"לפסוק מהחומש - מהעקרונות" [לגיטימי?]

בן יוסף, אם כוונתך מבחינתי, אכן. אם מצד מנהג העולם? חלקו נוהג שלא ללמוד חומש בעיון, אולי בשביל שולחן השבת כן מעיינים קצת, וזאת רק כמה שזה נצרך לאיבזור הרוחני של השולחן. כמובן שתמיד יש יחידים היוצאים מן הכלל.

שלום לך יהוסף,

רק עתה הזדמן לי לקרוא באשכול זה (ולע"ע מקופיא). הזכרת כי בירושלמי וברמב"ן עה"ת מבואר כי חובה על הזקן לנהוג כדעתו. אני מניח כי כוונתך לירושלמי של "ימין שהוא ימין", אבל לכאורה אין בו אלא מה שמבואר בבבלי ריש הוריות.

אודה לך אם תבאר לאיזה רמב"ן עה"ת כוונתך, בעיון קצר לא מצאתי. ומאידך ברמב"ן בסה"מ שורש א' מבואר להדיא להפך, היינו הוא מסייג את הסוגיא בהוריות (ואת הירושלמי שהזכרת) רק למקרה בו הזקן לא הרצה את דבריו בפני בי"ד הגדול (ואז חובה עליו להחמיר כשיטתו; לא לגמרי ברור האם מותר לו גם להקל ע"פ הוראתו בכה"ג). אולם לאחר שדן בפניהם ולא קבלו דעתו, חובה עליו לנהוג כשיטתם, עכתו"ד הרמב"ן שם.

י"י,

בשעה זו אני כבר מתעצל להוציא את הרמב"ן, אבל דווקא מסה"מ זכורני שמבין השורות יש ללמוד שלא שלל את שהביא יהוסף!

י"י

לפני ההוכחות מזקן ממרא.

בגמ' ב"מ בפ"א, מובא המחלוקת אודות המודה שחייב בקרבן חטאת. דעת ר"מ, שלגבי קרבן אדם מתחייב על פי דעתו, גם כשעדים מכחישים אותו. והנה אם נביא את נידון השאלה באופן "האם הוא שוחט חולין בעזרה?", יהיה על הבי"ד לפסוק שזו שחיטת חולין בעזרה, כולל בי"ד הגדול, בכל זאת הכלל בזה, שכיוון שזה דבר אישי, על האדם לנהוג כפי תפיסת עולמו.
ומכאן, שעד כאן לא נחלקו אלא בקרבן שהוא דבר אישי אך גם ציבורי, אך בכל דבר אחר שהביטוי הוא אישי בלבד, כמו אדם האוכל חלב, שאין לזה ביטוי ציבורי מובהק כקרבן, יהא מותר.

ועכ"פ נדון נא לשיטת אותו מ"ד, שמביא הקרבן.

יתירה מזאת אנו למדים מהנ"ל, שבדבר אישי, לא רק האדם עצמו רשאי לנהוג כדעתו, אלא אף אחרים כלפיו, שכן איך הכהן מביא את קרבנו של החוטא כאשר עדים צווחים שזו הקרבת חולין בעזרה?
[ע"פ שיטמ"ק שם].

לגבי זק"מ בדוק יותר

באופן כללי פשוט מסברא, שמי שיודע על אדם חף מפשע שבי"ד פסקו שהוא חייב מיתה ע"פ עדות שקרית, שהוא בכלל לא תעמוד על דם רעך... נידון זה נידון כעת באשכול מבחן - עת לעשות לד' הפרו תורתך, ראה נא שם.

וא"כ כך מקום שנבין שלתפיסת האדם יש כאן עוול מוסרי ודבריו נכונים יותר, נלמד העניין מהעיקרון הזה, שבמקום שעת לעשות לד', הפרו תורתך, וכ"ש תורת בשר ודם.

י"י

לא התכוונתי לירושלמי האומר "אימתי כשאומר לך על ימין שהוא ימין...", התכוונתי למשנה הראשונה במסכת הוריות, שם מבואר שאם בי"ד הורו בטעות נגד דברי תורה, עליהם להביא קרבן והיחיד אינו מביא, עז" מביא שם הראש שמדובר בבי"ד הגדול. ועל כך אומרת המשנה שתלמיד שהגיע להוראה כן מביא קרבן אם סבר אחרת מהם ועשה כמותם.

____________________-

הערה: לגבי דברים שעיקרם חינוכיים ולא מוסריים נטו, כגזל רציחה וכו', יש מקום גדול לומר כי עדיף לבטל מצווה (כמו פרט ממלאכות שבת, או עניין שבחגים וכיו"ב), כי שמירת המסגרת של החוקה מצווה גדולה יותר, אך תוך כדי הפרה גדולה של המוסר זהו פרדוקס, שכן כל מטרת התורה "לצרף" [לטהר למוסר - רמב"ן] ואם לצורך קיומה האדם מחלל את המוסר זה מגוחך, וזה כמובן עוול שלא יצדיק אותו ערך כללי כזה של שמירת הסטטוס קוו.

שלום לך יהוסף,

ראשית, סליחה על האיחור, עקב טרדות שונות שאפפוני לאחרונה.

כפי שכבר אמרתי, לא מצאתי בדבריך שום ראיה או מקור לכך שאדם (ואפילו הוא ראוי להוראה) הסבור שבי"ד הגדול טעו רשאי או חייב לנהוג כדעתו.

1. הראיה מן הסוגיא בב"מ אינה נוגעת לעניננו כלל (מלבד מה שהיא רק אליבא דר"מ, והאוקימתא שלך בדעת רבנן תלויה בשערה). זאת מן הסיבה הפשוטה שבסוגיא זו מדובר בטעות של בית הדין בהכרת המציאות (האם פלוני אכל חלב או לא). כבר נתבאר בהלכות שגגות כי אם הורו בית דין שיצאה השבת ואחר כך יצאה חמה ונתברר שטעו ביום המעונן אין לכך שם הוראה כלל ומי שסמך עליהם חייב חטאת.

אגב, מכאן ראיה כי פסיקת הלכה לחוד ובירור מציאות לחוד. בהשקפה ראשונה אני מפרש לעצמי כי ההבדל הוא כדלקמן. לשאלות מציאותיות יש הכרעה חותכת חד-משמעית ואוביקטיבית, ועל כן מי שטועה בהן דעתו כמאן דליתא. בשאלות הלכתיות, לעומת זאת, אין תשובה אוביקטיבית, ועל כן גם לעמדה מוטעית של בית הדין יש משקל בהלכה.

גם המקרה שהבאת על אדם היודע בחבירו שלא חטא ובי"ד פסקו לחייבו מיתה שייך לקטגוריה זו ואינו ענין לנידו"ד.

2. בסוגיא ריש הוריות אכן מבואר כי תלמיד שהגיע להוראה ויודע כי בי"ד טעו בהוראתם (ואפילו בי"ד הגדול, כפי שהדגשת) אסור לו לסמוך על דבריהם. מכאן לכאורה נראה כדבריך.

אמנם שתי תשובות בדבר. ראשית, לא נתבאר בסוגיא האם מותר לו לסמוך על דבריו גם לקולא. שנית ועיקר, סוגיא זו עומדת בסתירה לכאורה לכל פרשת זקן ממרא בה נתבאר כי אין לזקן להורות שלא כדעת בי"ד אף אם הוא סבור שטעו. כבר עמד על מדוכה זו הרמב"ן בספר המצוות שרש ראשון, ופרש כי כל דברי הסוגיא ריש הוריות אינם אלא כל זמן שלא הרצה טענותיו בפני בי"ד. נמצא לפי זה כי אדם הסמוך ובטוח שבי"ד טעו מחוייב שלא לסמוך עליהם לקולא אלא להחמיר כדעתו, ושומה עליו לעלות ולברר טענותיו בפני בי"ד. אם שמעו אלו את דבריו ודחו אותם, חוזר עליו דין זקן ממרא ומחוייב הוא לנהוג כהוראתם בין לקולא בין לחומרא, עכת"ד הרמב"ן שם.
לא מצאתי את שמצא ווטו בין השיטין שם, ובלנ"ד אעתיק לכאן את לשונו מאוחר יותר, כדי לברר הדבר.

אגב, לשיטת הרמב"ן לכאורה פשוט כי אסור לאדם לסמוך על עצמו לקולא נגד הוראת בי"ד גם לפני שעלה לפניהם, שלא יהא זה אלא ספק שמא לא יקבלו דבריו.

כללו של דבר, לא ראיתי כל מקור או סברא לעמדה המתירה לאדם לנהוג לעצמו כנגד הוראת בי"ד הגדול. נהפוך הוא, לשון הראשונים מורה כי יש לנהוג על פי הוראתם גם כשטעו, שעל דעתם ניתנה תורה.

אחרי ביאור ענין "לא תסור" וזקן ממרא, מתיחס הרמב"ן (בהשגותיו על שורש ראשון מסה"מ) לסוגיא ריש הוריות וז"ל (לא פיסקתי, כדי להביא הדברים ללא עיבוד):
"ויש בזה תנאי יתבונן בו המסתכל בראשון של הוריות בעין יפה והוא שאם היה בזמן הסנהדרין חכם וראוי להוראה והורו בי"ד הגדול בדבר אחד להיתר והוא סבור שטעו בהוראתן אין עליו מצוה לשמוע דברי החכמים ואינו רשאי להתיר לעצמו הדבר האסור לו אבל ינהג חומר לעצמו וכל שכן אם היה מכלל הסנהדרין יושב עמהן בבי"ד הגדול ויש עליו לבוא לפניהם ולומר טענותיו להם והם שישאו ויתנו עמו ואם הסכימו רובם בביטול הדעת ההוא שאמר ושבשו עליו סברותיו יחזור וינהוג כדעתם אחרי כן לאחר שיסלקו אותו ויעשו הסכמה בטענתו וזהו העולה מן ההלכות ההם ומכל מקום חייב לקבל דעתם אחר ההסכמה על כל פנים" עכ"ל

ויעויין עוד בקונטרס דברי סופרים (לר' אלחנן וסרמן) סימן ד'.

י"י תודה

אתייחס קודם לסעיף א.

א. הבאתי הגיון, ותמיהני מדוע אתה חוזר ואומר שלא מצאת כלום, ללא שפרכת הסברא, אבל זה לא חשוב כ"כ בשלב זה.
ב. אתה מניח הנחה מעניינת, בה אתה מחלק בין פסק הלכתי ומציאותי, ואני איני רואה חילוק זה אלא כרווח אך לא כמהותי בפנימיות הדבר, שכן גם המופשטות מציאות המה, באשר האדם מוצאם ומכאן שקשה מאוד לעשות הבחנה כזו. עכ"פ עד שאתה מדחני בסס נא בדעתי את הסברא החדשה הזו של חילוק בין הלכתי למציאותי. לתפיסתי יש אובייקטיביות בשניהם, והחילוק אינו מצליח להיחד בי כאובייקטיבי.

נעמוד גם כנקודת אגב, על ההנחה שבהלכה אין אובייקטיביות, האכן לזאת כוונתך?

לגבי מס' 2 איני מתיימר להתמודד עם שיטה מסויימת, אלא קודם לנסות לבד. חילוקו של הרמב"ן הוא תמוה, שכן לא נזכר בש"ס כדבר הזה, ודרכנו כנ"ל ליישב נכונה יותר לכא'.
יש גם ירושלמי על הפסוק שלא תסור ימין ושמאל "אימתי בזמן שאומר לך על ימין שהוא ימין..." וכו' ולהנ"ל הדבר הרי תקף גם בנקודות הלכתיות, וגם כמובן בזק"מ.

[אני יודע שיש דרכים אחרות ליישוב הבבלי והירושלמי, ראה למשל תורה תמימה על הפסוק הנ"ל]

שלום עליך,

א. אינני יודע לאיזו סברא בדיוק אתה מכוון. מה שראיתי בדבריך לעיל הוא השוואה למקרים שונים בהם פשוט כי על האדם לנקוט לפי הבנתו, דוגמת היודע בבי"ד שדנים ע"פ עדות שקר. על כך כבר כתבתי כי אין הנידון דומה לראיה, כי אין דין טעות במציאות כדין טעות בהוראה.

ב. לא לחינם הארכתי בסברא זו, כי ידעתי שהיא בסתירת מה לתפיסה האוביקטיבית שאתה מחזיק בה (ושבעניי מעולם לא הבנתי אותה; לכשתמצי לומר, אפילו התפיסה האוביקטיבית עצמה היא סוביקטיבית...). עכ"פ הדין המחלק בין טעות בפסק לטעות במציאות הוא אמת (יבמות צב. ושגגות פי"ד הל"ג). כיצד אתה מסביר אותו?

אכן, להבנתי יש חילוק משמעותי בין טעות במציאות, כגון היתר עגונה שבא הרוג ברגליו, לטעות בפסק. כך מצאתי הערב גם בדברי רא"ו שציינתי לעיל, אך אין לי פנאי להאריך.

הארכתי לצטט דברי הרמב"ן משום שהשתמע לעיל כאילו הרמב"ן הוא מקור או תימוכין לעמדתך, ולא היא. לצערי לא תפסתי את תירוצך לקושייתו של הרמב"ן - כיצד יתפרש לשיטתך דין זק"מ?
הירושלמי אינו ראיה לא לכאן ולא לכאן, כי אינו מחדש הרבה מעבר לסוגיא בבבלי הוריות, וכל יישוב שנאמר בבבלי (ליישב הסתירה מריש הוריות לדין זק"מ) יתרץ גם את הירושלמי.