משאלות: אשכול בקשות מחברי הפורום [ג']

על דעת הרמב"ם בענין השדים כתב הגר"א  בביאורו ליורה דעה סימן קעט [יג]:

"והוא [הרמב"ם] נמשך אחרי הפילוסופיא, ולכן כתב שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא שקר. אבל כבר הכו אותו על קדקדו, שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמרא על פי שמות וכשפים. "אמרה איהי מלתא, ואסרתה לארבא"... (שבת פא,ב חולין קה,ב) ובסוף פרק ד' מיתות, ובירושלמי שם עובדא דר"א ור"י ובן בתירא, וכן ר"ח ור"א דאיברי עיגלא תילתא, ור' יהושע דאמר שֶם ואוקמיה בין שמיא לארעא (בכורות ח,ב), וכן אבישי בן צרויה (סנהדרין צה,א), והרבה כיוצא. ואמרו (בסוף פרק ארבע מיתות, חולין ז,ב) למה נקרא שמן כשפים וכו'. והתורה העידה "ויהיו תנינים". ועיין זוהר שם. וכן קמיעין בהרבה מקומות ולחשים רבו מלספר. והפילופיא הטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי ולעקור אותם מפשטן, וח"ו אינו מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם, אלא כל הדברים הם כפשטן, אלא שיש בהם פנימיות, לא פנימיות של בעלי הפילוספיא שהם חיצוניות, אלא של בעלי האמת".

תודה!
ואיפה אפשר לראות דברי ר' סעדיה גאון בעניין?.

ד"ר דניאל מלאך / השתנות הטבעים כפתרון לסתירות בין דת למדע' , תחומין יח עמ' 378.

1. עניני שדים ורוחות

במקרים אחדים הרמב"ם אינו פוסק בהתאם לדין הגמרא, מסיבה מדעית. דוגמא אופיינית לכך היא ענייני השדים והרוח הרעה. הרמב"ם לא פסק את הנאמר ביבמות קכב,א "ומשיאין על פי בת קול - מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר: איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת. הלכו ולא מצאו שם אדם, והשיאו את אשתו". הגמרא תוהה שמא נשמעה בת הקול משד, ותירצה שלשד יש בבואה בלבד, בעוד שלאדם יש בבואה דבבואה. הרמב"ם לא פסק כלל דין זה, מכיון שלא האמין בשדים.

כבר כתב המלבי"ם (ארצות החיים, ארץ יהודה, הל' נטילת ידים ד,ד): "ולכשתבדוק בספר היד להרמב"ם תראה שבכל ספרו לא הזכיר אף גם דבר מכל אזהרות הסגוליות המוזכרות בש"ס". הוא מונה שם את ההלכות הקשורות בשדים וברוחות שהרמב"ם נמנע מלהביאן להלכה, כגון את החובה המובאת בגמ' שבת קט,ב, לערות מים ג' פעמים על הידיים בנטילת ידיים שחרית, כדי להסיר את הרוח הרעה השורה עליהן. אמנם הרמב"ם פסק בהל' תפילה ה,ו שאין להתפלל בחורבה, ובהל' רוצח ושמירת הנפש יב,ו פסק ש"אסור לעבור תחת קיר נטוי או להכנס לחורבה, וכן כל כיוצא באלו משאר הסכנות", אך הברייתא

בברכות ג,א נימקה את איסור הכניסה לחורבה "מפני חשד, מפני המפולת ומפני המזיקין", ובגמרא הובאו נפקא מינות בין ג' טעמים אלו, והרמב"ם הסתפק בטעם הסכנה בלבד.

יש הלכות שאותן משמיט הרמב"ם לגמרי - כגון: "אסור ליתן שלום לחברו בלילה, חיישינן שמא שד הוא" (מגילה ג,א וסנהדרין מד,א); האיסור לישון בבית יחידי (שבת קנא,ב) ואיסור זוגות המפורט כל כך בבבלי בפרק עשירי של מס' פסחים (קי) - ויש שהוא משמיט טעמים שהובאו בגמרא, כגון: "אמר רבא: מתרה שאמרו אפילו מפי עצמו, ואפילו מפי השד " (סנהדרין ו,ב), והרמב"ם (הל' סנהדרין יב,ב) מביא רק: "אפי' שמע קול המתרה ולא ראהו". בפירושו למשנה אבות ה,ו הוא מתעלם מדברי המשנה שאף המזיקים נבראו בערב שבת בין השמשות.

הרב נריה גוטל טוען בספרו "השתנות הטבעים בהלכה" בפרק יז, שהרמב"ם לא חלק על חז"ל אלא בהלכות התלויות בדברים סגוליים ולא בדברים טבעיים ממש. דבר זה אינו מסביר מדוע השמיט הרמב"ם הלכות הנוגעות לשדים ולרוחות, שכן חז"ל התייחסו אל אלה כאל יצורים ממשיים ולא יצורים "סגוליים" - ראה דבריהם בחגיגה טז,א, שבשלושה דברים מתנהגים כבני אדם: אוכלין ושותין, פרין ורבין, ומתים.

הרב מיכי
התכוונת שהוא מושמט ולכן סגי בגדר י' טפחים לגינת חברו ואין צורך בד' אמות?

בעל
כך כותב הר"י מיגש...

תודה
אעיין בר"י מיגש.