משאלות: אשכול בקשות מחברי הפורום [ג']

ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר, והוא גובה לב, שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד, ולפיכך נאמר במשה רבינו ענו מאד ולא נאמר ענו בלבד, ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח, ועוד אמרו שכל המגביה לבו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך, ועוד אמרו בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח ואפילו א מקצתה, וכן הכעס מדה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו, ואם רצה להטיל ב אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס, אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים, ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, ובעלי כעס אין חייהם חיים, לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים וזו היא הדרך הטובה, ודרך הצדיקים הן עלובין ואינן עולבין שומעים חרפתם ואינם משיבין עושין מאהבה ושמחים ביסורים, ועליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.

ועוד כתב: 
פירוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות פרק ב

[ט] אל תהי נוח לכעוס - אל תכין נפשך לכעס ורוגז. וכבר הפליגו בגנות הכעס, וסוף מה שאמרו, שכל מי שכועס הריהו כמו עובד עבודה זרה. וסמכו זה לאומרו: +תהלים פא י+ "לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר", רצונו לומר ששני הדברים אחד.

דבריו מזכירים את הגמ' בשבת ק"ה ע"ב,
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קה עמוד ב

והתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר משום חילפא בר אגרא, שאמר משום רבי יוחנן בן נורי: המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו - יהא בעיניך כעובד עבודה זרה; שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך. עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד. אמר רבי אבין: מאי קראה - +תהילים פא+ לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר, איזהו אל זר שיש בגופו של אדם - הוי אומר זה יצר הרע. -

אך הגמרא אינה מדברת על הכועס גרידא, וכבר העיר על כך המהר"ץ חיות שם.

והנה הזוהר בכמה מקומות הביא מימרא זו:
זוהר כרך א (בראשית) פרשת בראשית דף כז עמוד ב

ויצו יי' אלהים וגו' הא אוקמוה לית צו אלא ע"ז דמתמן אלהים אחרים ואיהי בכבד דמנה תכבד העבודה דאיהי ע"ז ליה והכבד כועס והא אוקמוה כל הכועס כאלו עובד ע"ז

והרב מרגליות בניצוצי זוהר שם הביא מקבילות נוספות בזוהר, והעיר על הרמב"ם, אך לא ניסה לומר שהרמב"ם ראה את הזוהר אלא הביא משו"ת הרשב"ש
שו"ת הרשב"ש סימן שע

תשובה. כעס בחיק כסילים ינוח, וכל הכועס כאלו עובד ע"ז כדאיתא בפ"ד דנדרים.

הרב מרגליות שיער שהכוונה לפ"ג דנדרים כב ע"א-ע"ב, שם הסוגיא עוסקת בגנות הכעס, ושיער שהיתה נוסחא לרשב"ש בנדרים שגרסה כל הכועס כאילו עובד ע"ז. לפנינו הנוסח שם

תלמוד בבלי מסכת נדרים דף כב

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, שנאמר: +קהלת יא+ והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך, ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר: +משלי טז+ כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה; ולא עוד, אלא שהתחתוניות שולטות בו, שנאמר: +דברים כח+ ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש, איזהו דבר שמכלה את העינים ומדאיב את הנפש? הוי אומר: אלו התחתוניות. עולא במיסקיה לארעא דישראל איתלוו ליה תרין בני חוזאי בהדיה, קם חד שחטיה לחבריה, אמר ליה לעולא: יאות עבדי? אמר ליה: אין, ופרע ליה בית השחיטה. כי אתא לקמיה דר' יוחנן, א"ל: דלמא חס ושלום אחזיקי ידי עוברי עבירה? א"ל: נפשך הצלת. קא תמה רבי יוחנן: מכדי כתיב ונתן ה' לך שם לב רגז בבבל כתיב! א"ל: ההוא שעתא לא עברינן ירדנא. אמר רבה בר רב הונא: כל הכועס - אפי' שכינה אינה חשובה כנגדו, שנאמר: +תהלים י+ רשע כגובה אפו בל ידרוש אין אלהים כל מזמותיו. ר' ירמיה מדיפתי אמר: משכח תלמודו ומוסיף טיפשות, שנאמר: +קהלת ז+ כי כעס בחיק כסילים ינוח, וכתיב: +משלי יג+ וכסיל יפרוש אולת. רב נחמן בר יצחק אמר: בידוע שעונותיו מרובין מזכיותיו, שנאמר: +משלי כט+ ובעל חימה רב פשע.

בדק"ס השלם של מכון התלמוד הישראלי לא מצאתי רמז לנוסח על ע"ז, אך באוצר המדרשים מובא כך:

אוצר המדרשים (אייזנשטיין) לעולם עמוד 274

אמר רבי יונתן בשם ר"ש בר נחמני כל הכועס כל מיני פורעניות של גיהנם שולטין בו שנאמר והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך (שם /קהלת/ י"א), ואין רעה אלא גיהנם שנאמר וגם רשע ליום רעה. לעולם ישתדל אדם לפרוש מן החמה ומן הכעס, שכל הכועס כאילו עובד ע"ז, שכך היא אומנתו של יצר הרע היום אומר לך עשה כך ולמחר יאמר לך עבוד ע"ז.

יש כאן שילוב של הגמ' בשבת (כך היא אומנתו וכו') והגמרא בנדרים (המימרא של ר"ש בר נחמני).


איני יודע עד כמה קדום המקור של אייזנשטיין. מכל מקום מלבד הזוהר והמדרש הנ"ל לא מצאתי מקור לרמב"ם. ולשון הרמב"ם בשני המקומות מלמדת שהוא לא ניסח בעצמו את המשפט אלא מצא אותו בחז"ל.


היש מי שימציא לנו את המקור לרמב"ם?

מיכי

כתב התנצלות בענין מעשה שנעשה בשנות טעמים מפני רדיפת שלום, יבינו הקורא מעצמו מתוך דברי ענין ההתנצלות בעצמו +מתוך ההתנצלות א"א לדעת למי או לאיזה קהלה מכוונים הדברים. ועיין לקמן הערה /מס' ששים וארבע/.+

גרסינן ביבמות פרק הבא על יבמתו +יבמות סה, ב, ושם: ואמר ר' אילעא משום ר' אלעזר ב"ר שמעון, והמאמר הוא בשינוי לשון קצת+: אמר ר' אלעאי משום רבי אליעזר בר' שמעון מותר לשנות בדבר השלום, שנאמר אביך צוה וגו' אנא שא נא וגו' +בראשית נ טז ויז.+ ר' נתן אומר מצוה, שנאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני וגו' +ש"א טז, ב.+ דבי ר' ישמעאל תנא גדול השלום שאף הקב"ה שינה בשבילו +בגמרא: שינה בו+ דמעיקרא כתיב ואדוני זקן ולבסוף כתיב ואני זקנתי +בראשית יח, יב ויג+ עכ"ל הגמרא. תו גרסינן במכות פרק ב' +יא, א גם פה יש שינוי לשון קצת+: אמר רב יהודה אמר רב קללת חכם אפילו על חנם היא באה מנלן מאחיתופל, שבשעה שכרה דוד השיתין קפא תהומא בעי למישטפיה לעלמא, אמר להו מהו לכתוב שם אחספא ומשדא בתהומא דליקו אדוכתיה, ליכא דאמר ליה מידי. אמר כל היודע דבר זה ולא אמרו יחנק בגרונו. נשא אחיתופל ק"ו בעצמו אמר, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, כל העולם כולו לא כ"ש, א"ל שרי כו'. למדנו מכאן דמותר לשנות מפני השלום ומותר לעבור על מדבר שקר תרחק +שמות כג, ז.+ גם דוחה לא תעשה שבתורה שהיא לא תעשון כן לה' אלהיכם +דברים יב, ד+ שהיא אזהרה למוחק השם +היינו ז' שמות שאינם נמחקים, מהתוספות בסוטה י, א ד"ה אלא מעתה מוכח דגם השם שלום הוא מהשמות שאינם נמחקים, ומה שכותבים בזמננו שני יודין במקום השם, אין בזה משום קדושת השם ומותר למוחקו לצורך כמ"ש רבינו ביו"ד סימן רעו סעיף י+ כדאיתא בספרי פרשת ראה ומנאה הרמב"ם ז"ל +בספר המצוות, לא תעשה סה+ והסמ"ג במנין המצות +סמ"ג לאווין ג.+ וא"כ אומר שה"ה שדוחה לאו של מוציא שם רע, דמותר להוציא ש"ר אם כוונתו לשמים ולתכלית טוב כדי לעשות שלום, ע"ד +על דרך+ שאמרו בנזיר פרק מי שאמר הריני נזיר +כג, ב+ גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה וראייה מיעל כו', וק"ו הוא מסוטה שאמרה תורה לעבור מצות ל"ת בשביל הבאת שלום בין איש לאשתו. כ"ש בין שארית ישראל המפוזרין מעט הנה מעט הנה שומרי מצות השי"ת ודתו, שעת לעשות לה' להפיר תורתו +ע"פ תהילים קיט, קכו+ כדי להביא שלום על ישראל ולהסיר מביניהם דברי ריבות וקטטות אשר בינותם, ולהרים מכשול מדרך עמנו פנות דרך מן התקלות. אך הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות +ירושלמי שביעית פ"ד סוף הלכה א', ועי' ג"כ במדרש איכה א סי' לב על הפסוק היו צריה לראש, ושם היא תשובת ר' יוחנן לפנגר דוכס הערביים שבא עם אספסיונוס להחריב את ירושלים וטען שלטובתם של ישראל הוא מתכוון, שכל זמן שבית המקדש קיים המלכויות מתגרות בהם+ אמנם הוא ע"ד שאמרו רז"ל בנזיר פרק מי שאמרו +כג, א+: וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם +הושע יד, י+ משל ללוט ושתי בנותיו הם נתכוונו לשם מצוה עליהם נאמר וצדיקים ילכו בם, הוא שנתכוין לשם עבירה עליו נאמר ופושעים יכשלו בם. ומה מאד נמלצו בזה דבריהם באמרם בזה במסכת ב"ב וז"ל: אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר כו', ולבסוף אמרה כדלעיל +בכל ההוצאות מסומן בטעות ב"מ כט, ב, והוא במסכת ב"ב פט, ב. ועי' ג"כ כלים פרק יז משנה טז, שאמר ר' יוחנן מימרה זו, והברטנורה מבאר שביסס אמירתו על הפסוק כי ישרים דרכי ד' וכו'. הנ"ל.+

ואל יתהלל המתהלל לומר דלא דמי להא, אלא להא דאמרינן פרק בתרא דיומא +משנה בדף פב, ב, בכל ההוצאות מסומן פג, ב+: עבירות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר ושבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר כו'. ואם כן יאמר נמי דלא עדיף השלום מיוה"כ ואינו דוחה אלא עבירות שבין אדם למקום, אבל עבירות שבין אדם לחברו אינו דוחה. זה אינו כלום, וראייה מהא דגרסינן פ"ק דסוטה +משנה ז, א+ ואומרים לה בתי הרבה יין עושה כו', עד עשי למען שמו הגדול הנכתב בקדושה כו'. ואומרים לפניה דברים שאינה כדאית לשומען היא וכל משפחות בית אביה כו'. ובגמרא על אותה משנה מאי היא, ומפרש שאומרים בפניה מעשה כתובים הראשונים +שם /סוטה ז/ ע"ב, ופירש"י: בדברים הכתובים בתורה שנעשו בימים הראשונים כגון הגדה זו דאשר חכמים יגידו ויודו על חטאם ולא כחדו עונם מאבותיהם (איוב טו, יח) ומי הם וכו'+ יהודה הודה ולא בוש +במעשה תמר שאמר צדקה ממני+ ראובן הודה +במעשה יצועי אביו, ופירש"י: ומדרש אגדה דר' תנחומא כשאמר יהודה צדקה ממני עמד ראובן ואמר בלבלתי יצועי אבי+ כו'. ובסמ"ג +עשין נו+ ובמשנה תורה שחבר הרמב"ם הלכות סוטה +פ"ג הלכה ב+ ואומרים לפניה מעשה ראובן כפשוטו. והנה קי"ל /ק"ל =קשה לי=/ על זה הרי אמרו ז"ל פרק במה בהמה +שבת נה, ב, בכל ההוצאות מסומן בטעות דף נב+: כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה. גם אמרו במגילה פרק הקורא את המגילה במשנה +דף כה עמוד א+ מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם. ופירש אדון המפרשים רש"י ז"ל משום גנותו. וא"כ קשה וכי מפני הטמאה הזאת שלא תשתה ותמות ובודאי אינה כדאית לשמוע, נוציא ש"ר על ראובן הצדיק ונאמר שחטא ונכחיש המקרא שנאמר ומעיד עליה שלא חטא, שנאמר ויהיו בני יעקב שנים עשר +בראשית פרק לה, פסוק כב+ ואמרו ז"ל +שבת נה, ב בשינוי לשון, גם פה מסומן בכל ההוצ' נב, ב+: מלמד שכולם צדיקים ושוים שלא חטא ראובן. ואלא על כרחך לומר שהטעם הוא כדי שלא ימחק השם הנכתב בקדושה ובטהרה, כמו שאמרינן עשי לשמו הגדול שלא ימחה על המים כו'.

והנה מעתה נדון ק"ו בנדון דידן. ומה מחיקת השם יתעלה שנדחה מפני השלום אפ"ה דוחה הוצאת לעז על בני אדם הכשרים, הבאת שלום שדוחה מחיקת השם אינו דין שידחה הוצאת ש"ר. ואם בהבאת שלום שבין איש לאשתו כך, על אחת כמה וכמה הבאת שלום שבין משפחה ועיר וכרך. ומהשתא ליכא למיפרך ולומר מה להתם פירוש לסוטה +המלים פירוש לסוטה הן בסוגריים בהוצאות מאוחרות אבל לא בהוצאה ראשונה+ שכן אינה דוחה אלא עבירה שהיא רע לשמים לחוד, אבל עבירה שהוא רע לבריות ולשמים שמא אינו דוחה. דזה אינו, דהרי אפילו מחיקת השם דוחה אותו הבאת שלום על אחת כמה וכמה, וק"ל +וקל להבין+ על מי שבקי בדרכו של ק"ו ומדותיו, דתו ליכא למיפרך על ק"ו זה ואודותיו. ואל תשיבני מהא דאמרו פ"ח דתרומה +משנה יב+ נשים שאמרו להם כותים תנו לנו אחת ונטמא אותה ואם לאו הרי אנו מטמאים כולכם, יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. ואמרינן בירושלמי על הדא מתניתין: סיעה בני אדם המהלכים בדרך ופגעו בהם כותים ואמרו להם תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לא נהרוג כולם, אפילו כולן נהרגין לא ימסרו נפש אחד מישראל. ייחדו להם אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו ואל יהרגו כולם +תרומות פ"ח הלכה י בלשון מתוקנת, ושם מחלוקת: א"ר שמעון בן לקיש והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי ור' יוחנן אמר אף על פי שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי. ועיין בשו"ע יו"ד סי' קנז סעיף א דרבינו מביא את שתי הדיעות, אבל משמע שמכריע כרמב"ם הפוסק כר"ל, וגם מזה שמביא פה דין הנשים משמע כן. עיין שם בטורי זהב אותיות ז, ח ובביאור הגר"א אות טז.+ א"כ ש"מ כי לא ייחדו אסור להציל נפשות רבות בנפש אחד מישראל, אע"פ שגם הוא יהרג עמהם מוטב שימותו כולן זכאין ואל ימות אחד מהן והם חייבים.

ואף בנדון שלפנינו היה לנו לומר מוטב שיקלקל מצב המדינה ולא היה לנו למסור נפש אחד מישראל ללעג ולקלס ולהוציא עליו דברים אשר לא כן. כ"ש על חשובים כמאה מנהיגי המדינה, כמו שעשו במעשה אשר אבאר למטה. מ"מ נ"ל שאף בזה לא סרנו ימין ושמאל מן הדרך, כי יש לחלק בין שמוסרין אותו בידים להריגה או לטומאה וזהו אסור, אבל דברים בעלמא לאו כלום הוא ושרי. ותדע, דהרי לא נקט שם אלא תנו לנו אחת מכם ונטמא אותה או נהרוג אותו. ואף שם לא אסר אלא לישא וליתן בידים מדנקט לא ימסרו ולא אמר ולא יתנו ש"מ דלא אסור אלא נתינה מיד ליד דהיינו מסירה, כמו דאמרינן פ"ק דב"מ +ח' ב: מאי לשון מוסירה, אמר רבא אידי אסברא לי כאדם המוסר דבר לחבירו+ מאי מסירה כו'. וזהו דוקא אסור, אבל דברים בעלמא שפיר דמי. ועוד, דהרי אם ייחדו להם אחד שרי. ובנדון דידן ייחד לנו אחד מהם, שאומר האויב כי נפשותיהם של אלו היה מבקש כמו שנתבאר. ואע"ג דבירושלמי דהתם איתא עובדא, האי בר נש +שם: עולא בר קושב, ובב"ר סוף פרשה צד איתא: עולא בר קישר+ דתבעיה מלכותא וערק ללוד לגבי ר' יהושע בן לוי ואקיף מלכא מדינה ויהיב להו +שם: ופייסיה ויהביה לון+ והוה אליהו רגיל דמתגלי ליה תו לא אתגלי ליה. צם כמה צומין עד דאתגלי ליה +בב"ר שם: צם עלוי תלתין יומי ואתחזי ליה, וכל הקטע שם בשנוי לשון ובאריכות יותר+ א"ל לדילטור אנא מתגלי, א"ל ולא כמשנה עשיתי א"ל וכי משנת חסידים היא זו. א"כ ש"מ דלחסיד אין לו לעשות, מ"מ נאמר אף כי לא משנת חסידים עשינו מ"מ כדין עשינו. הרי הוכחנו בראיות דמותר לספר לשון הרע מפני השלום.

אך מי יתן ונדע אם יש לחלק ולומר, דילמא דוקא דבור גרידא שרי דומיא דמעשה דראובן שאומרים לפניה כפשוטו, אבל לכתוב ולרשום בכתב ולפסוק הדין על ככה דנראה כחזוק לדבר דילמא אסור. ודיו לבא מן הדין להיות כנדון, ודילמא לא שרי אלא כמעשה שהיה גבי סוטה. מ"מ נראה דאין לחלק, דאחרי שהדבור שרי גם המעשה שאחריו לאו כלום הוא. וראייה ממה דגרסינן פרק הגוזל בתרא +בב"ק קיז, א, ושם: ההוא גברא דאנסוהו נכרים ואחוי אחמרא דרב מריה בריה דרב פנחס בריה דרב חסדא, ויתר הקטע ג"כ בשינוי לשון, ובדפוס ראשון: ההוא גברא דאחוי אחמרא דרב פנחס ודרב מרי בני רב חסדא+: ההוא גברא דאחוי אחמרא דרבי פנחס בריה דרב מרי בריה דרב חסדא, א"ל דרי בהדן דרא ואמטי בהדייהו. אתא לקמיה דרב אשי פטריה, אמרו ליה רבנן והא תני' ואם נשא ונתן ביד חייב, א"ל ה"מ היכא דלא אוקמיה עלויה אבל הכא כיון דאוקמיה עלויה מעיקרא מקלי קלייה, ע"כ. הרי קמן אע"פ שאם נשא ונתן ביד בתחילה חייב, מ"מ כיון דאוקמיה עלויה מעיקרא מקלי קלייה והמעשה שאחריו לאו כלום הוא. ה"ה בנדון דידן כיון שהדבור בעלמא שרי לפי דעתנו כמו שבארנו גם הפסק דין שאחריו אינו כלום, כי באמירה לחוד כמקלי קלי דמי וכמעשה +אולי צ"ל ולמעשה+ גברא קטילא קטלנו, כי אם האמירה אמת הפסק דין מפורסם, ובאמירה לבד כמקלי קלי דמי. אבל עיקר האמירה היתה בדרך שבארנו לשנות מפני השלום ולהוציא עם זה יקר מזולל +ירמיהו טו, יט+ כמו שנבאר.

ותחלה נאמר שנחזיק בענין המשפט מקום הצדק +השוה קהלת ג, טז+ להחזיק כל חדק ובדק +בהוצאה ראשונה: כל דבוק בדק+ לקום על הדין ועל האמת ועל השלום +אבות א, יח+ למשפט נרשיע, בל נשא פנים למגלה פנים, חרפה לא נשא על קרובינו +תהילים טו, ג, פירש"י: אם עבר קרובו עבירה שיש בה עונש יענישו במשפט, ולא נשא עליו חרפתו שיהא פתחון פה למחרף לומר כך עבר פלוני קרובך וחפית עליו+ להוכיח אותם נגד פניהם, כחזקיהו מלך יהודה שגירר עצמות אביו +פסחים נו, א; סנהדרין מז, א; מכות כד, א.+ נעבוד את ה' אלהינו ויהי מה, נעבוד אותו בכל לבבנו ונאמר כמודה ועוזב +משלי כח, יג+ שמפני השלום כמו שבארנו. דמצינו דבר שפת יתר +מן דמצינו עד פה באותיות רש"י ובסוגריים בד"א+ על קציני ארץ ליתן אותם לפני בני בליעל, לא במרד ולא במעל, להחניף הארץ בדמם, כדמי דגים ורחשו"ן +בהוצאת /בהוצאה/ ראשונה: כדמי דגים וראשו"ן (ראשון הוא מין חגב עי' חולין סה, א)+ ומה יתרון לבעל הלשון.

הנה בכל אלה לשלום נתכוונו בעצם וראשונה, אף כי במקרה מרה היתה באחרונה. ואף +בהוצאה ראשונה: ואף כי+ מקצת עזי פנים היו בקרבנו, ועכשיו מהפכים דברינו לתוהו ובהו. מיהו אנו לשם שמים נתכוונו, והכל נמשך אחר המחשבה והכוונה, אף כי אחריתו ראש ולענה. וראייה ממה שפסק המרדכי במגילה סוף פ' הקורא את המגילה +פ"ג סימן תתיח+ וז"ל: נשאל רבינו שמשון משאנץ על אודות כהן שמל תינוק ומת אם יוכל לישא כפיו. והשיב דנושא כפיו, ולא דמי לכהן שהרג את הנפש דאפילו בשוגג לא ישא כפיו, דהכא לשם מצוה נתכוין. הרי תשובתו הרמתה מגלה הבושת מעל פנינו, שאחרי שלשם שמים נתכווננו היה ה' עמנו כאשר היה עם אבותינו שדרשנו הק"ו בעצמנו כמו שדרשו אחיתופל, ועל שאחרו מלומר קללו דוד ונחנק בגרונו +מל"א ח, נז. והכוונה למכות יא, א לקללת חכם.+ אף כי תחת החטה יצא חוח +איוב לא, מ+ לו ולא נמשך מחשבותינו, בהדי כבשי דרחמנא למה לן +ברכות י, א+ אולי ה' אמר ומי יפירנו.

וזה המעשה אשר אירע לא ראינו מעשה מעולם כזה לרוע, שמכנף הארץ שמענו שנתחברו יחד כתרנגולים של בית בוקיא +יבמות פד, א+ כל רועי ישראל. האזינו גדולי ארץ, גודרי פרץ פרשו מצודתם בנציבותינו על אחד ונלכד בחרמם ובמצודתם וכדגי הים יאסוף +אולי צ"ל יאסף+ במצותם, ודמו להיות מותר וכסהו בעפר, על החסידות שעושה עם חביריו באמרי שפר, וה' אמר עצתו להפר. ואסמכוהו אקרא, כי חסד הוא ונכרתו הנפשות העושות +ויקרא כ, יז, ושם הלשון: חסד הוא ונכרתו לעיני בני עמם, ורמז לחסידה שעושה חסידות, בל' סגי נהור+ והיה לבני מרי לאותות +במדבר יז, כה.+ ויהי כי שמענו כלנו את הדבר הרע הזה, ונתאבלנו כי עליו נגזרה גזירה ונחתך עליו דין מסור הגמורה. ואף כי היה להשיב על פסקי הגאונים ודבריהם, מי האיש שיחתה גחלים בחיקו ולא ישרף +משלי ו, כז+ ברשפי לבת אש ניצוציהם. ומי היה יכול לבא אחר רבנן ודתם שנתנו אחת דתו להמית +אסתר ד, יא+ כי נכתב ונחתם +בהוצאה ראשונה כתוב ונחתם אבל המו"לים הוסיפו באותיות רש"י ובסוגריים את המלה ונכתם, בהוצאות מאוחרות הפכו את הסדר ושמו ונחתם בסוגריים+ (ונכתם) עונו לפניהם, כתמים שלא יכבסום כל נתר ובורית. ושמועותינו מאז ביהלונו, הבא עלינו מחדש שמענו. והאמת ברחוב כשל, איש מעל אחיו נפרד ינשל. כי הנ"ל רצה על אויביו שהמציאו עליו הדברים לנקום ובהם התעבר, הצריח ואף התגבר. ונתחברו אליו אנשים לעזרתו, אשר היה להם צר בצרתו. ובסבת זה נחלקה הקהלה ויושביה לשנים, ונתחלל שם שמים, בסבת הריב והמדון אשר היה בעיר יומם ולילה לא תכבה. הקטנים מלקטים עצים והגדולים מבערים האש הרבה +השוה ירמיהו ז, יח.+ האמת כשל סחוב והשלך הלאה מרחובותינו, כמו שהיה ידוע מקדמות דנא לכל באי שער עירנו, המעשים הרעים שהיו נגד פנינו ואויבינו היו פלילים +דברים לב, לא.+ ובזה נתמוטטו עמודי ארץ ויסודיה, והיה לחוש פן יפוק ח"ו חורבא מיניה מאת פני המלך והשרים לגרש כל העם הזה כולו כהניה ושריה. והנה ידוע לכל כי קהלתנו היא ת"ל כעת נחלת ישראל הנשארה +בראש סימן צה כותב רבינו לתלמידו הר"ר הירש עלזישער: שמחתני בשמעי שלותך וביאתך לשלום אף כי אמרתי שתשאר בארץ אשכנז להיות להם לרב ולמורה באחד המקומות. ואולי עדיף טפי פת חריבה ושלוה בה במדינות אלו, וכאמרם ז"ל או בטולך או בטולא דבר עשו, אשר במדינות אלו אשר אין שנאתן גברה עלינו כמו במדינות אשכנז. מי יתן והיה עד ביאת משיחנו. ועי' לקמן סי' סג הערות /שש, שבע/. אמנם ספק גדול הוא אם הכונה היא לארץ פולין. ההדגשה פה היא על קהלתנו ולא על ארץ. אין לדעת למי או לאיזה קהלה מכוונת תשובה זו. אבל קרוב הדבר לומר שהכוונה פה היא לקהילת פראג העתיקה שהיתה שארית הפליטה למדינת פיהם ועמדה בפני סכנת גירוש מחמת המחלוקות הרבים בהם, ביחוד בעניני בחירת ראשים ומנהיגים. עיין לקמן סימן נח הערה /מס' עשר/ ובמאמרי מהר"ם מפאדובה בהדרום כרך כח עמוד /מאה שבעים ושמונה/. וכן עיין לקמן בסימן יב הערה מס' /מאה תשעים ושבע/.+ וכמעט אבדנוה ח"ו בסבת זה הקטט, אשר בינינו האמת היתה נעדרת. וזאת הכל היה בסבת החלק לבב העם הזה, ולא היה לנו תחבולה לצאת מידי פח יקוש הלזה אם לא בדרך שעשינו בשנותנו את טעמנו לספות הרוה אם /את/ הצמאה +דברים כט, יח+ השמן עם הרזה. גם כי כמה פעמים נפל על פניו מפני המחלוקת ועל אשר נגזר עליו, ולפנינו התעשת ובקש ממנו בבכי ובתחנונים למה תעמדו מלהוציא אותי ואת בני מכלמה ובושת. פתחנו לשלום ודברנו עם הצד שהיה מנגד להשלים אתו והיינו בעיניהם כמתעתע, כי לא ישקטו עד שרצו להרוג אותו +בהוצאת ווארשא כתוב אותנו.+ ואמרנו מה זאת עשה ה' לנו, נחפשה דרכינו אולי נמצא דרך למצא מנוח לכף רגלנו +ע"פ בראשית ח, ט+ ורגלי הילדים המתנהלים לאטנו +ע"פ בראשית לג, יד.+

ואל יקשה עלינו ממאמרם ז"ל בפרקי אבות +א, יא+ חכמים הזהרו בדבריכם כו'. וגם שזהו חלול השם, כל ת"ח שאינו נזהר במעשיו וגורם שאומרים עליו דופי, כדאיתא פ' אחרון דיומא +פד, א.+ והנה גם בזה יש לחולק לומר אף כי נתכווננו למצוה מ"מ גרמנו שיאמרו עלינו דופי, לומר שעבדנו דינא בלא דינא ומי יודע אם ברנו כתוכנו +יומא עב, ב, ברכות כח, א+ ובוחן לבות ה' +משלי יז, ג+ והאדם יראה לעיניו ישפוט +ע"פ שמו"א טז, ז.+

הלא בזה מעידים עלינו שמים וארץ +ע"פ דברים לב, א+ שנזהרנו מזה, כי נשבע לנו שבועה חמורה שלא רצה לגלות השטר החתום לעולם ובשמנו לא יהא נקרא. רק שיוכל להתפאר בו שגם לו חתומים כאלה, באולי יוכל להוציא ע"י זה השטר החתום עליו ויבואו על ידי זה להשלים אתו, ויבערו שני הצדדים השטרות מן העולם. ואם ככה עשה לנו לא היה בדבר אלא קדוש השם יתברך, שישלימו ישראל זה עם זה ויוסיפו כח בגבורה של מעלה. עוד קבל עליו הנ"ל אף לבלתי הגיד הדבר כי אם לשונאיו בצנעא ולהגזים להם בזה השטר, באולי יבאו ליתן לו גם את שלו. והנה בזה לא היה חלול השם ח"ו לא בצנעא ולא בפרהסיא. כי גם על פה אמרנו להם כמה פעמים דרך גיזום, תכריחונו לעשות כזה כדי לעשות שלום. אבל מעולם לא עשינו בכוונה אחרת כי אם להוציא את שלו. ואם לא, אז קיבל עליו להחזיר לנו את חתימתנו. ואם עתה עובר על דבריו ומגלהו ברבים ומפרש בו דברים זרים אשר לא עלו על לבנו מעולם, והתחברו אליו אנשים רקים הללו בעלי כדין והללו בעלי פטסין +בדפוס האנוויה כתוב בטעות פסטין, ועיין ביצה טו, ב: ת"ר מעשה ברבי אליעזר שהיה יושב ודורש כל היום כולו בהלכות יו"ט יצתה כת ראשונה, אמר הללו בעלי פטסין, פירש"י: חביות גדולות הכינו להם ביין פלפלין ודבש לפיכך מיהרו לצאת, כלומר בעלי נפש הן במקום שהסברא נותנת שהוקשה לסופרים ותיקנוהו ואינן יגעין לשמוע תורה - כת שלישית אמר הללו בעלי כדין+ חץ שחוט לשונם +ירמיהו ט, ז+ מוציאי דבה, הוא עתיד ליתן את הדין. גם מתוך השטר ניכר כי לא דינא עבדנו רק ע"ד גיזום. וא"כ אין כאן דבר חלול כלל, כי נזהרנו בדברינו ולא עשינו דבר רק להניח רוגזו של פלוני כי חמתו בערה בו. כי ה' משיב חכמים אחור ודעתם יסכל +ישעיה מד, כה+ שטעה האיש הנ"ל בטעות הגדול ההוא שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, וזה כי השטר מזוייף מתוכו שכל אחד מהחתומים נאחז בחבירו וכשל איש באחיו +ויקרא כו, לז והכונה לדרשת חז"ל בספרא וכשל בעון אחיו+ עד שכל אחד מאתנו פסול להעיד עם חבירו כ"ש לדון. וזה כי ראה נפלאות שלא נפקד אחד ממנו שכשר להעיד בזה +המלה בזה באותיות רש"י ובסוגריים בד"א+ כ"ש לדון. ולכן בעד אחד השטר בטל ומבוטל וכחרס הנשבר הוא ולשריפה הוא עומד, כי לא נתקן אלא מפני השלום ואם אין שלום אין כלום הוא.

וא"ל נמי דדמי להא דאמרינן פ"ב דכתובות +יח, ב; ובהוצאה ראשונה רשום בטעות יט, א+ עדים שכ"י יוצא ממקום אחר, דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן דמי וכיון שהגידו שוב אין חוזרין ומגידין. וא"כ היה לומר ג"כ שאין אנו עכשיו נאמנין לומר באופן זה נכתב השטר. דזה אינו, דהרי כתב הר"י ברצלונ"י בשם רב האי גאון ז"ל +עי' ר"ן ברי"ף ו, ב ד"ה והא דתנאי, טור חו"מ סי' מו ושו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף יב+ דבתנאי נאמנים אפילו בכ"י יוצא ממקום אחר דלאו חוזר ומגיד הוא, שהרי השטר חל והשטר כשר אם יתקיים התנאי. וא"כ גם בנדון זה, זה השטר נכתב ונחתם כראוי וניתן ליכתב כמו שביררנו לעיל ק"ו מסוטה, רק אם יתקיים תנאו שנדר לנו שלא להראותו רק לשונאיו לעמוד בו על נפשו. אבל לא נחתם להרע בו לשום אדם חלילה לנו מרשע. ודמי להא דאמרינן בקידושין +עד, א+ והביאו הטור ח"מ סימן כ"ג, וז"ל: אין הדיינים נאמנין לומר לזה חייבנו אם אין בידו פסק דין, ודוקא בשודא דדיינא כו' אבל בדין דתלוי בטעמא לא שייך ביה נאמנות שלפי טענות שטענו יזכה לזוכה, ובלבד שלא יחזרו ויטענו +הטור שמביא רבינו הוא בשינוי לשון, ושם מסיים: וכל זה דוקא בדיין אחד כמו מומחה או יחיד וקבלו עליו, אבל שנים נאמנים לעולם שאינם חשובים נוגעים בדבר. ואפילו יש עדים שמכחישין אותם הם נאמנים יותר מהעדים, וע"ש בב"י.+ וא"כ גם בנדון זה אין שייך נאמנות, אלא אנו מגלין דעתנו בעלמא דלחזור ולידיינו בהן, דמי שמע ומי ראה עולה כזו. נתנה ראש ונשובה בארץ לשוטט הנה והנה ונשמע למי מדנים למי שיח למי פצעים למי קול מסור, כי אם למאחרים על היין +משלי כג, כט, ל.+ ולכן אליכם אישים נקרא וקולנו אל בני אדם, הביטו נא וראו למי החותמת ולמי הפסילים, ר"ל החתימה כדי לפסול ג"כ החתימות האחרים ולבטלם ברוב. וא"כ אנו נאמנים במגו שאף אם ח"ו טעינו אם נחזור ונדיינו הנה דברינו מבוטלין מעיקרן, כל שכן שאנו נאמנין לומר כזה ראינו וקדשני /וקדשנו/ +עיין רש"י שמות יב, ב: נתקשה משה על מולד הלבנה באיזו שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע ואמר לו כזה ראה וקדש+ כי ראינו העיר במצור ובמצוק וקרינו עליה לשלום. וכל שכן בזה ממה שכתב הרא"ש בתשובה כלל ס' +בכל ההוצאות רשום פה כלל מ+ סימן ג', על צוואה אחת שנמצא אחד מן העדים פסול שנתבטלה ואין דנין על פיה כלל, וזה אינו צריך ראייה. וכ"ש בנדון זה שכלנו פסולים זה עם זה, שאין דנין על שטר זה ושלא כלום הוא. ובהא נחיתנא ובהא סליקנא +פסחים פז, ב+ אף כי באולי היתה ערמה וכוונה למלחמה ולא היה בשבועתו פיו ולבו שוים, כי לא היה תוכו +המלה תוכו בסוגריים ובאותיות רש"י בדפוס א+ כברו, ונדון אותו לכף זכות כי אולי ביטל השבועה בלבו כדאיתא במעשה דרבי עקיבא כו' +מסכת כלה פ"ב, מובא במרדכי שבועות פ"ג סי' תשנה ובר"ן קידושין פ"ב ברי"ף כ סוף ע"ב+ מ"מ המה למלחמה ואנחנו לשלום. ואולי שכזה קרה למעלת אדוננו, קדושת ענות גאונינו, צניף מלכות דתנו, תפארת הדרת תורתנו, גולת זהב על מנורת גולתנו נר ישראל ואורו. (ע"כ מצאתי בהעתק).