|
|
| נשלח ב-7/6/2009 22:16 |
 |
| |
שאלה לת"ח דפה.
הלכות פריקה וטעינה מופיעים ברמב"ם בסוף הלכות רוצח ושמירת הנפש. למה? מה הקשר דווקא לשם? מה שיותר מטריד הוא שלא מצאתי אף אחד שמתייחס לעניין זה.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/6/2009 01:22 |
|
| |
יעיין מר שם בסוף הפרק וירוה נחת.
לילה טוב
|
|
|
|
| נשלח ב-8/6/2009 07:31 |
|
| |
ואם כבר בסדר עסקינן, מדוע סדר ההלכות בהלכות נזיקים הוא מהקל אל הכבד הלכות נזקי ממון, הלכות גניבה, הלכות גזילה ואבידה, הלכות חובל ומזיק, הלכות רוצח ושמירת נפש
ולא התחיל בחמורות יותר, כמו למשל בספר זמנים?
|
|
|
|
| נשלח ב-8/6/2009 09:25 |
|
| |
קלוצמאך,
הסוף מוכר לי, וכמובן חשבתי על זה. ועדיין איני רואה בזה סיבה הולמת.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/6/2009 13:46 |
|
| |
ברמזים של הרמב"ם בפתיחה להלכות אבל כתב הרמב"ם וז"ל:
...ואן אדם מתאבל על הוגי בי"ד ולפי"ז כללתי הלכות אלו בספר זה (דהיינו שופטים) שהן מעין קבורה ביום מיתה שהיא מצות עשה עכ"ל
הרי מבואר דגם סיבה כזו מספקת
ואע"ג דיש לדחות יש ליישב ותן לחכם וכו'
|
|
|
|
| נשלח ב-8/6/2009 17:30 |
|
| |
אכן חשבתי גם על הסיבה להכללת הלכות אבל בספר שופטים, ולא הכרתי את הטענה הזו. חן חן. ואכתי לא נחה דעתי.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/6/2009 02:02 |
|
| |
בכתיבת ספר היד נאלץ הרמב"ם לשבץ 613 נושאים אל תוך 83 קטגוריות בלבד. טבעי שאי אלו שיבוצים יחרקו מעט. לא ניתן לראות את חתימת הל' רוצח אחרת מאשר מעין-קישור של מצות פריקה להל' רוצח, ומינה לכלל ספר נזיקין. _________________
רודולף
עקב העברת נושא שני למק"א
תוקן על ידי עצכח ב- 11/06/2009 11:02:25
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/6/2009 20:01 |
|
| |
אי משום הא אפשר ב-84 נושאים
|
|
|
|
| נשלח ב-11/6/2009 22:40 |
|
| |
אבל הרבה יותר הגיוני לכלול זאת בהלכות גזילה ואבידה. זה קשור לשם בתורה (שתי הפרשיות של אבידה ופריקה וטעינה סמוכות זו לזו) וגם בגמרא (הדיון העיקרי על פריקה וטעינה הוא בסוף 'אלו מציאות'. הגמרא שם אפילו מקשה מדוע צריך את שתי הפרשיות הללו בתורה. כלומר היא רואה אותן כפרשיות אחיות!!!). אז למה לדחוק להל' רציחה ולדרוש דרשות של דוחק, במקום לעשות את מה שמתבקש.
לשון אחר, יש כבר קטגוריה מתאימה מתוך ה-83, אז למה להכניס לקטגוריה אחרת שאינה מתאימה ולדרוש דרשות להסביר זאת?!
|
|
|
|
| נשלח ב-12/6/2009 00:41 |
|
| |
אף שדרכו לסיים בדבר אגדה ודרוש, נראה שכאן באמת היתה לו קושיה למה ציוותה התורה לעזור לרשע, [שהרי הוא מרמז שדוקא בענין הנוגע לנפש לא חילקה התורה בין צדיק לרשע], ולכן הסיק מזה שכאן יש חשש סכנה, ובסכנה כולם שוים. וא"כ לפי דעתו זה טעם מרכזי במצוה, ולא סתם דרוש בעלמא. [אלא שאיני יודע מה יעשה באבידה].
ומה שלא מצאת מי שידבר בשאלתך, עי' רדב"ז ח"ב סי' תשכ"ח.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/6/2009 09:17 |
|
| |
יום השישי,
יישר כח. אכן בסו"ד שם הוא מתייחס לשאלה זו. ומוזר שעל אף שלדעתו פריקה וטעינה אינם באדם, בכל זאת הוא מסביר שהרמב"ם כלל אותם בהל' רוצח כי יש חובה לעשות זאת לאדם מסיבות אחרות (של פיקו"נ, ולכן זה כלול שם). זה ממש מהלך תמוה. לפי זה היה עליו לכלול שם גם את דיני השבת אבידה, שהרי למנוע הפסד מחברו החובה היא גם מ'לא תעמוד על דם רעך'.
לשיטת הרדב"ז נראה שהרמב"ם היה צריך לכלול את פריקה וטעינה בהשבת אבידה, ובהל' רוצח להוסיף את ההלכה הזו עצמאית (לתלות אותה במצוות אחרות).
ובאשר להמצאה של הרמב"ם שיש בזה פיקו"נ, אף זה באמת דבר תימה, ולא ברור מנין לו זאת. הגמרא הרי אומרת שמדובר לכוף את יצרו של השונא ולא להציל את נפשו של השנאוי.
ולעצם דברי הרדב"ז שם, הרמב"ם עצמו כותב במפורש שטעינה היא גם באדם (ומההשמטה לגבי פריקה ניתן לראות את ההיפך בפריקה), ונוראות נפלאתי על כל הני מפרשים שדנו בזה והתעלמו מדבריו.
עשה ר"ג:
והמצוה הר"ג היא שצונו להקים המשא על הבהמה או על האדם כשיהיה לבדו אחר שנורידהו ממנו או אחר שהורידוהו זולתינו. שאנחנו כמו שנצטוינו להורידו ממנו כן נצטוינו לטענו עמו והוא אמרו ית' (תצא כב) הקם תקים עמו. ולשון מכלתא (משפטי' שם) הקם תקים זו טעינה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בשני ממציעא (שם) ושם (לב א) התבאר שמצוה מן התורה לפרוק ומצוה מן התורה לטעון:
אמנם בעשה ר"ב הוא לא מזכיר זאת:
והמצוה הר"ב היא שצונו להוריד המשא מעל הבהמה שנתייגעה במשאה בדרך והוא אמרו יתעלה (משפטי' כג) כי תראה חמור שונאך וכו' עזוב תעזוב עמו. ולשון מכילתא עזוב תעזוב פריקה. ושם אמרו עזוב תעזוב נמצינו למדין שהוא עובר על עשה ועל לא תעשה. כלומר שאנחנו נצטוינו לפרק מעליה והוזהרנו גם כן מהניח אותה רובצת תחת משאה כמו שיתבאר במצות לא תעשה (רע). ואם הניחה רובצת תחת משאה עבר על עשה ועל לא תעשה. הנה התבאר שאמרו עזוב תעזוב מצות עשה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק שני ממציעא (לא - לג א):
ובפשטות ההבדל הוא שבעשה רב מדובר על פריקה, וזה לא שייך באדם כי זה צעב"ח. אבל בעשה רג מדובר בטעינה, שעניינה הוא חסרון כיס, ומה לי אדם ומה לי בהמה.
ובלאו ר"ע:
והמצוה הר"ע היא שהזהירנו מהניח הנבוך במשאו ולחוץ בדרך אבל נעזור אותו ונפרק ממנו עד שיתוקן לשאת אותו ונגביה עמו משאו אם על גבו או על בהמתו כמו שהתבאר במשפטי מצוה זו והוא אמרו (משפטי' כג) וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו. ולשון מכלאתא וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו נמצינו למדין שהוא עובר על עשה ועל לא תעשה. וכבר בא גם כן לאו נפרד בזה הענין והוא אמרו במשנה תורה (תצא כב) לא תראה את חמור אחיך וכו'. ובספרי לא תראה את חמור אחיך מצות לא תעשה ולהלן הוא אומר כי תראה חמור שונאך מצות עשה [סי' רב]. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בשני ממציעא ג"כ (לא - לג א):
כאן ברור מלשונו שעיקר המצווה היא האדם ולא הבהמה, והוא מוסיף שמדובר גם אם המטען הוא על גבי הבהמה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-12/6/2009 13:34 |
|
| |
"ובאשר להמצאה של הרמב"ם שיש בזה פיקו"נ, אף זה באמת דבר תימה, ולא ברור מנין לו זאת. הגמרא הרי אומרת שמדובר לכוף את יצרו של השונא ולא להציל את נפשו של השנאוי".
גם לי מוזרה ההמצאה, ולא כתבתי אלא מה משמעות דבריו. אבל בכל זאת אעיר ב' הערות:
א. ברור שאין כונת רמב"ם שזה "פקוח נפש" במובן ההלכתי של המילה, אלא שציותה התורה לעזור בזה גם לרשע, והטעם שהחמירה בזה משום שיכול להביא לידי סכנה. [אבל לא ספק מספיק בכדי להכניסו לגדר של "פיקוח נפש"]
ב. מה שהבאת מ"לכוף את יצרו", הרי גם התוס' הקשה (ב"מ דף ל"ב ע"ב) "וא"ת כיון דבערבי פסחים מוקי לה בישראל שמותר לשנאותו כגון שראה בו דבר ערוה מה שייך בו לכוף יצרו" ותירץ "וי"ל דלא מיירי בשונא דקרא". כלומר, שתוס' הבינו שאף שהמקרא מחייב לעזור לרשע, לא יתכן להקדימו משום כפיית היצר, כיון שמותר לשנאתו. ואפשר שלרמב"ם, הכונה לכוף את יצרו שלא לשנאתו עד כדי הבאתו לידי סכנה.
תוקן על ידי יום_הששי ב- 12/06/2009 13:31:57
|
|
|
|
| נשלח ב-12/6/2009 14:15 |
|
| |
יום השישי
מי הוא השונא? ומי השנאוי? הזקוק לעזרה? או המצווה לעזור?
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-12/6/2009 14:20 |
|
| |
המצווה לעזור שונא את הזקוק לעזרה.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/6/2009 14:22 |
|
| |
לא ענית מי השונא? הזקוק או העוזר?
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
|
