|
|
| נשלח ב-20/8/2007 21:50 |
 |
| |
אדם שנראה כמו כל פרק ה
-------
מאיר
|
|
|
|
| נשלח ב-20/8/2007 22:22 |
|
| |
מאיר
נניח שהכלל הוא על כל פרק ה'.
נניח ש'אתפאר' היא מחמאה כוללת בשונה מ'כצאת השמש בגבורתו'.
נשארה השאלה מה כ"כ מסייע הכלל "יהיה מן הנרדפין, ולא מן הרודפין; מן הנעלבין, ולא מן העולבין." כדי להיות חכם 'מושלם' שבו מתפארים. הרי כלל דומה נמצא בפ"ב רק לגבי המנעות ממידת הכעס והמנעות ממידת הכעס עדיין לא מביאה אדם לשלמות. לא מסתבר שאותו הכלל פעם הוא על מידה ספציפית ופעם אחרת הוא כוללני.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-20/8/2007 23:51 |
|
| |
זוהר
המשפט 'יהיה מן הנרדפין וכו' הוא סיכום של ההלכה האחרונה העוסקת במשאו ומתנו עם הבריות והיא סוף הקטע. שורת הסיכום שאחריה היא על כל הפרק 'ואדם שיש בו וכו' אשר בך אתפאר'
-------
מאיר
|
|
|
|
| נשלח ב-21/8/2007 22:21 |
|
| |
שאלה לא שגרתית...
במקרה בו ברח השעיר לעזאזל מידיו של "האיש העיתי", וכפי שהיה אמור לקרות ממילא - התגלגל במורד הצוק ומת - מה דינו של השעיר? או במילים אחרות: האם יצא העם ידי חובה בהשלכת השעיר לעזאזל?
וכהמשך, שאלה נוספת: במידה והתשובה שלילית, אני שואל על ה"איש עיתי" מה דינו - בתור שומר חינם - שפשע בקורבן ציבור? האם חייב להחזיר שעיר/כסף תחת השעיר שברח?
תודה לכל העונים!
|
|
|
|
| נשלח ב-25/8/2007 21:10 |
|
| |
מחפש את מאמרו של משה הלינגר - ההלכה והאוטונומיה האנושית במשנתם של ישעיהו ליבוביץ, הרי"ד ודוד הרטמן בתוך הספר: יהדות פנים וחוץ דיאלוג בין עולמות.
זקוק לקטע במאמר העוסק בגרי"ד מעמ' 325 עד 340 -
אם למישהו יש אפשרות לסרוק ולשלוח כקובץ נא לעדכנני באישי.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/8/2007 14:03 |
|
| |
זה זמן רב שאני עמל להבין את כונת הפייטן באמרו: "אלקים תן במדבר הר, הדס שיטה ברוש תדהר" (דרור יקרא, זמר לשבת מאת דונש בן לברט).
הפיסקה השניה היא, כמובן, עשה"כ (ישעיה מא, יט): "אתן במדבר ארז שיטה והדס ועץ שמן, אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדיו". אולם מהו המובן של "תן במדבר הר"? במחשבה ראשונה נראה שהפייטן מבקש שיתן ה' הר במדבר, אך מדוע מדבר הוא מקום בלי הרים? הניחא ארזים, אבל הרים?
לאחרונה חשבתי שאולי יש לקרוא כך: תן במדבר-הר (את הארזים מסוג) הדס שיטה וכו'. והוא עשה"כ (תהלים עה, ז): "כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים", אשר נחלקו בו בעלי המסורה כיצד לנקד מילת "ממדבר", האם בקמץ הב' או בפתח. לדעת רש"י ורד"ק על אתר, יש לקרוא "ממדבָּר", כי היא מוכרת ואינה נסמכת ל"הרים", שמשמעה שם הפועל ללא ל' ("להרים"), וראה עוד שם ב"מנחת שי".
אולם בספרים שלנו מופיעה המילה בפתח (וכ"ה לדעת אבן עזרא על אתר), והרי כאן צמד "מדבר הרים", שאיני יודע לכוין במיוחד את ענינו, אבל זו כנראה לשון רחבה למושג המליצי "מדבר", שהוראתו שממה, או מקום בראשיתי לא מפותח (אולי מדבר שאינו מישור, כי אם הר, הוא קשה יותר לישוב, ועל כן הוא משמש בלשון המליצה לתיאור חד יותר של מקום פרוע נעדר כל).
על כל פנים בקריאה כזו של הפסוק בתהלים, ניתן לראות מקור לצמד "מדבר-הר", שקבע דונש לצורך החרוז, והפכו מרבים ליחיד, ולפי זה כוונתו: תן במדבר-הר (כנראה ביטוי לירושלים השוממה, עד שאינה רק "מדבר", אלא "מדבר-הר"), הדס שיטה וכו'.
לפי זה יש לקרוא: "אלקים תן בְּמִדְבַּר-הָר", ב' ראשונה בשווא (כפי שמוכרח ג"כ ממשקל השיר, שצריך להיות כאן יתד), וב' שניה בפתח, כי המילה נסמכת.
מה דעתכם? מישהו מכיר חומר על הנושא?
[ישנה שמועה בשם רי"ז סולוביצ'יק (ומודפסת ב"הגדה מבית לוי") שפי' ע"ד מאמר חז"ל שאין הקב"ה משרה שכינתו על ירושלים עד שתעשה הר, ולדעתו "נחרשה העיר" שאמרו חכמים על ירושלים משמעו שיישרו את ההר, וע"ז מתפלל הפייטן שישיב למדבר את ההר - הר הבית.
הפלפול הוא נאה, אך לא נראה לי כלל שזו כונת דונש הספרדי, בפרט לאור העובדה שההר, ככל הידוע והנראה לעינינו לא נחרש.]
_________________
רודולף
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-28/8/2007 15:11 |
|
| |
אולי כוונת הפייטן במדבר הר =נתן (לעם ישראל את התורה) בהר סיני שבמדבר
וההמשך של זה
הדס שיטה בראש תדהר= אלו העצים שממנה נבנה בית המקדש, (שיטה ותדהר)
זו הרי הסגנון בכל המזמור,
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-29/8/2007 17:20 |
|
| |
שאלה בעניין שומר שכר
לגבי שומר שכר – האם יש הבדל בתשלום לבעלים בין מקרה בו פשע השומר (ונגנב) לבין אם הוא שמר כמו שצריך אבל נגנב לו? ואם כן, מהו בדיוק ההבדל בתשלום?
|
|
|
|
| נשלח ב-29/8/2007 18:59 |
|
| |
אופיר
שאלתך לא כל כך ברורה לי. האם כוונתך לגודל התשלום? האם יש שזה ישלם יותר מזה? האם כוונתך לאופני החיוב? מתי יש חיוב ומתי לא?
לכן אני מעדיף לתת מבוא כללי ואז לנסות לענות על שאלתך כפי שהיא מובנת לי.
ובכן:
כפי שבארו חז"ל, כל פעם שאדם נותן לחברו חפץ נוצר ביניהם חוזה משפטי שלא מדעתם. החוזה הזה יכול ללבוש מספר צורות.
א. שומר חינם. זה קורה כאשר ראובן נותן לשמעון לשמור לו על משהו, נניח טבעת יהלום, בלי להציע לו שום תמורה. כך נולד המונח "שומר חינם".
הכלל הוא ששומר חינם חייב לשמור על החפץ כפי שהיה שומר על חפציו שלו. או, ליתר דיוק, כפי שהיה שומר אדם סביר. (אין ראובן יכול לטעון: אני נוהג להשאיר את הטבעות שלי תלויות בשקית על ידית הדלת החיצונה בלילה ולכן גם בשלך נהגתי כך. זוהי, כמובן, פשיעה).
אם לא שמר באופן זה, הוא נקרא "פושע", במובן שפשע ולא שמר כיאות. ואז חייב לשלם את דמי החפץ שאבד.
ב. שומר שכר. זה קורה כאשר ראובן מבקש משמעון לשמור על טבעת היהלום שלו תמורת כסף. גודל הסכום אינו קובע (למרות שהיינו חושבים שאולי כן). הפעם שמעון נדרש לשמור יותר מאשר שמירה רגילה על חפצי ביתו.
דוגמא: אם פרץ גנב לבית וגנב את הטבעת. אזי אם שמעון שומר חינם, הוא פטור, כי מה היה לו לעשות. אבל אם הוא שומר שכר, הוא חייב לשלם את דמיו, כי היה עליו לשמור כך שלא יבוא גנב.
אבל באונס הוא פטור. כגון שהיתה רעידת אדמה והטבעת נבלעה ואיננה. מה היה לו לעשות?
ג. שואל. זה קורה כאשר ראובן משאיל לשמעון טבעת יהלום. הפעם שמעון חייב לשמור על הטבעת בכל מאודו. הפעם גם רעידת אדמה לא תפטור אותו מתשלום. הטעם שמוצג בגמרא הוא שכל ההנאה של שמעון. כיון שראובן רק נתן ושמעון רק לקח את טובת ההנאה של הטבעת, הוא מתחייב לשלמנה מה שלא יהיה.
(למעשה יש כאן שתי דוגמאות יוצאות דופן של פטור אבל לא אדון בהן עכשו).
אלו הם החוזים שחלים בין בני אדם בדיני הפקדה ושמירה כפי שהם קורים כברירת מחדל. למעשה, ראובן ושמעון יכולים להתנות ביניהם תנאים שונים, כגון ששמעון תמיד פטור, גם בשאלה, או ששמעון תמיד חייב, גם כשומר חינם. כי הכלל הגדול הוא "בדיני ממונות מתנה אדם והתנאי חל" (כלומר בהסכמה הדדית).
עתה אבוא אל שאלתך:
אתה משווה שני מקרים.
1. שומר שכר פשע ולא שמר ולכן החפץ אבד או נגנב.
2. שומר שכר שמר אבל היתה גניבה.
הכלל הוא שבגניבה תמיד חייבים. ולכן לא יהיה הבדל בתשלום. וזו התשובה הפשוטה לשאלתך.
אבל אני מוסיף:
זו נראית קצת כמו שאלת מלכודת. מפני שתמיד אפשר לשאול: הרי אם שומר השכר היה שומר "כמו שצריך" אז לא היתה גניבה. לכן ממה נפשך: או שהוא פשע או שהוא שמר ויצא ידי חובה והגניבה היא אונס.
אבל זו נראית יותר שאלה סמנטית. אם נייחד את המונח "פשיעה" למי שלא שמר אפילו כשומר חינם, ואילו שמירה "כמו שצריך" פירושה שמירה טובה יותר מזו של שומר חינם, אבל עדיין כזו שניתן להתגבר עליה, אזי נקבל את התשובה האמורה בפסקה הקודמת בלי קשיים. המסקנה היא כדלעיל. שומר השכר חייב לשלם, בין אם פשע (ברמה שהיתה מחייבת גם שומר חינם) ובין אם לא פשע בדרגה של שומר חינם, אבל עדיין את חובתו הייחודית לא עשה.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/8/2007 11:28 |
|
| |
תודה על העזרה
(שאלתי אכן הייתה די פשוטה: האם יש הבדל בגודל התשלום בין מקרה של פשיעה לבין מקרה של גניבה.)
עניין נוסף: אני צריך הסבר לקושיית התוס' בב"מ דף צג ע"ב ד"ה אי הכי אמאי פטור. אני פשוט לא מבין.
|
|
|
|
| נשלח ב-31/8/2007 00:44 |
|
| |
ראיתי בגמרא של ארטסקרול הפניה ל'פירוש המשניות לר' צבי הירש קאלישר'.
האם מדובר ברב קאלישר ממבשרי הציונות או שמדובר באדם אחר?
|
|
|
|
| נשלח ב-31/8/2007 01:21 |
|
| |
אופיר
התשובה בפשטות לשאלה הראשונה היא "לא". אם משלמים, משלמים את ההפסד. אם לא, אז לא.
לגבי התוס', אשתדל לעיין בל"נ. אבל יש כאן הרבה מומחים. נחכה ונראה בעז"ה.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-31/8/2007 16:18 |
|
| |
אופיר
רבה פוטר שומר שכר שנהג כדרך כל אדם, נכנס לעיר בזמן סביר והותיר את הצאן ונטרף, נחשב אנוס ופטור.
אביי הקשה שלכאורה אין הדבר כן, אלא כיון שיכול היה להשאר עם הצאן אינו אנוס וחייב.
הקשה אביי מן הברייתא המתארת מצב שרועה נכנס לעיר ונטרף הצאן; פוסקת הברייתא שאומדים את יכולתו של הרועה להציל אילו היה נוכח, אם יכול היה להציל חייב ואם לאו פטור.
לא התבאר בברייתא אם הוא נכנס בזמן סביר או בזמן לא סביר, לאביי זה לא משנה, אך לרבה זה משנה. אם הוא נכנס בזמן שאינו סביר מובן חיובו, אך אם נכנס בזמן סביר מדוע לא יחשב אנוס?
שואל אביי את רבה, אם אכן עשה השומר שלא כהוגן בכניסתו ולכן חייב אילו יכול היה להציל, מדוע יפטר אם לא יכול היה להציל? והלא כלל נקוט בידנו ששומר הפושע חייב אף במה שלא יכול היה למנוע אילו לא פשע.
על כך מקשים התוספות שעל אביי להפנות את קושיתו ישירות אל הברייתא, שכן מבואר שיש חיוב על השומר אם אמדנוהו שהוא יכול להציל מן הארי, אם כך הרי שהוא פושע בכניסתו. ומה לי אם כרבה שדווקא בזמן לא סביר ומה לי אם כאביי שאפילו בזמן סביר?
בעצם יש כאן סתירה בין הברייתא איך שלא נסביר אותה ובין הכלל שתחילתו בפשיעה וסוםפו באונס חייב. כאן מבואר שהוא פושע, שהרי מחייבים אותו. ומאידך הוא פטור אם הוא אנוס באשר לארי זה.
מתרצים תוספות שיש פתח מילוט, דרגת הביניים בין פשיעה לאונס - גניבה ואבידה שאמנם שומר שכר חייב עליה, אינה כפשיעה לחייב גם על תוצאות אונס. אביי אם כך נמלט מן ההתנגשות בין הברייתא לכלל הידוע (תחילתו בפשיעה וכו') שכן הוא יכול להגדיר את הכניסה של השומר בזמן סביר כדרגת גניבה ואבידה, שאמנם מחייבת על תוצאות ישירות אך פוטרת על תוצאות אונס נלוות. רבה לעומתו אינו יכול להתחמק כך מן הסתירה, משום שהוא הגדיר את כניסתו של השומר בזמן סביר כאונס, ועל כרחו יעמיד את כניסת השומר בברייתא כפשיעה - זמן לא סביר.
-------
מאיר
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/9/2007 23:25 |
|
| |
רודולף
במעין ואריאציה על דברי הגרי"ז ניתן לומר כי בברייתא במו"ק כתוב שמהיכן חייב לקרוע על ירושלים - משיגיע לצופים. ואז אומר "ציון מדבר הייתה, ירושלים שממה", וקורע. ובב"י תקס"א כתב שכל שראה בית המקדש או ירושלים קודם שיגיע לצופים אינה ראיה, דריחוק מקום הוא. משמע אפוא שהמגיע לצופים, קורע על ירושלים [שהרי בדר"כ ראיית ירשולים קודמת לראיית המקדש] ואומר את הפסוק על המדבר, ואז רואה מולו את הר הבית וקורע. כך שבלי הפלפול על נחרשה העיר מדובר בסתם תפילה עקב החורבן.
וגם דבריי הם רק ניסיון להבין ועדיין צריכים אנו למודעי להבין כוונת המשורר המקורית.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2007 12:28 |
|
| |
אכן, כן. אבל מאחר שההר קיים אין מקום לבקש שיינתן במדבר (כי אם שיתן בהר בית). ומ"מ אי"ז משולל לחלוטין כדברים הנמסרים בשם הגרי"ז. אלא שבהתחקות אחר כוונתו של משורר ספרדי כדונש רצוי שלא להפעיל כלים למדניים מדאי, אם רצוננו להגיע אל כוונתו האמיתית.
ואני על משמרתי אעמודה, כי נראה לי ודאי שביאור דבריו כש"כ לעיל, ולא שמעתי עד עתה את דעת החברים על דבריי הנ"ל.
_________________
רודולף
|
|
|
|
|
