משאלות: אשכול בקשות מחברי הפורום [ג']

ירוחם
עיין בבעל המאור בסוף מסכת פסחים.

_________________

mzohar,

הביטוי "בולמוס" במשנה לא מופיע בהקשר של עוברה שהריחה.
הביטוי "עוברה שהריחה" מתייחס להרגשת צורך חריפה של העוברה. כדי לוודא שמדובר באמת ב[לפחות ספק] צורך רפואי שיש בו סכנה, לוחשין לה בתחילה שהיום יום כיפור, ורק אם הלחישה לא מרגיעה אותה  -- מאכילין אותה עד שתשיב נפשה.

לעומת זאת במי שאחזו בולמוס, מדובר במצב חרום, שמחייב מייד, בלי לחישות ובלי עיכובים לטעום דבר מה, רצוי מתוק כמפורש בגמרא, ומאכילים אותו עד שיאורו עיניו.

הרב הלפרין, אולי לא הובנתי ברור. רש"י על המקום כותב "העובר מריח ריח תבשיל והוא מתאוה לו ואם אינה אוכלת שניהן מסוכנין", משמע שיש מצב של סכנה גם ללא סיבה פיזית של רעב - בולמוס (היפו גליקמיה), אלא גם מסיבה פסיכולוגית של תאווה מכוח ריח התבשיל. הרי ללא הרחת התבשיל לא היה/תה מתאווה ולא היה מצב של פיקוח נפש, וכאן יש מצב פסיכולוגי שגורם לפיקוח נפש פיזי.

בעל בעמיו
מדוע אתה עושה לי את החיים קשים?

_________________

מודה ועוזב

זוהר
אתה מדבר על המשנה של עוברה שהריחה ואליו אני התיחסתח למשנה שאחריה על מי שאחזו בולמוס.

ירוחם
חשבת שהחיים פיקניק?

_________________

בעל, התייחסתי לדבריו של הרב הלפרין שכתב שבולמיה פסיכיאטרית אינה כתובה במשנה ביומא, וע"כ הבאתי את המשנה הסמוכה שנראה (אמנם לא מוזכר לשון בולמוס) שדברה על מצב דומה מאד לבולמיה פסיכאטרית. עוברה שהריחה אינה סובלת ממחלה כרונית (בולמיה) אלא היא חייבת לאכול באותו הרגע מסיבה נפשית ולא מסיבה פיזית של מחסור בגלוקוז, אך מבחינה הילכתית לא נראה לי שיש לחלק וכאן ביקשתי את התיחסותו של הרב הלפרין.

בעל
אתה חושב שכל אחד הוא בעל בעמיו ויכול להרשות לעצמו את בעל המאור שיאיר לו את גמראותיו?

_________________

מודה ועוזב

mzohar,

כתבת:
<התייחסתי לדבריו של הרב הלפרין שכתב שבולמיה פסיכיאטרית אינה כתובה במשנה ביומא,>

אנא הראה לי היכן כתבתי דבר כזה. למיטב ידיעתי -- להד"ם.

כל שכתבתי לשאלת בעל בעמיו הוא שבולמוס המוזכר במשנה הוא תופעה גופנית המתאימה להיפו גליקמיה.
ואכן משנת בולמוס אינה עוסקת בתופעה פסיכיאטרית ואין לגביה שום המלצה ללחישות אלא המלצה למהר ולבלוע מזון - רצוי מתוק.

לעומת זאת משנת מעוברת עוסקת בתופעה שיכולה להיות גם פסיכיאטרית, גם גופנית וגם משולבת, ובה יש דין לחישה.

אני מקווה שהפעם הדברים כבר ברורים.

הדברים אינם כ"כ ברורים

מהו דין לחישה?

אני מעתיק ברשותכם את הקטע שמצאתי לגביי הדבר הזה
אשמח אם תתרגמו את הדברים,ואם זה בכלל בנוגע לדברים שכאן.

הנה הקטע מהגמרא

דף י,ב פרק א הלכה ה גמרא  רבי זעירא סבר לקרובה כדי לשוח עמו תחלה וסוף:  ר' יסא כד סליק להכא חמתון גחנין ומלחשין.  אמר לון מהו דין לחישה ולא שמיע דמר רבי חלבו ר"ש בם ר' יוחנן בשם ר' ירמיה רבי חנינא בשם ר' מיישא ר' חייא בשם ר' סימאי ואית דאמרין ליה חברייא בשם ר' סימאי מודים אנחנו לך אדון כל הבריות אלוה התושבחות צור עולמים חי העולם יוצר בראשית מחיה מתים שהחייתנו וקיימתנו וזכיתנו וסייעתנו וקרבתנו להודות לשמך בא"י אל ההודאות.  רבי בא בר זבדא בשם רב מודים אנחנו לך שאנו חייבין להודות לשמך תרננה שפתי כי אזמרה לך ונפשי אשר פדית בא"י אל ההודאות.  רבי שמואל בר מינא בשם רבי אחא הודייה ושבח לשמך לך גדולה לך גבורה לך תפארת יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתסמכנו מנפילתינו ותזקפנו מכפיפתינו כי אתה סומך נופלים וזוקף כפופים ומלא רחמים ואין עוד מלבדך בא"י אל ההודאות.  בר קפרא אמר לך כריעה לך כפיפה לך השתחויה לך בריכה כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש והעושר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכל ובידך כח וגבורה ובידך לגדל ולחזק לכל ועתה אלהינו מודים אנחנו לך ומהללים לשם תפארתך בכל לב ובכל נפש משתחוים כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו בא"י אל ההודאות.  אמר ר' יודן נהגין רבנן אמרין כולהון.  ואית דאמרי או הדא או הדא.  תני ובלבד שלא ישוח יותר מדאי.  אמר רבי ירמיה ובלחוד דלא יעביד כהדין חרדונא אלא כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך.  מילתא דחנן בר בא פליגא דחנן בר בא אמר לחברייא נימר לכון מילתא טבא דחמית לרב עביד ואמריתה קמיה דשמואל וקם ונשק על פומי ברוך אתה שוחה בא להזכיר את השם זוקף.  שמואל אמר אנא אמרית טעמא ה' זוקף כפופים.  אמר רבי אמי לא מסתברא אלא מפני שמי ניחת הוא א"ר אבין אלו הוה כתיב בשמי ניחת הוא יאות לית כתיב אלא מפני שמי ניחת הוא קודם עד שלא הזכיר את השם כבר ניחת הוא.  רבי שמואל בר נתן בשם ר' חמא בר חנינא מעשה באחד ששחה יותר מדאי והעבירו רבי.  ר' אמי אמר ר' יוחנן הוה מעביר א"ל ר' חייא בר בא לא היה מעבירו אלא גער [ביה]:  אלו ברכות שפותחין בהן בברוך כל הברכות פותחין בהן בברוך ואם היתה ברכה סמוכה לחברתה כגון ק"ש ותפילה אין פותחין בהן בברוך.  התיב רבי ירמיה הרי גאולה.  שנייא היא דמר רבי יוחנן הלל אם שמעה בבית הכנסת יצא.  התיב רבי אליעזר בי רבי יוסה קומי ר' יוסה והא סופה.  א"ל שתים הנה אחת לבא ואחת

הרב הלפרין, אכן טעות שלי בהבנת דבריך - הבנתי בטעות בהודעתך הראשונה שאין מאכילין אלא במצב של בולמוס שהוא כהגדרתך מצב פיזי מסוכן (היפו) ולא בהתקף פסיכוטי של בולמיה (עוברה). השאלה שאני מתכוון לשאול היא: האם המשנה/ההלכה מתייחסת באופן פחות חמור (מבחינת סכנה ופיקו"נ) למחלה/צורך פסיכאטרי/ת ששם לוחשין על אוזנה ואין מאכילין אותה מיד כמו בסכנה פיזית של בולמוס, האם בולמיה אינו מצב חרום פיזי, האם לפני הלחישה היא או/ו עוברה אינם במצב סכנה ונכנסים למצב חרום רק אחר שנילחשה אוזנה? תודה רבה על ההתייחסות ומועדים לשמחה!

שאלה בענייני סוכות -

לפני הרבה שנים פגשתי מנהג לקשור כסא בפינת הסוכה, קרוב לסכך (כלומר, במרומי הסוכה). השנה נזכרתי בכך ותהיתי על מקור המנהג וטעמיו. האם מישהו יוכל לעזור לי?

הכסא הוא זכר לתפוז של ליל הסדר