הישיבה והכולל הקרבה גדולה (וכאמור בהמשך, שמלגת אברך כולל אינה תמורה ממשית), אבל סוף סוף היות שרוב ההולכים בדרך הזו אינם עושים זאת מבחירה חופשית טהורה -אלא הרבה בגלל גורמים חיצוניים כלחץ חברתי וכו', התחושה הכל כך חשובה של שליחות ויעוד אישיים (אישיים. להבדיל מהרמה הקבוצתית, בה אתה יכול להאמין שכל העולם כולו אינו מתקיים אלא בזכות תשב"ר. כי כשזה ברמה הקבוצתית, חלק נרחב מאמונה שכזו עלול להתגלות כדקלום ואפולוגטיקה), לא מקבלת הזדמנות מספק להיווצר.

   לימוד התורה, גם אם באופן נקודתי כזה או אחר, אינו "לשמה", עדיין מעמיד את ה"תורה לשמה" כמופת. והיות שתורה לשמה היא ללא תמורה ורווח אישי, והיות שאפשר לדבר על מחויבות לתוצאות רק כשיש תמורה ממשית לעמידה בתוצאות הללו (ולא, מלגת אברך כולל אינה תמורה ממשית שאפשר להקביל אותה ל"עולם הזה" של תואר בהנדסת אלקטרוניקה), הנסיון סתם כך לקחת את תמרורי העולם הסטודנטיאלי, ולהציבם ברחובות עולם התורה, לא יהיו יותר מאשר "בור ברשות הרבים".


_________________

לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות  

תוקן על ידי 000_אלישיר ב- 16/02/2007 5:39:32

אני מסכים איתך שלימוד עבור תוצאות יש בו את החסרונות שנקטת, אבל יתכן עדיין לימוד עם מטרה עצמית ברורה, והיא ידיעת התורה וההלכה (גם בלי מבחנים חיצוניים), ולא רק כמה הישגים של אמירות סברות או קנייטשים ישיבתיים כאלו או אחרים. למעשה, אני מסכים עם הצעקות של הרב השך על בני הישיבות , כי לימוד בשביל סברות הוא איבוד זמן מוחלט. 

לפעמים נתקלים בבני אדם הלומדים סוגיא, בבטחון העצמי המופרז בסברותיהםהם אינם מנסים להתמודד עם החולקים עליהם. נימוקים רבים להם, ובעיקר ניתן לשמוע  "כך יצא לי בסוגיה".  זו תוצאה של לימוד חלש אופי הנגרם לעיתים קרובות בגלל לימוד ללא מטרת בירור האמת. בלימוד עבור תוצאות, מחפשים את האמת גם אצל השכן מהספסל האחר, ולא מנסים רק למכור לשכן ההוא את "היגינעס" העצמיים  שלו.