משאלות: אשכול בקשות מחברי הפורום [ג']

שכחתי לתקן את שם ה' בסוף הציטו בהודעתי הקודמת, סליחה.
הערה: כנראה טעיתי , וההפסקה בנעמה היא כדי לא להפסיק ב"אז הוחל לקרא בשם ה' שהוא לדעת חז"ל עניין שלילי של ע"ז. וייתכן שיש קהילות שלא חוששים לזה כי המשמעות השלילית לא מפורשת בפשט.

אנחנו באשכול המשאלות, וזה המקום לשאול:
1.מה המקור לחלוקת הקרואים?
2.היכן שיש מנהגים שונים- מתי התפצלו?
3. האם החלוקה מתחשבת בחלוקה לפרשיות וסוטה ממנה רק כשיש סיבה, או שאין קשר בין החלוקות?

זילבר
לא יודע לגבי הגר"א, אבל ה"שבות יעקב" טוען כך (חלק ג', תשובה כ)
ולגבי לאקאן מלפני כמה וכמה עמודים: לאקאן הוא הגרוע שבקשקשנים הפוסט-מודרניסטים, מלבד זאת שהיה נוכל ושרלטן. הנה מבחר סיפורים עליו:
"בפועל, היו מקרים שלקאן העניק "טיפול" בעודו מסתפר, עושה פדיקור או מודד חליפה, גבה 110 לירות סטרלינג ל"פגישה" של פחות מדקה על מפתן משרדו, או שסתם פתח את הדלת, לקח מהמטופל את הכסף וסגר את הדלת בפניו". לזה אני קורא עסק טוב!

מכיר את הסיפור ואת הטענות שהוא רק קשקשן, אני עוד לא גיבשתי דעה מוצקה. בכל מקרה שאלתי נגעה לרעיון ספציפי ודווקא ברור שלו.

[הילל,

בניגוד אלי, אני מכירה כמה וכמה אנשים - מהשתייכויות חברתיות ודתיות שונות - שדוקא סיפורים כגון אלה מעלים בעינם ערכו של אדם, אפילו למדרגת "צדיק" או "קדוש" (כמובן, שבחברות שונות, למילים אלה יש "תרגומים" שונים, אבל הכוונה נשארת אותה כוונה)...]

זילבר

החלוקה לקרואים אינה אחידה לגמרי בכל הקהילות. כנראה שמה שהרוב כן אחיד, זה משום החומשים הנדפסים ונמכרים לכל בתי הכנסת.
נראה שאין שום קדושה בחלוקה זו, שלפעמים נוגדת את ההגיון לחלוטין. דוגמא אחת, שני בויגש באמצע אמירה ממש.
אכן, לא הקפידו על הפסקה במקום שיש פרשה פתוחה או סתומה. הגר"א העדיף את החלוקה לפרשיות על זו של החומשים למעשה, וכן נוהגים בישיבת אדרת אליהו בעיר העתיקה בי-ם (זילברמן).
עיין בספרו של יצחק זימר 'עולם כמנהגו נוהג' שהעלה השערות בענין.

זילבר,

בשלחן הטהור (סי' קלח ס"א) כתב שחילוק הפרשיות לשבע שהדפיס המדפיס הראשון וחילוק הקריאה לשלשה בשני וחמישי, אין בהם כדי שביעה, כי הרבה פעמים מסיים בדבר שאינו טוב כמו 'והימים ימי ביכורי ענבים' שצריך לסיים מקודם, וכן בקרח ולא הרעותי את אחד מהם וכן הרבה, ועל כן אין להשגיח בזה כלל וכלל אלא יסיים כפי הבנת שכלו. ולכתחילה צריך לראות לסיים בכל האפשרות בסיום פתוחה וסתומה, ועל כן אסור לסיים בשני פסוקים סמוך לפרשה.

במעשה רב (סי' קלב) כתב שאין מסיימים בפרשיות הנרשמים בחומש, כי אם במקום שהיא פתוחה או סתומה או במקום שנראה יותר הפסק הענין.

האדר"ת כתב בקונטרסו תפלת דוד (ראה בישורון ח"ו עמ' קנד) רשימה חדשה להפסקי העליות על פי דברי הגר"א, שבה מסיים בסוף ענין הנקרא ולא באמצעו, וגם אין מסיים לפני פרשה פתוחה וסתומה, וגם מסיים בדבר טוב, ועוד ענינים. וכן בשני וחמישי קבע שלא לקרות יותר מי' פסוקים כשאפשר, על פי דברי הגר"א במעשה רב (סי' קמט) שכתב לעשות כן משום טירחא דציבורא. ושם סדר חדש לחלוקת הפרשיות לכל התורה, ובישורון (שם) נדפס לפרשיות חומש בראשית.

בקונטרס סיומא דפרשיות (מאורי אור ח"ז סוף חלק קן טהור) כתב שכבר העיר מלפנים על הטעות שנשתקע בעוונותינו הרבים על ידי מקרי דרדקי אחד שתיקן לסיים באמצע ענין בהרבה מקומות, ולפני מלך בשר ודם אין עושים כן להפסיק באמצע. ועוד הוסיף בזה הרבה טעויות, ונטבעו במצולותיו ובמצודותיו חזני ארץ בלא ידעו הבין, ובלי ספק היו הרבה רבנים וחזנים שהרגישו בדבר אך מנעו לנבל כבודם בלא הועיל באשר החזיקו דבר זה למנהג.

בשו"ת מנחת אלעזר (שירי מנחה לסי' סו) כתב שמנהג העולם לסיים לשבעת הקרואים כפי הנדפס בחומשים אין לו מקור כלל בפוסקים, וכן מקובל בידו מאבותיו הקדושים לדייק לסיים שלא כפי הנדפס בחומשים משום שלא סיים בדבר טוב כראוי וכיוצא. ומקור חילוק הפרשיות אינו מדינא ולא במסורת כלל אלא ממסדר ומדפיס אחד.

אך בספר תיקון יששכר (מרב קהילת המוסתערבים בצפת בזמן הב"י, דף עד ע"ב) כתב שהפסקות אלו שבחומשים לשבעת הקרואים נתקנו כבר על ידי הגאונים, וההפסקות לשני וחמישי אינם מסדר הגאונים אך מאוד ישרו בעיניו. וכתב ששמע מחכם אחד שעזרא הסופר תיקן הפסקות אלו, ולכן סידר שם כל סדר ההפסקות הנמצא.

נדמה לי שיש סימן להפסקות שלנו כבר שכתר בן אשר, ונא לא לתפוס אותי המילה.

בןאישחד  ומאיר
תודה רבה, אשמח כמובן לכל מידע נוסף.

ברשות מרו"ר
אשמח לקבל מידע על הבדל אמיתי בין דיבור לאמירה [בהנחה שהם שונים]
האם הקשר בין דבר [כתרגום ל-משהו, עניין",אעפעס"] לדיבור הוא נכון? כלומר שהדיבור הוא פעילות האדם לבטאת ענין,משהו,
אולי אמירה משמעותה העברת מסר כשהדגש הוא על המסר המועבר, [ולא מחויב שבאמצעות
דיבור! כמו הבעת פנים או אדם החושב אל עצמו]
אמירה חשובה יותר? ["וידבר...לאמר.." עשרה מאמרות.. ] תודה על עזרה

ההבדל בין אמירה לדיבור במשמעותם כיום :
האמירה לכאורה נעלית מהדיבור, אמירה אינה קשורה דווקא לאותיות הדיבור וגם בציור ובפיסול ובאומנות ובאופנה ובהתנהגות יש 'אמירה' היינו רעיון המבוטא באמצעות המוצג המביע אמירה....
 זאת כמובן בניגוד לדיבור הקשור לאותיות הדיבור ומוצאות הפה דווקא, ואם תדבר בג'יבריש, אפילו הגיון ושכל ואמירה לא יהיה בהם אלא אותיות בעלמא....

המשמעות האמיתית [ע"פ תורה] של אמירה ודיבור לא רחוקים ממשמעותם כיום:
ישנו תהליך מסויים [אצל הקב"ה אצל האדם ואולי אצל כל המין החי], ובאופן כללי ביותר תחילה ישנה מחשבה לאחריה המחשבה מתורגמת לאותיות המחשבה והלב ואותיות אלה שעדיין לא באות לידי ביטוי בדיבור נקראות בשם 'אמירה', לאחר מכן אותיות אלה הופכות [לעיתים ולא תמיד] לאותיות ה'דיבור' היוצאות מן הפה, ולאחר מכן באה העשייה.
האמירה היא בחשאי והדיבור הוא בקול, כפי שהאותיות כבר באות בגילוי מהפה....
אודות האמירה אמרו רז"ל ליבא לפומיא לא גליא, ודווקא במקרים מעין אלה יש מצב שוינחם ה' על הרעה, בעוד שאילו הדבר כבר יורד לדיבור על זה נאמר 'כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם ... [זוהי הסיבה אשר גם בגינה ביקש יעקב 'לגלות' את הקץ בדיבור ונסתלקה ממנו שכינה כיון שאז היה זה כבר דבר מחייב וקצים ב'מחשבה' של הבורא יש הרבה, ומכאן נובעת הסיבה בגינה מכריזים צדיקים על קיצים וכשמגיע העת הקץ לא מקיץ, לא משום שבדו את הקץ מלבם אלא שראו כך באמת רק שהוא עדיין היה בבחינת 'אמירה' שאינה מחייבת, ועדיין לא בא בבחינת 'דיבור' המחייב...וד"ל...

[מתוך סידור עם דא"ח ועוד]. 

תשובתי התייחסה כמובן אך ורק למדרש, בהנחה שזו כוונת השואל - שהרי לא ידוע על מקור אחר

מחבר: הרב שלמה פלדמן

כולל מקורות באורים ומשא ומתן בדברי הרמב"םושיטות הראשונים החולקים עליו עם פסוק וחלוקה לפרקים.

למישהו יש מושג איך אני מצליח להשיג את הספר? אני צריך אותו בדחיפות רבה.
בתומ"ר

שלמה פלדמן,
רחוב סורוצקין 23, ירושלים,
טל': 02-5386849

למה נשים אוהבות לקנות נעלים? חשבתי משהו בסגנון שרגלים בחינת מלכות, ומלכות היא נוקבא, אבל אני מחפש הסברים קצת פחות קבליים.