|
|
| נשלח ב-27/11/2008 00:58 |
 |
| |
פעמים רבות מתייחסים לכלל ישראל בלשון יחיד (ויחן שם ישראל נגד ההר, ועוד הרבה). אם כן, גם כאן ייתכן שלשון יחיד הוא אל הכלל ולא לאדם הבודד: כשאתם שוכבים או קמים או הולכים בדרך וכדו'.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/11/2008 01:04 |
|
| |
גם אם יש עוד מקומות שלדעתי הם דווקא בודדים..
עדין פה מדובר בציווי.. לא מדובר בתיאור מצב..
פשט הפסוק אומר כשאתה קם וכשאתה שוכב..
|
|
|
|
| נשלח ב-27/11/2008 09:02 |
|
| |
ראה ריש פ' ניצבים, שם הדבר בולט מאד, כי מתחלפת שם הלשון של רבים עם יחיד. ושם ישנה גם דרישה מהעם לעמוד בברית. ועוד עשרות מקומות (אם לא למעלה מזה). בקיצור, לק"מ.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/11/2008 11:24 |
|
| |
ספרים שאין להשיגם בחנויות
אני מחפש: "בית האוצר" ר"י ענגל
"לפלגות ראובן" הרב בנגיס
"חבל יעקב" ר' אבא יעקב הכהן בורוכוב
מישיודע איפה ניתן להשיגם אנא ישלח מייל לפרטי
בתודה
|
|
|
|
| נשלח ב-2/12/2008 09:05 |
|
| |
.
ידוע למישהו היכן ניתן לרכוש חומשים עם פירושו של הרב עמרם קרח "נווה שלום"?
תודה
|
|
|
|
| נשלח ב-2/12/2008 22:56 |
|
| |
אפשר לומר גם שחכמים רצו לקבוע זמן מסויים לכולם
אע"פ שפשט הפסוק כלפי היחיד. ככה אני מבין את זה.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/12/2008 14:11 |
|
| |
לאור_הרעיון, עיין נא בהערת שוליים לביאור הסוגיא שאין דין חז"ל לגבי ק"ש בשכבך ובקומך פירוש מלות הכתוב אלא רוחו.
*****
מוציא_לאור: מוסריות הסרסרות - חוות דעתכם 8/11/2004
מזה זמן רב מטרידתני השאלה בדבר גבולות יושר העיסוק.
השאלה היא עד כמה מותר לו לאדם ליצור לו עסק, באופן של סרסרות (ספסרות).
אתן דוגמה: חזיתי באדם שבא לבית עסק כלשהו וביקש שירות. השירות לא ניתן בבית עסק זה, אולם בעל העסק הסתיר זאת, לקח את העבודה, ולאחר מכן שלח אותה לבית עסק אחר. הוא גבה כמובן עמלות תמורת השירות - באופן שלכאורה, מזמין העבודה שילם יותר.
לפליאתי העדינה, השיב לי בעל העסק בחיוך, כי הוא נוהג מדי פעם "להוציא עבודות החוצה".
גם אם נניח שבעל העסק מקבל הנחה, כך שהמזמין לא שילם יותר בסופו של דבר - סבורני כי מדובר במעשה רמיה מסויים.
תארו לעצמכם אדם שמבקש מבעל עסק לרכוש זוג נעליים, והלה שאינו מוכר נעליים, מסתיר זאת, נוטל את כספו, ואץ-רץ לחנות נעליים סמוכה, מביא ללקוח את המוצר, וגוזר לעצמו קופון. האם זה ראוי? מוסרי?
לענ"ד במצב כזה חייב האיש ליידע את הלקוח בדבר מעשהו, מה הוא בדיוק עשה למענו ומה נטל לעצמו תמורת זאת.
המצב בארצנו הגיע לכך, שלפעמים כשאני מזמין עבודה, אני צריך לחייב מפורשות את מבצע העבודה, שהוא יעשה אותה ולא יגזור לעצמו קופון ויזמין קבלן-משנה, והלה יעשה כמעשהו, ובסופו של דבר תתבצע העבודה בחצי המחיר (וכמובן באיכות פחותה יותר).
אספר עוד דוגמה אחת: בעבר כאשר הוצאתי לאור ספר ראשון, ניגשתי לבעל דפוס מסויים, שהכרתיו כאמין. לאחר מכן התברר לי שהאיש פשוט שלח את העבודה בשלמותה לבית דפוס אחר וגזר לעצמו קופון. אילו הייתי יודע זאת, הייתי פונה בעצמי לאותו בית דפוס, מקבל מחיר זול יותר (וללא הוצאות הובלה מיותרות), וכנראה גם עבודה איכותית יותר.
האם זה הוגן? האם "סחר במידע" מסוג זה הוא מוסרי? האם יש כלים להגדרת גבולות המוסריות במסחר מסוג זה? האם מותר לסוחר למנוע מידע מאחרים וליטול כסף רק בשל ידיעותיו?
ולסיכום: האם ניתן לקבוע גבולות מוסריים - אולי אפילו הלכתיים - לספסרות/סרסוריות, או שכל אחד יכול לחטוף לו ככל אשר יוכל.
אודה לחברי הפורום שליט"א על תשובותיהם
*****
ספרן:
מו"ל,
הנושא לפרטיו ההלכתיים,נדון בספר המוקדש לכך:
"דיני מתווך במשפט העברי" מאת ד"ר שילם ורהפטיג.
כמובן שקשה למסור את תמציתו.
ההבטים המוסריים הם עניין בפני עצמו.
המקבל את הכרעת ההלכה רואה בכך בד"כ גם הכרעה מוסרית,
ויש שמבקש ללכת בדרך לפנים משורת הדין,
כמו בנושאים רבים אחרים.
*****
מוציא_לאור:
תודה, ספרן.
אנסה להשיג ולראות.
תוקן על ידי עצכח ב- 26/02/2009 9:12:38
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-8/12/2008 18:07 |
|
| |
מו"ל,
[אמנם כתבת זאת ב-2004, אבל עדיין הדברים ראויים לתגובה]
גם המכולתניק בשכונתך אינו חולב פרות, אלא מתווך בין תנובה לבינך, כשתנובה בתורה מתווכת בין המגדל לבין המכולת. למה שלא תלך לקנות חלב במשק? מדוע המידע המסחרי, שבליקוטו מושקע עמל רב, צריך להינתן חינם? איזו שאלה מוסרית יש כאן בכלל? היתממות ותו לא.
ועוד אתה מכנה זאת רמיה? מי רימה אותך?
הנחתך שבמקרה כזה מדובר במוצר או שירות פחותים, היא שטותית. ראשית -אתה מדבר על מוצר שראית בעיניך בדרך כלל, נעליים או בגד או מזון. שנית, דווקא בעל המקצוע מיייצר באופן מקצועי, אבל הוא אינו מעונין מן הסתם למכור בקמעונאות - וכי ראית יצרן שמוכר ללקוח הסופי? חנות המפעל היא החריג, ואילו חנויות המכולת, הכלבו או נותני השירות הם הכלל!
ולדוגמא שלך עצמך, שמשום מה נפגעת ממנה, והיא כנראה המניע להודעתך:
"ניגשתי לבעל דפוס מסויים, שהכרתיו כאמין. לאחר מכן התברר לי שהאיש פשוט שלח את העבודה בשלמותה לבית דפוס אחר וגזר לעצמו קופון. אילו הייתי יודע זאת, הייתי פונה בעצמי לאותו בית דפוס, מקבל מחיר זול יותר (וללא הוצאות הובלה מיותרות), וכנראה גם עבודה איכותית יותר".
הוא לא אמין כי לא גילה לך את שיטות עבודתו? 'אילו היית יודע זאת', כנראה שהיית בעל בית דדפוס בעצמך. הוא השקיע זמן וממון ללמוד את מקצועו, ואף אני, אם הייתי יודע את מה שכתוב בספרך, לא הייתי קונה אותו, ולא משנה היכן היית מדפיס אותו...
וגם תסביר לי בהזדמנות זו, כיצד היית מקבל עבודה איכותית יותר, אם אתה עצמך היית פונה לאותו בית מלאכה??
קיצורו של דבר, רצונך לקעקע את עולם המסחר כולו, כי גילית תגלית - על שירות משלמים כסף.
נו שוין.
_________________
אוי לשכן
ואוי לשכנו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/12/2008 13:45 |
|
| |
לדעתי צורת היחיד של המונח "תלמידי חכמים" צריכה להיות "תלמיד חכמים" (ולא תלמיד חכם)
מישהו יודע מה המקור לביטוי הנפוץ?
|
|
|
|
| נשלח ב-9/12/2008 13:54 |
|
| |
לא צודק- הביטוי הוא תלמיד חכם ביחיד-ותלמידי חכמים -ברבים.
הביטוי שלך מסייג את התלמיד חכמים, התלמיד חכם הוא גם תלמיד של חכם- וגם בעצמו תלמיד שהוא חכם.
תלמיד חכם יודע שאי אפשר ללמוד בבת אחד מהרבה חכמים, אלא כל פעם מחכם אחר, ולכן הוא תלמיד של חכם- כל פעם
|
|
|
|
| נשלח ב-9/12/2008 15:54 |
|
| |
הפשט הוא שמדובר בתלמיד שהוא חכם (ולא בתלמיד של חכם), ולכן היחיד הוא תמיד חכם ולא תלמיד חכמים.
אמנם לפי"ז צ"ע צורת הרבים 'תלמידי חכמים', שכן היה צריך להיות 'תלמידים חכמים'. לא מזמן ראיתי ברמב"ם כשהוא מדבר על השבת אבידה בטביעות עין לת"ח, הוא מדבר על תלמיד חכמים ולא על תלמיד חכם.
וחשבתי שהפירוש הוא באמת תלמיד של חכמים ולא תלמיד שהוא חכם. שם מדובר על השבת אבידה למי שאינו משקר (פרט לשלושה דברים), ובפיהמ"ש הרמב"ם כותב שצריך להיות איש מהימן ולא מגדיר זאת כת"ח בכלל. אמנם בהלכות הוא כן חוזר לנוסח של תלמיד חכם, אבל משום מה הוא כותב 'תלמיד חכמים' ולא תלמיד חכם, וכנ"ל. ייתכן שכוונתו היא לומר שהוא אינו חייב להיות חכם אלא תלמיד לחכמים שאינו (משקר).
|
|
|
|
| נשלח ב-9/12/2008 18:31 |
|
| |
הדברים עתיקים.
ראה ספר התשבי לר''א בחור, ערך תלמיד חכם [מהד' ב''ב תשס''ה, עמ' רעח], ובספר קהלת יעקב למהר''י אלגזי, לשון חכמים, אות תקכו, ובשו''ת זקן אהרן [לר''א הלוי], סימן לב, ובהקדמת בעל ה'נתיבות' לספרו 'חוות דעת' [על משמעות הלשון ומכאן לתבניתה], וב'זרובבל' לריב''ל, חלק ב, עמ' 18, ואחרון מאסף לכל המחנות - יצחק אבינרי, יד הלשון, ערך תלמיד חכם, עמ' 621.
הצורה בהל' אבידה שבמשנה תורה היא חריגה אף בלשון הרמב''ם עצמו, וכפי הנראה שמר בזה באופן מפליא על תרגום המונח שבגמרא 'צורבא מרבנן'.
רודולף
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/12/2008 18:34 |
|
| |
שטיינר,
חן חן. ובכל זאת התרגום הזה אומר דרשני. מדוע כאן הוא נוטה מהביטוי השגור? על כן הצעתי מה שהצעתי.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/12/2008 18:33 |
|
| |
העיניין הוא פשוט.
תלמיד (לפחות בשימוש הנפוץ של המילה) נסמך על המלמד.
לכן סביר ביותר להניח שלתואר "תלמיד" חייבת להיות מוצמדת התשובה לשאלה "תלמיד של מי?"
חכם יכול להיות חכם גם מצד עצמו והכרתו.
אני חושב שזה קצת (בלשון המעטה) חטא לאמת לנכס את החוכמה לחז"ל.
מאחר שבסולם הערכים שלי האמת נמצאת מעל התורה ודרשניה, אני באופן אישי מעדיף להיות תלמיד שהוא חכם בעזרת שיקול דעתו הוא.
לעומת זאת, המסורת מחז"ל, לפחות עד כמה שאני מכיר אותה, דוגלת בהישענות על שיקול דעתו של מישהו אחר. (אחר= כתבי חז"ל והמקרא או מי שמפרש אותם עבורך)
לאור ציון התמקדות חז"ל במסורת, אני מקווה שהסברתי מדוע אני מניח שהמונח צריך להיות "תלמיד חכמים", דהיינו תלמיד של חכמים.
אם זה לא כך, אשמח לדעת במה ניכרת חוכמתו של התלמיד חכם.
(לשם כך אני צריך לדעת מה משמעות המילה "חוכמה" בעיני המשיב)
|
|
|
|
| נשלח ב-10/12/2008 19:55 |
|
| |
האם אתה לא מכיר תלמידים של חכמים גדולים, והם בעצמם למרות זאת בורים וטפשים? האם לדעתך, לזו הכונה תלמיד חכם?
אגב שים לב כי בלימודי מדעיים ובלימודים כללים, זה מתחיל תלמיד- בוגריסודי בוגר תיכון. אוניברסיטה- ב.א. מ.א. דוקטור, והשיא זה פרופסור,
לעומת זאת - חיידר- ת'ת- ישיבה קטנה ישיבה גדולה. רב- והשיא זה תלמיד חכם. אין דבר יותר יפה מכיל ומקיף יותר מת"ח
|
|
|
|
|
