| נשלח ב-22/10/2002 00:50 |
 |
| |
גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה
חז"ל מלמדים אותנו את עקרון "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". העקרון מופיע בכמה מקומות במקורות במסכת קידושין (לא, ע"א), במסכת בבא קמא (לח ע"א) ואולי בעוד מקומות. התלמוד מתעסק במקרים שונים: לדוגמא, דמא בן נתינא שהוא עובד כוכבים מכבד את אביו למופת למרות שאין לו שום חיוב לקיים את מצוות כיבוד אב ואם. "על אחת כמה וכמה", היהודים יכולים ללמוד ממנו, שהרי הם חייבים בכיבוד אב ואם מהתורה.
דוגמא נוספת היא מצוות בני נח: נשאלת השאלה, האם בן נח המקים מצוות בני נח יש לו חלק לעולם הבא? הרמב"ם עונה שלא מפני הכרעת הדעת אלא מפני גדול המצווה ועושה.
חז"ל מבארים את הנושא בכך שהם רותמים את נושא השכר והעונש זאת אומרת גדול המצווה משום שמגיע לו שכר גדול יותר כי הוא בחרדה שמא עבר עברה. התוספות מבארים (קידושין) "לפי (שמצווה ועושה) שדואג ומצטער יותר פן יעבור, ממי שאין מצווה, שיש לו פת בסלו, שאם ירצה יניח"
עקרון זה אינו ברור לי. ההפך, הנטייה הראשונית היא לחשוב שגדול העושה שאינו מצווה שהרי אז העשיה היא לשמה. אם ננסה לדרג את מניעי הפעולות שלנו הרי פעולה שנובעת מצווי גרידא תהיה נמוכה יותר מפעולה המונעת מהבנה. הרי פעולה המונעת מהבנה היא מופנמת אצל הפועל והלא להפנמה אנו שואפים.
אציג בפניכם כמה שאלות ואשמח אם תבהירו את הנושא.
1.מה עם אבותינו ז"ל? עבודת השם שלהם היתה מרצונם (לפני קבלת התורה)?
2.מדוע אין לסמוך על הכרעת הדעת בלבד? ועל מה עוד ניתן לסמוך?
3.האם העקרון "גדול.." נכון משום היותנו חיים בחברה, הכוונה שבהסתמך על השכל (ללא תורה) יהיה בלתי אפשרי לקבוע חוקה מוסרית המקובלת על כולם? להבדיל התורה כן מקובלת על כולם (אבותינו במעמד הר סיני).
4.למה הכוונה במילה מצווה?
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-22/10/2002 00:55 |
|
| |
ינטל
יישר כוח על הגדרת השאלות המדוייקת.
אסתפק כרגע, בגלל השעה, בהערה קצרה.
דברי הרמב"ם, המגדיר חסיד אומות העולם כמי שעושה מצוות בגלל שה' ציווה, ואם לא אין הוא מחסידי אומות העולם * ולא * מחכמיהם -
עוררו תהיה במשך הדורות.
היעב"ץ, נדמה לי, הגיה מדעתו שצריך להיות לא * ולא *, כמו שהעתקתי, אלא * אלא *.
כלומר - אותו גוי אינו מחסידי אומות העולם, אלא מחכמיהם.
עד כמה שאני זוכר, במהדורה של שבתי פרנקל מופיע התיקון כמוצדק על פי כתבי יד.
זו הערת אגב לשאלתך. המשך יבוא בעז"ה.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-22/10/2002 01:13 |
|
| |
מימוני,
נתקלתי כבר בתיקון זה שעפ"י כתבי יד התימנים בחקירתי את הנושא. נכון שלפי הגרסא של "אלא" משתמע שאם הוא לא חסיד אזי הוא חכם ויש ערך למעשיו, עדיין אין בכך בכדי לענות על השאלות שציינתי.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/10/2002 04:57 |
|
| |
ינטל,
כלל גדול במאמרי חז"ל שדבריהם מנוסחים רעיונית בדומה להבדיל לנוסחאות מדעיות. היינו שכשהם אומרים "גדול" אין הכוונה מכל הבחינות. [דוגמא: ישנו מאמר שמשה רבנו נקרא על שם שמשה את בני ישראל ממצרים, למרות שבתורה כתוב אחרת. הכוונה היא להביע את הרעיון ששמו של משה, מתאים גם לזה, אבל לא בתור עובדה מעשית אבסולוטית.]
לכן מתפרש "גדול" המצווה לשלב בו הוא עושה את הדבר מחמת התחנכות ולא בשלב של "תורתי אתן בקרבם" שאז לא שייך מושג "מצווה", כפי שהובאה כאן מליצה על "ואהבת לריעך כמוך" שכמו שאת עצמך הנך אוהב טבעית ולא מפני מצווה, כך את ריעך. [הרמב"ם בשמונה פרקים כבר הדגיש שמאמרם ז"ל "אל תאמר אי אפשי בבשר חזיר, אלא אפשי והתורה ציוותה עלי" מתיחס למה שעדיין לא מושרש שכלית אצל האדם.] אך בשלב שהוא זקוק לעשיית הדבר מחמת מצוה, אז גדול המצווה מפי התורה, מאשר המצווה מפי מערכת עצמית או אופנתית.
בהודעת הפתיחה של רוני/גרין לאשכולו "להתגבר או להתגדר", ניסח יפה את ההבחנה בין המצב הטבעי [בו אין מושג של ציווי] למצב של מצווה ו"לשמה" או "שלא לשמה" [בו יש מושג של מצווה
וגדול המצווה].
וזה לשונו שם:
"אידיאלית, ברור שאם יכול היה האדם... להתנהג בצורה הנכונה, כי הוא מכיר ש"ככה צריך להיות", אז אין מעלה נעלה מזו. זה לא נקרא אפילו 'לשמה', כי אינו צריך לכוין לשם משהו מסוים, כדי שידרבן את עצמו לפעול בצורה הנכונה, כי זה היה דבר פשוט מאליו כמו שזה נכון לנשום.
דרגה נמוכה מזו, היא זו שיש בה קונפליקט בין הצד הלא נכון והצד הנכון,... ככל שמתגבר, זה נהיה לו יותר קל, עד שהוא עולה לדרגה העליונה הנזכרת למעלה, שהוא עושה את הנכון בצורה טבעית. (או איך שאומרים בפורום, ג'פרסון פשוט לא נותן לו לעשות את הבלתי נכון)."
תוקן על ידי - ווטו1 - 10/27/2002 12:46:54 PM
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/10/2002 23:10 |
|
| |
וטו לילה טוב,
בתגובתך נגעת בשני צדדים האחד שדברי חז"ל מנוסחים רעיונית ולא מדעית, והשני ש"גדול המצווה" תקף בזמן שבו האדם זקוק לחינוך. הדוגמאות שאני הבאתי למעלה דווקא מוכיחות ההפך, שהרי גוי שמקיים את מצוות בני נח משום הפנמת העיקרון שכך ראוי, אין לו חלק לעולם הבא, להבדיל מאחד שלא הפנים את העקרן אלא פועל כך משום שכך התורה צוותה. נראה שהצורה שבה חז"ל מתיחסים לסוגיה היא דווקא כן מדעית. ובכלל נשאלת השאלה מאין הגוי צריך לדעת מה כתוב בתורה?
אשמח אם תאיר את עיני
|
|
|
|
| נשלח ב-28/10/2002 08:33 |
|
| |
ינטל,
נידון דרך מאמרי חז"ל, ניתן להוכיחו מהמון מאמרי אגדה וגם הלכה. לכך ראוי לפתוח אשכול מיוחד. אשתדל לרשום מאמר מאמר כאשר אפגש בהם ועם רשימה ניתן יהיה לפתוח אשכול.
לעצם הנידון. הרמב"ם מדבר בבן נח שבא לגור בקרב ישראל ולכן גם אם לא ירצה ידע את דיני ישראל.
מאותה סיבה היה על הגוי לקבל את המצוות מפני שהן מצוות, שאם לא כן לא היה נתון תחת משטר התורה. [כמובן שהכוונה לגבי העולם הבא היא שוב רעיונית, שגוי שיעשה את האמת לא מפני המצוות לא יהיה לו את העולם הבא השמור לעושי מצוות.]
|
|
|
|
| נשלח ב-28/10/2002 11:27 |
|
| |
ינטל
שמעתי השבוע בהקשר לפרשת השבוע פירוש מעניין בקשר לנושא האשכול שהעלת
אברהם אבינו קיים את כל מצוות התורה, אם כן למה לא קיים את מצוות ברית המילה, למה חיכה עד גיל 99 כדי לקיים מצווה זו, וחז"ל מפרשים שרצה להיות מצווה כדי לקבל "שכר" על מצווה זו
בהקשר לכך יש גם משחק גימטריה משעשע
כל מצוות התורה כוללים תריג מצוות, והיות ואברהם לא קיים את מצוות הברית חסרה היתה לו מצווה אחת דהיינו: הוא קיים תריב מצוות
תריב= ברית (בהיפוך האותיות)
תוקן על ידי - איקה - 10/28/2002 12:33:01 PM
|
|
|
|
| נשלח ב-2/11/2002 21:41 |
|
| |
מדוע גדול מי שמצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה?
ראוי לציין שבשני המקרים אנו מניחים שנעשה מעשה נכון. אך כהיבט נוסף מוסיפים חז"ל ומתייחסים ל"מניעים" שהיו בקרבו של כל אחד מהעושים.
לשני האנשים ישנה את הבחירה לנהוג שונה בין אם צווו, או עשו ללא ציווי. אך מי שאינו מצווה ועושה, שם את רצונו ראשוני. אין הוא רואה את דבר השם כראשון, אלא את "אני" כראשון.
מי שמצווה, הרי שמתחנך לעשיה שמניעיה שימת "רצון השם" לראשוני ועשית רצונו ית' קנה המידה לפעולותיו. זה שמצווה ועושה הרי שמרגיל עצמו תמידית לחשיבה בקנה מידה רחב ככל האפשר
רעיון דומה מובא במסכת אבות ב' ד' שם כתוב: "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו וגו'". שוב מדגישה פה המשנה שהמטרה היא לעשות רצונו כרצונך. דהיינו "רצונו" של השם קודם. בעבר תהיתי מדוע אין כתוב "עשה רצונך כרצונו" קודם. והתשובה היא, שאם כי המטרה בסופו של דבר היא "ותורתי אתן בקרבם", דהיינו הפנמה שלמה וברורה מאליה של הנכון במחשבה ובמעשה, הרי שהדרך לשם מתחילה בהתבוננות מתמדת על מנת לדעת "מה רצונו" וחינוך רב על מנת לעשות את רצונו קודם.
המתחנך לכך הוא "המצווה ועושה", דהיינו זה שמתרגל לבדיקת הראוי גם אם רצונו אחר, או טרם בדיקת "רצונו" שלו. וזה גם ההבדל בינו לבין זה שעשה את אותו המעשה הנכון כשלעצמו, אך תוך התחשבות בפחות ידע ותוך הפסד קבוע של נדבך עיקרי בחינוכו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/11/2002 22:23 |
|
| |
ובכל זאת, זה רק שלב ראשון.
יש איזה שלב שבו אדם מחנך את רצונו, שבו הוא מבין את התורה, ואז הרצון שלו משקף את האמת ואת הטוב.
כיון שלא זכיתי לדרגה זו, אני יכול רק להעלות השערה:
האני שלו אינו מתבטל, אלא מוצא את מקומו בסדר הנכון של הדברים. הוא עושה את האמת לשם האמת,
והוא משקיף על עצמו בראיה כפולה, האני המסויים עם רצונותיו וצרכיו, אך גם האני כחלק מן המציאות.
אז, גם כשהוא ממלא את צרכיו ורצונותיו האישיים, הוא עושה זאת במבט מלמעלה, כפי שמסופר על הלל שהלך לרחוץ את גופו כדי לעשות חסד עם נשמתו, עם עצמו.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-9/11/2002 18:01 |
|
| |
מיימוני
בהקשר זה, אציין משל יפה לגישת ה"מבט מלמעלה" שתיארת בצורה נהדרת.
הנותן צדקה יכול להיות ממוקד רק על עצם הנתינה המסתמכת על התחושה ש'כך ראוי' ותו לא. אז אין ה'כך ראוי' נחווה במלוא החשיבות הראויה.
אך המביט "מלמעלה" בהיבטים העקרוניים בהדרגותיהם, חווה בבת אחת:
א. שמודעות האדם מובנית באחדות הווה,
ב. שלקיום האחדות דרושה התאמה שהכל ראוי להתאים כשמכלל זה,
ג. עיקרון הצדק שלא ראוי היות חוסר שוויון משווע ומכלל זה הפרט המסוים,
ד. היות הפרוטה בכיס העני ולא בכיסו.
זו ההשתכלות הנכונה: 'שוני מתוך אחדות' ולא 'אחדות מתוך שוני'.
[כך לדוגמא, בידיעת הכלל של 'המוציא מחברו עליו הראיה' וכן את הכלל של 'שניים אוחזים – יחלוקו', למודע לכך ששניהם נובעות מעיקרון של 'מספק השאר את הדברים כהווייתם', הכולל את שניהם, לא שייך שיפריד את אחדותם בדעתו ויחזיקם כעקרונות נפרדים, כמו שלא ניתן להפריד את הצבע השחור אך משום שהוא מופיע בתרכובות רבות.]
|
|
|
|
| נשלח ב-11/11/2002 23:09 |
|
| |
וטו
להניח שהאחדות מובנית בדעת האדם והיא הסיבה לבחירותיו, זו השקפה שפינוזאית-דטרמיניסטית השוללת בחירה חופשית.
לא נראה שלקחת את זה בחשבון!!!
|
|
|
|
| נשלח ב-12/11/2002 06:42 |
|
| |
יענטע,
איני זוכר אם בשעת הכתיבה לקחתי את הערתך בחשבון. בכל אופן אם כי ישנה הכרעה כאחד מצדדי הדיון הפילוסופי על בחירה חופשית ברמה המוחלטת, אבל עדיין הדיון פתוח ברמה התת-מוחלטת, דהיינו במי שלדוגמא בחר לשתות מים [מחמת האחדות שבכך], אבל אינו יודע באיזה משני כוסות לבחור.
[תקוותי לפתוח אשכול מיוחד לנושא, להרחבת הדברים.]
|
|
|
|
| נשלח ב-13/11/2002 01:23 |
|
| |
רק הערה קצרה
הדבר [גדול המצווה...] נאמר למי שעדיין לוקח את המצוות בתחושה שהן מבוססות באיומים, אך לא על מי שלוקחם כמראה מקום לאושרו של האדם
תוקן על ידי - יהוסף - 11/13/2002 8:45:44 AM
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2003 06:46 |
|
| |
יהוסף,
גם המבין שהמצוות הן למען אושר האדם [ככתוב בתורה עצמה], אינו ממוקד תמיד במלוא ההבנה הזאת.
ציווי, פירושו "הצוותה מזרזת" וזאת יש גם למבין הזה, כל שהוא זקוק לדרבון.
יענטע,
אכן נפתח אשכול על הבחירה החופשית ובשולי הדיון הטביע קוני את המונח "דטרמיניזם של אחדות". זהו דטרמיניזם חיובי [הווה אחד] לעומת האסכולות הדטרמיניסטיות השונות!
|
|
|
|
| נשלח ב-27/5/2003 09:09 |
|
| |
ווטו1 יהוסף
כתבתם,
"אך בשלב שהוא זקוק לעשיית הדבר מחמת מצוה, אז גדול המצווה מפי התורה" [ווטו1]
"הדבר [גדול המצווה...] נאמר למי שעדיין לוקח את המצוות בתחושה שהן מבוססות באיומים" [יהוסף]
בגמרא קידושין לח' שהובא כאן, מבואר שרב יוסף התייחס אישית למאמר זה. באיזה רמה תגדירו אותו?
אולי פירוש הגמרא בא"א קצת,
ברור שאפשר להיות כמה מניעים טובים (אפי' זולתנים) לפעולה יחידי,
מניע של השתעבדות והתמסרות לה' [מתוך הבנה בגדלותו וכו'] מתבצעת דוקא (או עכ"פ ביתר שאת) כשעל הפעולה יש צווי ה'.
ובכן אשאל, הרי לפנינו שתי פעולות, לראשון יש שני מניעים 1-הטבה לעני, 2- השתעבדות לה',
ולהשני מניע אחד לבד - הטבה לעני,
והשאלה איזה גדול יותר?
התשובה ברורה, "וטובים השניים מן האחד" וא"כ "גדול המצווה ועושה"
וביותר כשנקח בחשבון האפשרות שהתמסרות לה' [מתוך ההבנה הנכונה,(האמת האמיתי?) והפנמה] היא המניע הכי נעלה.
וגוי שאין לו הידיעה האמיתי היחידי [מציאת הבורא וכדו'] וכל מעשיו הם בשביל ערכים שהרמב"ם אולי מגדירו כמפורסמות [קונבנציונלי] אין כ"כ מוזר לומר שאין לו השארת הנפש,
ובפרט להרמב"ם שאצלו הכל תלוי בדעות האמיתית
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/5/2003 09:47 |
|
| |
אפ"מ,
שערי התירוצים לגבי למי ולמה כיוון רב יוסף בעצמו לא ננעלו. מה שנראה ביותר הוא שכאשר הוא מצווה הרי שהמצוה יותר מתאימה לו כי היא מחוייבת, אבל סגי נהור הפטור מעיקר הדין הרי המצוה לא כ"כ מתואמת עבורו.
נראה כדבריך שה"השתעבדות" היא מלת המפתח בראיון "גדול המצווה" להבדיל מהעושה לפנים משורת הדין כדי להיות "יותר טוב מהנורמה".
מעתה בין אם ההשתעבדות היא למצוות השם בתורה ובין אם היא למצוות הווה במציאות מתוך הכרה ישירה שהווה במציאותו זועק שראוי לא לגזול ולהישמע למערכת משמעתית, הרי יש כאן השתעבדות. רק כאשר באים מאינטרסים אישיים חיצוניים שייך "אינו מצווה".
בכל זאת גם הנכתב למעלה בתקפו שאם מכירים את רצון הווה ונענים לו בלי צורך בהצוותה מצוותית, אין למעלה מכך. אנו רואים אמנם שהמונעים על ידי פאנאטיזם משיחי פועלים הרבה יותר ומתוך התלהבות "מטורפת" ובזה אולי גם "גדול" המצווה הזה, אבל אין זה האידיאל!
|
|
|
|
|
