יש שני אפשרויות להגדיר אורתודוכסיה, האפשרות הטבעית והמקובלת היא: אמונה בעיקרי הדת ובאמיתות התורה, לפי הגדרה זו הדעה שהבאת איננה אורתודוכסית, ובוודאי שקנוהל אינו אורתודוכסי.
לעומת זאת אם אתה מגדיר כאורתודוכסי כאדם ששומר על ההלכה מסיבות כלשהן, אז אכן ניתן להיות אורתודוכסי גם ללא אמונה במקורה האלוהי של התורה.
מכיוון שבין שני סוגי האנשים שהזכרתי יש הבדל תהומי (הראשונים לא ישתו את היין של השניים), נראה שהכינוי אורתודוכסי לשניהם הוא די מבלבל, ולכן עדיף להשתמש במינוח שונה כדי להגדיר את הקבוצה השניה.
ומעניין לעניין באותו עניין, אני מצרף חלקים מתוך התקציר של ספרו של קנוהל "מאין בנו" ה עוסק בנושא האשכול, מתוך הבלוג של תומר פרסיקו :
היסטוריה חדשה של היהדות הקדומה
"על פי ממצאיו של קנוהל, בארץ ישראל אמנם קם העם היהודי, אולם הוא עצמו צמח מתוך שלוש קבוצות שונות לחלוטין, שנקבצו כאן במאה ה- 13 לפנה"ס. כל אחת מהקבוצות הללו הביאה איתה את סיפוריה המכוננים, ואלה שולבו יחד כדי ליצור את מה שאנחנו קוראים היום בתנ"ך. על פי ממצאים ארכיאולוגים, בסביבות 1230 לפנה"ס החלו להתיישב באזור רכס ההרים המרכזי קבוצות שעברו מחיי רועים-נוודיים לחיי איכרים. קנוהל מזהה קבוצה ראשונה זו של ישראלים, שמנתה כעשרים אלף איש, עם פליטים שמיים שהגיעו מאזור חרן.
ידוע כי בסביבות 1268 מרדה הממלכה מיתני, ששכנה באזור זה, בשליטיה האשוריים. בתגובה החריב שלמנאסר הראשון את עריה, ופיזר את תושביה. כפי הנראה שבטים שמיים שגרו באזור, ה"אחלמו", ברחו משם לכנען, והקימו במורדות המזרחיים של ההרים המרכזיים את ישובי הקבע הראשונים. מאלו השתמר המיתוס של אברהם הנקרא על ידי האל לעזוב את ביתו ולנדוד מערבה ודרומה אל ארץ ישראל (ממצאים ארכיאולוגים גם מראים השפעה ברורה בארץ ישראל של מסורות פולחניות שמוצאן מצפון סוריה, באזור חרן).
אולם האזורים בהם התיישבו לא היו לחלוטין ריקים מאדם. חלק מהתושבים הכנענים שכבר ישבו באזור התמזגו עם המהגרים החדשים מחרן (שהיו רבים הרבה יותר). אלו היו כנענים שגורשו ממצריים בין המאות ה- 17 ל- 16 לפנה"ס, אז הם שלטו לזמן קצר על המצרים (תקופת ההיקסוס), ואחרי זה הופלו על ידי המקומיים וכאמור גורשו. קבוצה זו כנראה אחראית למיתוס של יוסף העולה לגדולה במצריים.
פחות ממאה שנה לאחר מכן הגיעה לאזור עוד קבוצה, השלישית ממנה גובש ישראל העתיק, והיא מי שמכונה במקרא "הלוויים" (וזאת על שום ש"התלוו", כלומר הצטרפו לקבוצות הראשונות). קבוצה זו, שמנתה רק כמה מאות, היתה כנראה ה"עַפִּירוּ" שמוזכרים בתעודות מצריות כמי שבנו את העיר פֶּר-רַעְמסֶס עבור הפרעה מֶרְנֶפְּתָח.
לאחר ארבע דורות של שיעבוד הם ברחו ממצריים כאשר הפרעה היה עסוק בהכנות למלחמה בלובים, הגיעו לכנען, וכנראה משום שהיו גורם זר (ואולי גם כעבדים לשעבר), נמנעה מהם נחלה. בעוד שמשמם העתיק כנראה נוצר הכינוי "עבריים", משנות השיעבוד שלהם ובריחתם נוצר מיתוס עבדות מצריים, בניית הערים פיתום ורעמסס, ויציאת מצריים.
ראשית המונותאיזם
אותם עבריים-לוויים הביאו איתם מורשת דתית יחודית, ולדידו של קנוהל דבר זה סייע בהפיכתם למשרתי הפולחן של החברה הישראלית הצעירה. ממילא מובן שהם שיחקו תפקיד חשוב מאוד בגיבוש העקרונות התיאולוגים של הדת העברית הקדומה.
על פי קנוהל עוד במצריים ספגו העפירו את מורשת הדת המקורית של הפרעה אחנתון, אדם מבריק ומקורי שלמעשה הניח את יסודות המונותאיזם במערב. אחנתון מלך 17 שנים, ובזמנו נאסר פולחן כל אל לבד מאתון, שעל פי אחנתון היה האל העליון, קדום ונשגב מהעולם, ושליט יחיד עליו. בציורי ההירוגליפים אתון מיוצג על ידי השמש, וכנראה שנתפס כאור עצמו.
קנוהל מביא ראיות התומכות באפשרות השפעתה של דת אחנתון על העפירו. כפי הנראה אלה שעתידים להיות הלויים ספגו את רעיון המונותיאיזם משאריות דתו של אחנטון. אולם בניגוד לדתו של הפרעה הייחודי הזה, הרי שהאל העברי לא היה השמש או האור, אלא מעליהם, ובוראם.
זה אכן היה החידוש הגדול של הלוויים (ובראשם כנראה אדם בשם משה): הם העלו את האל האחד מעל לסדרי הטבע, והפכו אותו לטרנסאנדנטי. שלא כמו אלוהיו של אחנתון, אלוהי משה אינו חלק מהעולם, אלא מנותק ממנו ומעליו. על פי קנוהל "בפעם הראשונה בתולדות ההגות האנושית פרצה המחשבה הדתית מעבר לגבולות הטבע וקבעה את האלוהות כישות המתקיימת מעבר לטבע וליקום" (עמ' 148).
בדרכם לכנען (שייתכן וארכה זמן רב, כפי שאכן מסופר במקרא) הושפעו העפירו גם מהמדיינים, שכנראה עבדו אז אל שהם כינו יהו-ה. אל זה לא היה מוכר בכנען, וכנראה שיובא על ידי העפירו – אכן, במספר מקומות בתנ"ך מסופר על האל יהו-ה שבא מדרום (ראו שופטים ה, ד-ה; דברים לג, ב; חבקוק ג, ג).
מממצאים ארכיאולוגים ידוע גם כי בקרב המדיינים היה אסור לייצג את האל בפסל, וגם עקרון זה אומץ על ידי הלויים-לעתיד. כך שולב עקרון האל האחד של אחנטון עם האיסור ליצוג האל של המדיינים, ובתוספת המימד הטרנסאנדנטי שהעניק משה לאל נוצרה התיאולוגיה היהודית הבסיסית שמוכרת לנו עד היום.
כשהגיעו אל כנען מצאו בה העפירו את שתי הקבוצות הקודמות, שקיימו פולחן בסיסי של אלילים כנענים, בראשם "אל", שהיה ראש הפנתיאון הכנעני. תחילה הפך יהו-ה לבנו של אל (ומכיוון שאל יוצג על ידי שור, יהו-ה יוצג על ידי עגל – ומכאן פולחני העגלים שהיו תמיד פופולרים בקרב בני ישראל, עד ימי ירבעם כידוע), אולם עם הזמן התמזגו האלים והיו לאל אחד, בעל שמות שונים, וללא כל יצוג בדמות, כפי שדרשו הלויים.
מאות העפירו, העבריים-הלויים שהגיעו ממצריים לכנען במאה ה-12 לפנה"ס, הנחילו לישראלים שישבו כאן את הגותם הדתית, ממנה צמח אחרי אי אילו מאות שנים המונותאיזם המקראי, וממנו, מאות רבות נוספות אחרי כן, הנצרות והאיסלאם. "במובן זה", כותב קנוהל, "משה וחבורת העבריים הלווים הביאו לשינוי כביר בתרבות האנושית, שאותותיו ניכרים עד היום" (עמ' 166)."
