שלא כזקניו, הרב מרדכי ברויאר דווקא אימץ את טענות הביקורת ובנה באמצעותן שיטה אחרת בלימוד התורה. במכתב שכתב לחתנו מודגמת תפיסתו לגבי היחס שבין המקורות בתורה
מעשה פילגש בגבעה, גרבראנדט ון-דר אקהאוט, המאה ה-17
"'זה ספר תולדות אדם' – מלמד שהראהו הקב"ה דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו" (סנהדרין לח ע"ב). תלמידי חכמים רבים קמו לעם ישראל, אולם מעטים הם אלה שאפשר לומר עליהם שלימוד התורה שלאחריהם שונה מלימוד התורה שלפניהם. אחד מן המעטים שזכו לכך הוא חותני, הרב מרדכי ברויאר.
הרב מרדכי ברויאר נודע ברבים בזכות שני מפעליו – בירור נוסח המקרא ופרשנות המקרא. הוא עמל, יגע ומצא את הנוסח המדויק של התנ"ך והיה ידוע כמומחה הגדול בדורות האחרונים לענייני נוסח ומסורה. בנוסף לכך, לימדנו כיצד ללמוד פשוטו של מקרא וכיצד להתמודד עם ביקורת המקרא בדרכי האמונה.
יישובי הסתירות
הרב ברויאר גדל על ברכי האורתודוקסיה הגרמנית, ורוחם של סבו הנערץ הרב שמשון רפאל הירש ושל דודו האהוב, הרב ד"ר יצחק ברויאר, שרו עליו כל חייו. בשנת 1933, עם עליית היטלר לשלטון, חשה המשפחה בזוועה המתרגשת על גרמניה וברחה מאימת הנאצים לארץ ישראל. הרב ברויאר למד בירושלים, בישיבת 'חברון', שם עבר מהפך רעיוני, ובשונה ממסורת משפחתו הפך לציוני נלהב. מאוחר יותר היה לר"מ בישיבת הדרום ברחובות שבראשה עמד הרב צבי יהודה מלצר זצ"ל, ולימדו בה הרב אליעזר שך זצ"ל שעִמו אהב מאוד לפלפל בלימוד, וידידו הרב יהודה עמיטל זצ"ל.
באותה תקופה סבלה הישיבה מהתרופפות סדר הלימוד במוצאי שבתות, והוחלט שהרב ברויאר ייתן בשעות אלה שיעור תורה. בעקבות גדולי יהדות גרמניה – זקנו הרב הירש והרד"צ הופמן – גם הרב ברויאר התכוון להוכיח את אפסותה של ביקורת המקרא, וכאיש מלחמה מנעוריו בא להילחם את מלחמת האמונה בביקורת. אולם, ביושר אינטלקטואלי מדהים, ולאחר שקרא בעיון את ביקורת המקרא המקורית הכתובה גרמנית, הגיע למסקנה חד משמעית: ביקורת המקרא אינה הבל, וחלוקת התורה למקורות שונים היא ניתוח נכון של הלשון והסגנון של התורה. כרמב"ם וכרב קוק, שהתמודדו עם כפירת דורם ובנו את עולם אמונתם מתוך התמודדות עם עולם הכפירה, כך בנה הרב ברויאר בניין חדש של אמונה המיוסד על לימוד אחר של התורה. כך לדוגמה, הוא טען, הסתירות בין שני סיפורי הבריאה – פרק א' ופרק ב' בספר בראשית – אינן זקוקות לתירוצים מקומיים, אלא הן ביטוי לאידיאות א-להיות נבדלות. פירוש מעין זה העלה במקביל לו גם הרב סולובייצ'יק, אולם בעוד הרב סולובייצ'יק סבר שהניתוח של הביקורת איננו נכון, טען הרב ברויאר כי הניתוח מדויק ונכון, וה'בחינה' של פרק א' בבראשית, כמו גם זו של פרק ב', ממשיכה לכל אורך התורה. את השיטה הזו – שלימים נקראה בפי תלמידיו 'שיטת הבחינות' – לימד הרב ברויאר במקומות שונים.
דרכו בביאור הסתירות הייתה בבחינת 'אלו ואלו דברי א-להים חיים'. האמת הגדולה של מי שאמר והיה העולם אינה יכולה להתגלות בעולם הזה בשלמותה והיא מתגלה בסגנונות השונים של התורה, ב'בחינות' השונות, והאחדות הכוללת הבאה מגבוה, מא-לוה של מעלה, היא אחדות הסתירות. הרב ברויאר לא רק לימד את הביקורת בדרך אמונית, אלא תוך כדי שלמד ולימד זכה לחדש חידושים עצומים הן בתורה שבכתב והן בתורה שבעל פה.
שמו של הרב ברויאר ושיטתו עולים מדי פעם על במת הדיון הציבורי. אמנם, ראויה כל שיטה לדיון ולביקורת – ואף לי הקטן ישנם הרהורים וערעורים עליה – ובכל אופן קשה לקבל סברות של מי שאינם מבינים דבר בחקר המקרא, אך נושאים את שם הדעת לשווא ומופיעים לפני עם ועדה כאנשי מדע ומביני דבר. הרב ברויאר כאב והיה מתוסכל עד עומק נפשו מאנשים אלו בחייו ובכל פעם לעג לטיפשותם שאין לה גבולות.
פרשיית האמה
אחת מן הפרשיות שזכיתי ודנתי בה עמו הייתה פרשת 'אמה עברייה' שבפרשת משפטים בספר שמות (כא ז-יא). חז"ל פירשו שהפרשה מדברת על אב שמכר את בתו לאמה, ובבגרותה היא תהיה אשת איש לאדונה. הגאון מווילנא טען לעומתם שילדה זו שנמכרה לא תהא אשת איש, ולעולם תהא פילגש בלבד. בדרך זו בביאור הפרשה שבספר שמות הלכו כל מבקרי המקרא.
בניגוד לפרשה שבספר שמות, באה פרשת העבד בספר דברים (טו, יב-יח) ומורה על שוויון בין העבד והאמה, כאשר מושמטות ממנה הלכות האמה כפילגש. במיוחד בולט ההבדל בדיני האישה שניתנת לעבד עברי. בספר שמות נאמר: "אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לּוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ. וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי…" (כא, ד-ה). חז"ל ביארו שהאישה היא שפחה כנענית שניתנת לעבד עברי, אולם על פי הפשט מדובר על אמה עברייה שנמכרה בבגרותה והיא ניתנת כפילגש לעבד העברי. בספר דברים הלכה זו לא נאמרה, וכשזה דן שם בבקשת העבד להיות עבד עולם אין הוא מזכיר את קיומה של אישה ברקע: "וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ…" (טו, טז). מסתבר שבספר דברים יש איסור על פילגשות של בת ישראל שנמכרה לאמה, ואין הוא מתיר שימוש בגופה של אישה לענייני אישות מתוך מערכת יחסים של עבדות, אלא בבחירה של שיתוף ושל שוויון בין הגבר והאישה.
הרב ברויאר ניסה ללכת בדרכו בביאור פרשייה זו וטען שכל ספר מגלה בחינה והיבט אחרים, ואילו אני הצעתי שהתורה מתווה מסלול של התקדמות. מול עולם העבדות הקדום באה הפרשה בספר שמות לעדן ולהיטיב את עולם העבדות, ומה שנכתב בפרשיית אמה עברייה אינו אלא זכויות הילדה שנמכרה: "לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ… כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ… שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע… וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף" (שמ' כא, ח-יא). ספר דברים בא ואומר שאפשר להתקדם יותר והוא מציע הלכות טובות יותר. בעקבות המגמה התורתית ניסו חז"ל להציע לאמה מעמד משופר יותר. את הדברים כתבתי בספר היובל שנכתב לכבוד הרב ברויאר ('בעקבי ביאור הגר"א לפרשת אמה עבריה'), ובדרך זו הלכתי בביאור עוד כמה וכמה פרשיות. בעקבות כל הדיונים בינינו קיבלתי ממנו מכתב ארוך ונפלא על היחס בין 'בחינות' התורה, כלשונו וכשיטתו.
במכתבו מתייחס הרב ברויאר לכיווני מחשבה שלא העלה על הכתב. על פי טבעו ועל פי דרכו הוא לא נח ולא שקט עד שזיקק את דבריו פעם אחר פעם, וחלק מן הנאמר במכתבו אליי הוא הפך למאמר שגרר כמה וכמה תגובות ('אמה עברייה ושפחה חרופה', מגדים טז; וכן: הרב מ' ברויאר, פרקי מקראות). נראה שיש ערך למכתב המקורי שכתב חותני, ולקראת יום השנה לפטירתו אני מצרף בזה את המכתב מעל במה זו. יהי רצון שיהיו הדברים נר לנפשו הגדולה והסוערת, שגם כישיש היה כצורבא מרבנן שאורייתא מרתחא ביה, שהרי כל חייו השתוקק לגלות את האמת ולשמה היה כרוח סערה בשיעוריו, בכתיבתו ואף בדיונים בביתו.
(לטובת מי שאינו מתמצא בסוגיות המחקר נסכם שהשיטה הקלאסית בביקורת המקרא מחלקת את התורה למקורות – J E P H D. במקורות אלו ראה הרב ברויאר סגנונות דיבור שונים של הקב"ה.)
הדברים שספר דברים אינו סובלם
בע"ה א דר"ח תמוז תשמ"ט
אביה היקר,
אין שום ספק שיש במכלול התורה (שבכתב ושבעל פה) רבדים 'פרימיטיביים' בצד רבדים מתקדמים או מפותחים. מי שמתכחש לזה מרמה את עצמו, ובכך אני מסכים איתך. ואני מניח שאתה תסכים איתי, שהשאלה אם הרבדים התפתחו כך במשך מאות שנים או נותן התורה נתן אותם בהתגלות כאחד איננה שאלה הניתנת להכרעת השכל, שהרי התגלות איננה עניין הניתן לשיפוט רציונלי. נמצא שיש כאן רק עניין אחד שבו יש באמת מחלוקת עקרונית בין האמונה ובין הכפירה: אם הרבדים השונים האלה התפתחו באופן טבעי במשך מאות בשנים, אפשר לומר שהרובד המאוחר (P או תורה שבעל פה) התגבר על התפיסה הפרימיטיבית של הרובד המוקדם (JE או התורה שבכתב בכללותה), ו'העורך' הניח את הרובד הפרימיטיבי רק מסיבה היסטורית, או מחמת שלא מלאו לבו לזרוק את הגרוטאות הישנות; כנגד זה אם נותן התורה גילה את כל הרבדים 'המתפתחים' האלה בבת אחת, עלינו להניח שהוא סבר שגם בשלב 'המתקדם' עדיין יש צורך – ובעיקר משמעות – גם לשלב 'הפרימיטיבי', ולמען המשמעות הזאת הניח גם את השלב הזה בתורתו.
על כן, אין לי שום ספק ש'עין תחת עין' מבטא את השלב הפרימיטיבי האכזרי של האנושות ואילו 'עין תחת עין – ממון' מבטא שלב מפותח יותר. וכן קרבן אדם הוא יותר פרימיטיבי מקרבן בהמה, וקביעת זמנו של חג השבועות על פי מצב התבואות בשדה (49 יום אחרי החל חרמש בקמה, JED) הוא יותר פרימיטיבי מתלייתו בלוח השנה (15 בסיון או אפילו 49 יום אחרי ט"ז בניסן), וכך יגידו בלי ספק המומחים למקרא – כולל גם פרופ' אורבך וכדומה. אך אני אינני יכול להסתפק בכך. אלא תוך שאני מסכים לכל זה אני מוסיף לשאול: לשם מה הניחה התורה את הדברים הפרימיטיביים האלו בכתוב? אני מניח מראש שיש איזו אמת באותה תפיסה פרימיטיבית. לפעמים אין היא יכולה לבוא לידי ביטוי מעשי משום שאמיתות אחרות (של השלב ה'מפותח' יותר) מתנגשות עמה; אך התורה הייתה חייבת לתת ביטוי – לפחות ביטוי שבכתב – גם לאותה תפיסה פרימיטיבית. על כן אני אומר: 'עין תחת עין' ממש איננו רק פרימיטיבי ואכזרי, אלא הוא מבטא גם אמת: שום ממון שבעולם לא יפצה את הנחבל על עינו. וכשם שאי אפשר לפצות את ההרוג על נטילת נשמתו, אלא יש לתת נפש תחת נפש, כך אי אפשר לפצות את העיוור על מאור עיניו אלא יש לתת עין תחת עין. אך הואיל ובמקרה זה – בניגוד למקרה של הנרצח – יש גם הפסד ממון בנטילת עין, ואם נוציא את עינו של החובל יפסיד הנחבל את דמי עיניו (שהרי אי אפשר להטיל על החובל יותר ממה שעשה: הוא רק הוציא עין ואנחנו גם נוציא את עינו וגם נטיל עליו תשלום ממון), לכן באה תורה שבעל פה והטילה עליו ממון משום שחסה על ממונו של הנחבל, וזה היה חשוב לה יותר מהעונש המגיע על נטילת עין שעונשה הטבעי הוא 'עין תחת עין' – שהרי 'מה לי קטליה כוליה, מה לי קטליה פלגא'.
כללו של דבר: כאשר אנחנו מוצאים בתורה רעיון פרימיטיבי בצד רעיון מפותח, עלינו להבין שלושה דברים: א. מה הוא בדיוק הרעיון הפרימיטיבי ומה הרעיון המפותח. ב. אם יש אמת בשני הרעיונות – ואין שום ספק שיש בהם אמת (שהרי התורה כתבה את שניהם) – מדוע גברה ידו של הרעיון המפותח והוא דחה את הרעיון הפרימיטיבי? ג. מה נשאר בשבילנו מהרעיון הפרימיטיבי במישור המעשי, שאילו נדחה הרעיון הפרימיטיבי מכל וכל, ודאי לא הייתה משאירה אותו (= התורה) בכתוב.
ועכשיו לענייננו. מה הוא בדיוק הרעיון הבא לידי ביטוי בפרשת אמה עבריה בתורה שבכתב? ובכן, לדעתי הרעיון הוא פשוט מאוד. כאשר אדם קונה עבד, הוא קונה אותו על מנת שישמש אותו בכל תשמישי עבודה: יעדור עמו בשדה, יבשל לו במטבח, יישא כליו לבית המרחץ. וכן הדבר כאשר הוא קונה לו אמה, אלא שהתשמישים המוטלים על האמה כוללים – באופן טבעי – גם את תשמיש המיטה. וזה הוא דבר שהאדם הפרימיטיבי רואה אותו כמובן מאליו. וזה הוא בדיוק הדבר שכתוב בפרשת אמה עבריה: האב הזה מוכר את בתו לאדם עשיר על מנת שתשרת אותו בכל עניין; וגם שירותים מיניים כלולים בשירותים המוטלים עליה. ואם נפשנו סולדת מזה; זה הוא הדבר הכתוב בתורה שבכתב – אם רק 'לא נרמה את עצמנו' (כפי שאתה אוהב לייחס לי לדעתי שלא בצדק).
ועכשיו; מדוע ספר דברים והתורה שבעל פה לא סיגלו את התפיסה הזאת, ומה היא בדיוק נקודת המחלוקת שביניהם? קל מאוד להגיד שהשלב ה'מפותח' יותר לא סבל את התפיסה שה'שירותים' המוטלים על אמה כוללים גם שירותי מין. אבל מדוע בעצם לא? שהרי בוודאי אין כל פגם שאדם ישכור אישה למשך יום אחד, על מנת שתשרת אותו במטבח (תמורת משכורת), וגם תשרת אותו במיטה (תמורת אתנן), ומדוע לא יהיה אפשר לקנות אישה לכל החיים, על מנת שתיתן לו את כל השירותים האלה, והמשכורת וגם האתנן יהיו כלולים בדמי המכר? לדעתי יש לכך רק הסבר אחד: התורה סובלת שאישה תשכיר את גופה לשעה תמורת אתנן, שהרי בשעת הסכמתה עדיין לא נתחייבה לכלום, שהרי הסכימה במילים ומילים אינן מחייבות. נמצא שהיא נבעלת לו כאדם חופשי; אלא שהאיש מתחייב בשעת ביאה לתת את האתנן – גם בלי שהתחייב בכתב או בקניין סודר – כדרך שאדם מתחייב לשלם משכורת לפועל משעת עבודת הפועל. מכל מקום האישה נתנה את השירותים כאדם חופשי ולא כשפחה, ורק האיש נשתעבד לה אחר כך – כעין עבד לווה לאיש מלווה – ועליו לשלם עבור מה שקיבל. שונה הדבר בדין אמה עבריה כפי שהוא עולה מן התורה שבכתב. כאן הבת נמכרה לאמה וכדרך שהיא חייבת לשרת את אדוניה במטבח, כן היא חייבת – מדין אמה – לשרת אותו במיטה. וזה הוא דבר שספר דברים והתורה שבעל פה אינם סובלים אותו. שכן אישה הנבעלת לאיש איננה משרתת אותו, אלא נעשית לגוף אחד איתו – בחינת אשתו כגופו. והשירות הזה ניתן תמיד על ידי אישה בת חורין, ובשום אופן אין הוא ניתן כשירות על ידי עבד. משום כך יכולה אישה להתחייב לשרת איש במיטה – בתנאי שהשירות הזה לא יהיה שירות של אמה אלא שירות של אשת איש. וזו התחייבות שכל אישה נוטלת על עצמה בשעת חופה וקידושין. ולא עוד, אלא גם כאשר אישה נמכרת לאיש כאמה – על מנת שחשרת אותו במיטה – התורה מבטלת את המעמד של אמה, ומשאירה על כנו רק את עצם ההתחייבות לחיי אישות וממילא המכירה לאמה נעשית ל'מכירה' של קידושין, ותו לא מידי!
נמצא שכך יש לפרש את היחס שבין אמה עבריה על פי פרשת משפטים בתורה שבכתב ובין אמה עבריה שבספר דברים, ושבפרשת משפטים על פי תורה שבעל פה. בפרשת משפטים מתארת התורה שבכתב את מה שעולה על דעתו של אדם על פי רצונו הטבעי: האב מוכר את בתו לאיש עשיר, על מנת שתתן לו את כל השירותים כולל שירותי מין. והרי היא מתארת מה הדין במקרה זה: גם אמה הנמכרת לשירותים אלה – יש לה זכויות, ולאמיתו של דבר אין הן נופלות בהרבה מזכויות של אשת איש: 'כמשפט הבנות יעשה לה'. גם אמה הנותנת שירותי מין איננה כלי תשמיש שהגבר עושה בה כרצונו (אגב, מבקרי המקרא – המפרשים את המקרא כפשוטו – מודים שאין כאן התעללות של אב בבתו. אלא רבים מן האבות היו עניים, וסידור כזה של בתם בבית אדם עשיר היה סידור אידיאלי, והם מודים שאותה 'אמה' היה לה מעמד מכובד בבית אדוניה). אולם בספר דברים ובתורה שבעל פה התורה מבארת את הדין כמות שהוא נוהג במציאות – כי התורה איננה נותנת תוקף לרעיון כמות שהוא עולה בלב בני אדם – שאישה יכולה להימכר לשירותי מין, אלא חיי אמה לחוד וחיי אישות לחוד. ולפיכך, אם אדם רוצה לקנות אמה לצורך עבודה היא תשרת אותו רק במטבח או בשדה – וממילא יוצאת בשש (=ספר דברים); אך אם הוא רוצה לקנות אישה לצורכי מין במעמד אמה – התורה מבטלת את מעמד האמה והופכת אותה לאשת איש (תורה שבעל פה בפרשת משפטים). עד שלא קיים בה מצות ייעוד עדיין היה יכול להשתמש בה כאמה, אולם מיד שהוא 'מייעד' אותה ורוצה להשתמש בה לצורכי אישות, התורה (שבעל פה) מבטלת את מעמד האמה, וממילא כסף הממכר שהוא נתן לאב הופך – מכאן ואילך – לכסף קידושין וכאישה חופשית היא תחיה עם אדוניה חיי אישות.
ועכשיו השאלה השלישית – והיא הקשה שבכולן: אם אין התורה (שבעל פה) נותנת תוקף לרצון האב והאיש – ובניגוד לרצונם היא הופכת את דמי המכר לדמי קידושין – מדוע התורה שבכתב עדיין מתארת את המחשבה ה'פרימיטיבית' שאין לה כל תוקף? מדוע אין היא כותבת את הדין כמות שהוא נוהג למעשה: אדם מוכר את בתו לאמה ואם ברצון האיש לקיים אותה לאישה יכול הוא להפוך את דמי המכר למפרע לכסף קידושין, לשם מה היא כותבת דבר שאין לו כל תוקף משפטי (בתורה שבעל פה), שהוא קונה אותה לאמה – גם לצורכי אישות – כאשר התורה שבעל פה איננה נותנת תוקף לכוונה כזאת?
לדעתי זה הוא ההסבר: אילו כתבה התורה שבכתב את הדין של התורה שבעל פה, היה הדין הזה פארסה חסרת כל משמעות. הגע בעצמך: אדם שוכר שדה מאישה, ושנתיים לפני תקופת תום תקופת השכירות הוא אומר לאישה הריני מחזיר לך את השדה; אך תמורת יתרת דמי השכירות התקדשי לי – ומכאן ואילך אוכל את הפירות בתורת פירות נכסי מלוג. אם נתעלם לרגע משאלת 'המקדש במלווה' (שהיא קיימת גם בעניין ייעוד כידוע), בוודאי שמסחר כזה הוא אפשרי. אבל אין זה אלא שיגעון מוחלט לתאר מקרה כזה בתורה, שהרי מה עניין דמי השדה אצל דמי קידושי האישה? וכך היה הדבר אילו כתבה התורה רק את דין אמה העבריה כמות שהוא נוהג בתורה שבעל פה. שהרי מה עניין דמי מכר האמה אצל דמי קידושין? משום כך כתבה התורה את הדין כמות שהוא היה נוהג על פי המשפט 'הפרימיטיבי' – אדם מוכר את בתו לאמה, ושירותי האמה כוללים גם את שירותי האישות וכך הוא הדין על פי התפיסה הזאת; ולכך נתכוונו שני האנשים האלה – האב והאיש העשיר – כאשר עשו את המסחר הזה בבת. ועל כך אומרת התורה: זו הייתה כוונתכם – אך לא כמחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי: מכירתכם לשירותי מין אמנם חלה – אך בעצם חלותה חדלה הבת הזאת להיות אמה. היא אמנם חייבת לשרת את האיש הזה במיטה – אך לא כאמה אלא כאישה חופשייה.
ואוסיף כאן רק בקיצור. האמה הזאת כפי שהיא מתוארת בתורה שבכתב – משועבדת לחיי אישות רק מחמת הקניין הממוני (של האמה), ולפיכך הבא עליה חייב רק אשם, הדומה קצת לאשם גזילות, שהרי הוא השתמש בממון חברו שלא כדין, אך לא פגע באישה הקנויה לו כאשת איש. אך הלכה למעשה הדין הזה יכול לנהוג רק בשפחה כנענית, שהרי באמה עבריה התורה (שבעל פה) כבר נטלה מן האישה הזאת את מעמד השפחה, והיא חיה חיי אישות עמו כאישה בת חורין, והתורה פטרה אותו ממיתה רק משום ש'לא חופשה', הווה אומר: משום שהיא משועבדת לו לחיי אישות רק כדין אמה. אך משחופשה בתורה שבעל פה – דינה ככל אשת איש… ועדין דברים אלו צריכים ביאור ועיון מעמיקים יותר.
סהדי במרומים, אין שעתי פנויה אך הקדשתי מזמני וכתבתי. כתבתי גם ל… והוא לא יבין ולא יסכים לאף מילה אחת שכתבתי. אנא עשה עימי חסד והודיעני שלפחות חלק מדברי נתקבלו על דעתך… מי יודע אולי הצלחתי הפעם!
קראתי את הדברים עוד פעם ובהתחשב בעובדה שכתבתי בחיפזון ובלחץ עצום, נראה לי שהדברים ברורים ואולי יתקבלו על דעתך,
באהבה
סבא מרדכי
הרב ברויאר נפטר בשבת ו' באדר תשס"ז ונקבר למחרת, ז' באדר, יום פטירת משה רבנו
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באדר ב' תשע"א, 11.3.2011
