אחרי מכירת החמץ, היתר המכירה, היתר העיסקה וסיומי המסכתות ההמוניים בתשעת הימים - קבלו את הקומבינה ההלכתית הבאה: דיסקים להשכרה.
מפיצי המוזיקה החסידית מצאו דרך מקורית להילחם בצריבות, וכך את הדיסק החדש של הזמר יעקב שוואקי לא תוכלו לקנות בחנויות. מי שבכל זאת חשב שרכש את התקליט, גילה על העטיפה הסכם שכירות מפורט שנכתב במעמד צד אחד, המדגיש שוב ושוב כי המוצר מושכר ל-20 שנה לשימושים מסויימים מאוד. אם ימולאו כל התנאים המפורטים תוכפל תקופת השכירות, ואחריה – אין לדעת מה יקרה.
גורמים בתעשייה מספרים כי המהלך נועד לסרס את פסקי ההלכה הבודדים המתירים העתקת מוזיקה, ולהפוך אותם ללא רלוונטים.
תחת הכותרת "שכירות בתנאי" נכתב על עטיפת הדיסק כי המוצר הושכר רק לצורך שמיעה ושימוש אישי, ואין לאיש רשות להשתמש בו לכל מטרה אחרת. "המוצר כולו בחזקת המשכיר" מדגיש החוזה, "ואין לשוכר או בא כוחו שום זכות בו". בהמשך נכתב כי תקופת השכירות היא עשרים שנה, ובמידה וימולאו כל התנאים היא תוארך בעשרים שנה נוספות. ומה יקרה בתום 40 שנה? "השוכר יחזירהו במצבו" קובע ההסכם, "ובתנאי שהמשכיר ידרוש זאת אישית". במילים אחרות: בדיוק כשיקבל הדיסק הישן ערך נוסטלגי ויזכה למעמד של פריט לאספנים – יוכל המוכר לשלוח אליכם את ההוצאה לפועל.
אז אפשר להירגע. הבריונים כנראה לא יעירו אתכם באמצע לילה קר בשנת 2047, וההסכם הלא חתום הוא רק עוד ניסיון נואש להיאבק על זכויות היוצרים.
בתעשיית המוזיקה של עידן האינטרנט והמחשב-לכל-ילד עובד הראש שעות נוספות, והוא מספק פתרונות יצירתיים במלחמת החורמה נגד העתקת המוזיקה והפצתה ברשת. אכיפת החוק בעולם הוירטואלי אינה מעשית, אך למפיצי המוזיקה החסידית יש כלי חשוב נוסף, והם מנסים לפנות גם למצפונו הדתי של קהל היעד שומר המצוות. עיקר המאמץ הוא כמובן מול הרבנים, בתקווה להוציא מהם פסקי הלכה האוסרים שימוש בעייתי בדיסקים החסידיים.
בקרב הרבנים קיים רוב מוחלט שפוסק כי הדבר אסור מבחינה הלכתית. חלקם נתנו נימוקים הלכתיים, אחרים נשענו על החוק ופסקו כי במקרה הזה "דינא דמלכותא דינא", והיו שפשוט טענו: "לא ייתכן שהתורה תיתפס כמוסרית פחות מהחוק".
אלא שפסיקה אחת שפורסמה לפני כחודשיים הצליחה להרתיח את המפיצים. בתשובה לשאלה שהופנתה אליו בעלון "קוממיות" המחולק בבתי הכנסת, פסק הרב דב ליאור, אחד מבכירי רבני יש"ע ורב הישוב קריית ארבע, כי אין כל איסור הלכתי בעניין, ולמעשה מותר לצרוב או להעתיק תוכנות מחשב ומוזיקה לשימוש פרטי. לטענת הרב ליאור הדבר דומה ל"אבידה ששטפה נהר" – ביטוי תלמודי המתיר לכל אחד לעשות בדיסק כל שימוש שירצה, שלא לצורך מסחרי. בסייג היחיד שהציב קבע הרב שאם היוצר אינו מסכים אז "מידת חסידות היא שלא להשתמש". גורמים בתעשיית המוזיקה הביעו תקווה כי שיטת השיווק החדשה תגרום לרב ליאור לחזור בו מהדברים.
יוצר אחר, שסירב להשתמש ב"טריק" של שוואקי הוא זמר הרוק עדי רן, מחלוצי המוזיקה היהודית-מקורית. למפיקו, חיים חזין, שהציע לו את הרעיון לקראת דיסק חדש שייצא בקרוב, הוא ענה: " כל מטרתי במוזיקה היא לקרב אנשים לקב"ה, ולא אכפת לי אם זה יהיה בצריבה או ברכישה מסודרת". לחזין זה לא עשה טוב, וכדי שהעסק לא יקרוס הוא נאלץ להוזיל את מחירי הדיסקים כמעט בחמישים אחוז, בניסיון לגרום לצרכנים לקנות רק את המקור.
חיים חזין, בעליה של חברת "הינדיק הפקות", הוא מהמפיקים הבולטים בז'אנר המתפתח, והוא עובד בין היתר גם עם הזמרים יצחק פוקס, אודי דוידי, יאיר גדסי ושיבי קלר. גם את האחרון הוא ניסה לשכנע להשכיר את יצירותיו ולא למכור אותן, אך נענה בשלילה. קלר הגדיל לעשות כשעל עטיפת הדיסק האחרון הוא ציין: "כל הזכויות שמורות לאין עוד מלבדו".
אז למה התכוון המשורר: "אם תצרבו יהיה לכם עסק איתו", או "מי אני, הקטן, שאאסור שימוש ברכוש של קודשא בריך הוא"? לחזין יש תשובה ברורה. "פעם גילינו שמישהו העתיק והפיץ עשרות דיסקים שלו בהודו" הוא מספר, "את שיבי קלר זה ממש לא עניין".
