משאלות: אשכול בקשות מחברי הפורום [ג']

לדעתי (ולדעתי זה תקף לגבי כל אדם רציונאלי) השאלה היא בכלל לא לגבי כמות המופעים של הביטוי הזה לעומת השני.
השאלה היא לגבי איזו משמעות הביטוי הזה אמור להעביר.
(או במילים קצת יותר מדוייקות- איזו תוכן מנטלי ברצונך להעביר כשאתה משתמש בביטוי הזה)

שאלות לחברי הפורם:
1-האם ישנה אפשרות להכנס לפורם דרך אינטרנט רמון(למי שמעונין לשמור את עיניו)?
2-מאיפה הקבלה שגיל העולם הוא התשסט-רוצה לומר היכן זה מופיע?
3-שאלה לרב ד"ר מיכאל אברהם (ולכל מי שרוצה) שמעתי שיעור באתרך בו דובר על אפשרות לעדות נשים בזמננו בגלל כל מיני סיבות על דרך שהמאירי כתב לגבי דינים מסוימים שנהוגים עם עכו"ם  (אשמח לשמוע מה הם ואיפה הם מופיעים שם)  במסכת ע"ז, שאלתי תלמיד חכם (נושא מדובר לאחרונה) והוא ראה לי שבחז"ל זה מוזכר כגזרת הכתוב אם כן כייצד הדבר ניתן לשינוי ע"פ אמות המידה  של הפסיקה?

לכניסה באמצעות רימון

קורצק, סיכום קצר לבקשתך.

שלב א.
נשים נפסלו לעדות בזמן חז"ל מדאורייתא. אמנם יש לדון מה היתה סיבת הפסול, האם תכונות מיוחדות שלהן, מעמדן בחברה, או משהו מיסטי כזה או אחר.
מה שטענתי היה שאם אכן הפסול נבע מכך שהן לא מעורבות בחברה ולא משכילות וכדו', וזה הרי השתנה כיום, אין כל מניעה מהכשרתן כיום לעדות. כוונתי כעת לומר שהטענה הזו היא אורתודוכסית למהדרין, אם כי לא בהכרח נכונה.

שלב ב.
השאלה הגדולה (שבה תלויה הנכונות של העמדה הנ"ל) היא כיצד יודעים מה היה הבסיס לפסילת נשים בזמן חז"ל? אני לא מכיר דרך לפשוט את השאלה הזו, ואשמח לראות מראי מקומות שהראו לך על כך. להראות שזו 'גזירת הכתוב' זה משולל מובן. מה פירוש 'גזירת הכתוב'? הלכתא בלא טעמא? ראה במאירי ר"פ בן סורר שכתב שגם לגזירות הכתוב יש טעם, ואנחנו יכולים גם להבין אותו. אגב, ככל הידוע לי זה גם לא מוזכר בשום מקום כגזירת הכתוב, לפחות לא במילים אלו.
להיפך, לגבי קרובים הרמב"ם והשו"ע בעקבות הגמרא (בב"ב, היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו) מציינים בפירוש שמדובר בגזיה"כ ללא חשש שקר וכדו', אבל לגבי נשים למיטב ידיעתי אין כל מקור לכך. אם כן, מסתימת המקורות ההלכתיים דווקא סביר יותר בעיניי שבנשים זו אינה גזיה"כ.

שלב ג.
 גם אם נסכים שאין דרך לפשוט זאת, השאלה היא מה עושים במצב של ספק? הנטייה הראשונית היא לומר שספק דאורייתא לחומרא, אבל מהי חומרא כאן? הרי כשנשים יבואו להעיד בממון חומרא לזה היא קולא לזה? וגם אם הפסול הוא מחמת הספק, הרי לזה גופא יש נפ"מ. אם מתעורר עוד ספק, הרי הפסול הוא רק בבחינת ספק ספיקא.

שלב ד.
ולבסוף אומר שאם ישנה הצעה להסביר את פסול נשים בהיגיון (חוסר השכלה ועיסוק בהוויות העולם, כפי שהיה המצב אז), ולעומתה 'הצעה' שהפסול אין בו היגיון, אני נוטה לחשוב שמספק יש להעדיף את ההצעה ההגיונית. וכי למה להעדיף מספק וללא ראיות דווקא את הצד הלא הגיוני? הרי הכלל בידינו הוא שלגבי הלכתא בלא טעמא יש לנקוט בכלל 'אין לך בו אלא חידושו', כלומר יש לצמצם ככל האפשר את מה שלא מובן. ודוק, זהו שיקול להכשירן ממש ולא רק מספק.

ואסיים בחזרה נוספת על כך שכל הטיעונים הללו הם אורתודוכסיים למהדרין (ראה מאמרי ב'אקדמות' הקודם על ע"ז 'נאורה' בשיטת המאירי).

אל מיכי שלום!
בנוגע לדעתך כי פסול נשים בעדות הוא לא גזירת הכתוב, לא הובן לי על המישור בו אתה עוסק, כלומר, אם זו טענה על כל גזיה"כ שאין לנו לדונה כחסרת מובן או באופן ספציפי כאן לגבי עדות נשים.
יש לציין כי בגמ' במסכת שבועות נלמד פסול נשים מפסוק. [הרמב"ם בפ"ט מהלכות עדות הביא פסוק אחר והכס"מ התקשה בזה, ואם נניח כדבריך שאין הדרשה כאן סיבת הדין אלא אסמכתא לרעיון אחר הגוזר את פסול הנשים לעדות ייתכן ותוישב קושייתו שם ( הכס"מ הק' על דרשת הרמב"ם מן הכלל הידוע שתורה בלשון זכר נאמרה ומה ראיה יש להביא מלשון שכזו לפסולם של נשים)]
בהנחה ונידון דבריך היה אף לאחר דברי הגמ' והרמב"ם הללו וטענתך שאינה גזה"כ ממש וכנ"ל, יש להעיר את תשומת לבך לסוגיא בבבא קמא דף פח ששם מקישה הגמ' את האשה לעבד במישור שהינו לכאו' תלמודי הלכתי גרידא ולא מעבר לכך.
[אני מודע לכך שגם את הגמ' שם ניתן לפתור עם קצת מחשבה ואנלוגיה בין הנקודות ההלכתיות למשמעותן החברתית אך זוהי עבודה וייתכן אף שאינה קלה]

אפשרי,
העובדה שיש מקור מפסוק אינה אומרת שמדובר בגזיה"כ. רק על מקרים מאד נדירים אומרים חז"ל שהם בבחינת גזיה"כ, ולגביהם באמת נוקטים בשיטה של 'אין לך בו אלא חידושו'. רוב הדברים שנלמדים מפסוק אינם גזיה"כ, ולכן יש מקום לדון על יסודם. כבר הבאתי את המאירי לגבי גויים כדוגמא לדבריי, והרי ההלכות שאליהן הוא מתייחס גם הן נלמדות מפסוקים.

ואם כבר מדברים על המאירי, אז הרי הזכרתי שהוא עצמו אומר שגם לגבי גזיה"כ ממש יש להן טעם (ר"פ בן סורר, בן ולא בת).

ולגבי הגז"ש בין עבד לאישה, הרי תוס' שם כבר מעירים מדוע לא הביאו מ'לה'-'לה'? על כורחך שגם ההיקשים הללו אינם מוחלטים (דון מיניה ומיניה ואוקי באתרא).
ובשולי הדברים אוסיף שההשוואה בין אישה לעבד דווקא מובנת מאד לאור דבריי, וברור גם מדוע לא השתמשו בגז"ש 'לה'-'לה'.

וכן לגבי גויים שלומדים את הפסול שלהם לעדות מהתורה, ובכל זאת יש המכשירים אותם בערכאות, משיקולים של לא מרעי אנפשייהו. ולשיטתך, הרי פסולם הוא מגזיה"כ אז איך אפשר להכשירם משיקולי סברא?

ולגבי קושיית הכס"מ, הרי אם מובא מקור מהתורה אזי זהו המקור. ואם הדרשה לא מובנת אז בהחלט צריך ללבן אותה. זה לא קשור לשאלה האם יש סברא בבסיס הדין או לא.

אגב, כבר הזכרתי שבאחרונים (ראה אנצי"ת) מובאים שלושה טעמים לכך שאין עונשים מן הדין, מפסוק מסברא שאולי חומרת העונש לא תספיק, ומסברא שיש חשש שיש פירכא על הקו"ח. ולשיטתך, הרי אם יש מקור מפסוק זוהי גזיה"כ, ומה מקום לחפש סברות? אני מזכיר שהאחרונים גם מסיקים מסקנות למעשה מהטעמים השונים הללו.
ובאמת הצגת הכיוונים הללו כשלוש אפשרויות היא אבסורדית בעיניי, שהרי יש כאן מקור אחד ושני טעמים ולא שלושה מקורות. כלומר לומדים את הדין מהפסוק, ואח"כ מוצאים לו שני טעמים (שלדעתי אף אחד משניהם לא נכון, אבל זוהי כבר אופרה אחרת). בישיבות רגילים להתייחס למקור מפסוק כסוג של הסבר (=גזיה"כ), בדומה לגישתך, אבל זה מוזר ולא סביר בעיניי.

 הרב מיכי אם תוכל בדרך ברורה להסביר מה ההבדל בין מקור מפסוק לגזירת הכתוב שכן גם אני מורגל שאלו מושגים חופפים.
-שאלת מה מקום לסברות אם זו גזירת הכתוב, אני הבנתי שהסברה היא כדי להסביר מדוע ציוותה אותנו התורה כך  וזוהי החקירה בזה.
כמו כן שוב אני שואל האם מישהו יודע מה המקור לספירת גיל העולם שנהוגה (תשסט)?