מיימוני
כפתיחה:
אין ספק אצלי, שידיעותיו של "הרב" דהן בהלכה גובלות בסביבות האפס, מעל אך גם ייתכן מתחת, ואם תקלף את השטויות שבדבריו, לא ישאר לך אפילו עובי כקליפת השום, כי כל מה שהיה בהם זה שטויות.
גם אין ספק אצלי שהדיינים שפסקו על חיוב גט לבני זוג שקיימו יחסים אחרי גירושיהם, לא רואים אנשים וסבלם ממטר, שאילו היה רואים אותם אף במטושטש, לא היו מחייבים גט לאשה שחיה ללא קידושין עם גבר שגירש אותה בעבר בתקווה שיחזור לשאתה, אף לא לחומרא.
האשמה אינה בדיינים, אלא במחוקק החילוני, שהסמיך דיינים החיים בגן עדן של שוטים, לשלוט על חייהם של אנשים שאין להם כל ענין בהם ובטמטומם.
בסיפור הנדון בכתבה, היתה האשה מוכנה "לעשות את הכל", כדי להחזיר את בעלה שגירש אותה בגט, אלא שהוא לא היה מעוניין בה כאשה, אלא ב"קצת מין" ו"קצת משהו אחר".
ואם כן, צדקה הטוענת כששאלה: איך הגיעו הדיינים להחלטתם שצריך "גט לחומרא"?
<"ב. במקרה השני, כיון שבני הזוג חזרו לקיים ביניהם יחסי אישות, אנו אומרים ש"אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות". כלומר, למרות שאולי כוונתם היתה להנאה חד פעמית, ההנחה היא שבני אדם מעדיפים לעשות זאת בהיתר ולא באיסור, בדרך נישואין ולא בדרך פריצות (=זנות, בלשון חז"ל). ">
אם אין אדם עושה בעילתי בעילת זנות, ממה מתפרנסים סרסורי הזונות?
<"לא ברור לי על מה נסוב המעשה, פרט באופן כללי ביותר, ואיני יודע מה טענה הטוענת ומה השיב המנהל>"
פרטים במקרה הנדון במאמרה של רבקה לוביץ'
http://www.nrg.co.il/online/11/ART1/540/898.html
פעם אחת יותר מדי
עליזה (שם בדוי) גרושה משנת 1999. 6 שנים אחרי הגירושין, בשנת 2005, קיבלה עליזה פס"ד הקובע כי "לאור דברי הצדדים ביה"ד קובע כי הצדדים צריכים גט לחומרא. ביה"ד יודיע לרושמי הנישואין שהצדדים אינם רשאים להנשא לאחרים עד שיסדירו ביניהם גט לחומרא".
הסיבה לפסיקה זו היא פשוטה: השניים הודו בכך שהם קיימו יחסי אישות אחרי הגירושין. הרקע: שש שנים לאחר הגט חודשו הדיונים בביה"ד מאחר שהבעל טען שהאישה פלשה לדירתם המשותפת בניגוד למה שנקבע בהסכם הגירושין. אין כל טעם לספר שלאשה לא היה איפה לגור אחרי הגירושין (למה זה מעניין?); שהאשה חתמה על הסכם גירושין דרקוני הקובע כי הבית המשותף נשאר כולו לבעל
אין טעם לספר, איך הגיעה האשה מדי יום לבית לבשל לילד (שנשאר בבית עם אביו) ולשמור עליו עד לחזרתו של האב מן העבודה בשעות לילה; ואין כל טעם לספר, איך שכרה לעצמה האשה דירה ואיך אחר שאזל כספה התחננה לגרוש שלה שיקבל אותה חזרה לבית הרשום על שם שניהם. כל זה אינו רלוונטי לסיפור שלנו. העניין החשוב הוא שהשניים כנראה קיימו יחסי אישות לאחר הגט ולפיכך היא זקוקה לגט נוסף.
יש מי שיאמר שההלכה מחייבת זאת. אכן, הפוסקים קובעים כי החזקה "אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות" מתייחסת לבני זוג שהתגרשו וקיימו יחסי אישות אחר הגירושין. כלומר: לדעת הפוסקים גבר המקיים יחסי אישות עם גרושתו מתכוון לקדש אותה באופן זה לאישה.
לדעתנו אי אפשר לבוא 6 שנים אחרי גירושין ולטעון שהצדדים זקוקים לגט לחומרא. הגט הוא גט כריתות ואין אחריו דבר. זוהי פסיקה שערורייתית. יש להכיר בכך שהחזקה "אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות", אינה נכונה לגבי ימינו, ויש פוסקים שניתן לסמוך עליהם לעניין זה.
והמאבק מתחיל מחדש
בימינו אנשים מקיימים יחסי אישות, גם כשהם רואים את עצמם פנויים -וגברים לא מתכוונים לקדש נשים בדרך של "בעילה". היא הנותנת: לו חשב הבעל שבקיום יחסי האישות האשה חוזרת להיות אשתו לא היה פונה לביה"ד לנסות לזרוק את האשה מן הבית. מדוע לא שאלו הדיינים את הבעל אם הוא מעוניין למשל לזון את "אשתו החדשה".
האם הטענה שחזקה זו אינה תופסת בימינו, או שחזקה זו אינה תופסת לגבי גבר שאינו מוכן לזון את האשה הן טענות יצירתיות מדי בשביל הדיינים? אם כן יכלו הדיינים לנקוט בשיטה אחרת: שיטת ה"לא לשמוע".
בית הדין היה יכול לא לשמוע את דברי האישה.
במקום זאת בחר ביה"ד לחקור את האישה ולהקשיב לה כשאמרה שקיימה יחסי אישות עם הגרוש. האם הדיינים לא יכלו לחשוב על האופציות הללו? או שמא, כמו שזה נראה, ידם של בתי הדין קלה לחתום על החלטות הקובעות כי "הצדדים צריכים גט לחומרא".
כדאי לציין כי הקביעה שהצדדים צריכים גט לחומרא פוגעת אך ורק באשה ובילדיה הבאים אשר עלולים להיות ממזרים ולא פוגעת בגבר כלל. הגבר ממשיך לחיות בבית. ההסכם ממשיך להיות הסכם קביל ויחד עם הפסיקה לגט לחומרא הוציא ביה"ד צו האוסר על האשה להכנס לדירה. כעת האישה מחוסרת הבית צריכה לחזר אחר גיטה בשנית.
גם לא חסרים לנו פרטים במקרה הבא, שגם בו חיו בני הזוג יחד אחרי גירושיהם, שנדפס בפסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין ח פס"ד מעמוד שצב, וממנו נוכל להבין, שאין כאן אלא חזרה כללית על המדיניות הפולשנית של "גט לחומרא", מדיניות המחייבת גט לחומרא, גם כשברור שאין כאן אפילו "חשש קידושין", והשטות של שם חוזרת כאן.
בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין תיק יוחסין מס' 104 - סב
נתגרשה מבעלה ונישאת לשני ונתברר שלפני נישואיה לשני חזרה לראשון ואף ילדה לו בת ללא נישואין
נושא הדיון
הגב' ק' ל' נישאה בראשונה בשנת תשמ"ד למר א' וכעבור עשר שנים נתגרשה ממנו. כעבור כמה שנים נישאה בשנית למר מ'. בינתיים התברר שאחר גירושיה מהראשון חזרה אליו ללא נישואין וילדה לו בת. כעבור זמן התגרשה ממר מ' וחיתה עם מר ק' ללא נישואין וילדה לו שני ילדים. כעת מבקשת להנשא כדמו"י עם מר ק'.
מציגה פס"ד מביה"ד האיזורי משנת תשנ"ט - בעודה נשואה לבעלה השני מר מ' - כי על בני הזוג להתגרש מיד ללא דחוי מחמת ספקות בהלכה, הואיל ולאחר גירושיה מבעלה הקודם מר א' גרה אתו למעלה משנה וחצי ואף נולדה להם בת כתוצאה מיחסיהם לאחר הגירושין. וכי האשה אסורה לעלמא כל עוד לא תקבל ג"פ ממר א'. על הפס"ד חתום האב"ד ועוד אחד מחברי בית הדין, ומאשר אותו מזכיר ביה"ד. באותו טופס נכתב מכתב בכת"י מחכ"א בתשובה לשאלת הרה"ר, וז"ל: לדעתי כיון שעכשיו כבר נישאת האשה לאיש אחר מר מ', לא תצא, בהסתמך על מש"כ השאג"א וכו'. ולכן אחרי שכבר נישאת האשה למר מ' כדמו"י, וחזרו בתשובה שלימה, אין להצריכה גט מבעלה הראשון שכל כוונתו למנוע את נישואיהם, ולכן יש לאשר נישואיהם, ותו לא מידי. ע"כ.
השאלות לדיון:
א. גרוש וגרושתו שאינם שומרי מצוות שחזרו זל"ז ללא נישואין, האם מותרת האשה לאחרים בלי גט מהראשון.
ב. האם "חזרה בתשובה", מהווה סיבה לפטור את האשה מגט, ואם כן, מה הדין כשנתברר שהחזרה בתשובה לא היתה אלא מעשה תרמית.
ג. האם כדי לא לתת אפשרות לבעל ראשון לאוסרה על השני מתירין אותה בלא גט.
תשובה
א. שנינו בגיטין פא א: המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי ב"ש אומרים אינה צריכה הימנו גט שני וב"ה אומרים צריכה הימנו גט שני. ואם התייחד עם גרושתו והיא בנידתה, פסק הרדב"ז ח"א סי' שנא שאינה צריכה ממנו גט, שאם אינו חושש לאיסור כרת אינו חושש גם לבעילת זנות. וכ"כ בשו"ת הריב"ש סי' ו, ועי' מל"מ גירושין פ"י ושו"ת רעק"א סי' קפב ופת"ש אבהע"ז סי' קמט ס"ק ב. אמנם האב"מ סי' לג ס"ק א כתב שהרשב"א בשו"ת סי' קפא סבר שאף בעובר על איסור תורה בביאה זו אומרים אאעבב"ז, שכל מה שיכול לעשות בהיתר עושה, וכ"כ באר היטב סי קמט ס"ק א בשם הכנה"ג. ועי' שד"ח מערכת אות אלף אות לב שהקשה שהרדב"ז ח"ד סי' אלף שמח (רעז) סותר עצמו שם כתב כדעת הרשב"א (ועי' פד"ר כרך ז עמ' 42 שתי' דעת הרדב"ז). וכתב באו"ש גירושין פ"י הי"ט שמשמע מהרמב"ם שם שחזקה אאעבב"ז אינו משום חומר האיסור דבעילת זנות, אלא שמכיון שהיתה אשתו וידוע שבא עליה, בודאי נתחרטו שניהם על הגט, וע"כ נראה ברור דאף אם היתה נדה ג"כ אמרו דלשם קדושין בעיל, עיי"ש. ועי' רד"ך בית כ חדר ה ואילך שהמגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי מאחר שמחזיק אותה לאשתו אינו עושה אותה זונה, ושכן נראה מהרמב"ם שלא כתב במגרש את אשתו ולנה עמו הכשרים, משמע דבמגרש אשתו לא בעינן הכשרים. וכתב בערוך השלחן סי' קמט סעי' ג דיש לילך בזה לחומרא להצריכה גט ממנו, ופשיטא שאם קבלה קדושין מאחר שצריכה ממנו גט, וכלל גדול הוא באיסור אשת איש שאי אפשר לברר הדין להדיא מהש"ס יש לילך לחומרא בכל צד. וכן הכריעו בעזר מקודש סי' טז ובפד"ר כרך יג עמ' 138.
ב. ומכיון שהכריעו הפוסקים להצריכה גט, וכמו שכתב בערוך השלחן דיש לילך בזה לחומרא בכל צד, ולא חילקו בזה בין אשה שאינה שומרת מצוות לבין אשה שנעשתה בינתיים "בעלת תשובה שלימה", אין לחלק כן אף בנידון זה, מה גם שהגדרה זו של "חזרה בתשובה שלימה" היתה מעשה תרמית, כדמוכח מהמשך חייה הפרוצים של האשה.
ג. אמנם בשו"ת המבי"ט ח"ג סו"ס קל בעובדא שבן בליעל אחד הוציא לעז על בת ישראל שקדשה לו לאשה, ופסק שאין להחמיר עליה להצריכה ממנו גט, כיון דהויא חומרא דאתיא לידי קולא להקל בכבוד בנות ישראל לתת יד לפושעים שיתעללו בהן, ואחר שיראו שרוב חכמי הדור אינם מתחשבים בקדושין כאלו לא יוסיפו עוד בני עולה לענות בנות ישראל הכשרות. עיי"ש. אך אין לזה ולנידון דידן כל שייכות, שהרי כאן הגורם לחיוב הגט מהראשון אינו מעשה שעשה הבעל אחרי נישואיה לשני, וגם לא משום כוונתו של הראשון לאוסרה על השני, אלא מה שעשו ביחד לפני נישואיה השניים, ומהיכי תיתי להקל בזה במקום שאסרו הפוסקים.
... למעשה בית הדין האיזורי עמד בפסקו ולא שינה את דבריו למרות הדברים של הרב המתיר, וכעבור שנה גרש את האשה בגט שני מהבעל הראשון, וכן גרש את האשה מבעלה השני.
אברהם דוב לוין.
ב
מש"כ האב"ד שליט"א שצריכה גט לחומרא על פי מה ששנינו בגיטין פא ב דהמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי דלב"ה צריכה גט דאמרינן אין אדם עושה בעילתו ב"ז ואפילו שבא עליה באיסור. וכבר נחלקו בזה האחרונים אם בכה"ג אמרינן אאעבב"ז, ומ"מ צריכה גט לחומרא. ולכאורה בנד"ד היה מקום לומר שאין צריכה גט כלל משום דהרמב"ם גירושין פ"י הי"ח כתב דדוקא אם נתייחד עמה בפני עדים כאחד רק אז אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, שכל המקדש בביאה אי"צ לבעול בפני עדים אלא יתייחד בפניהם. ע"כ. ובמ"מ שם הביא בשם הרשב"א דדוקא בכה"ג שהבעל ראה את העדים אבל אם רק העדים ראו אותו והוא לא ראה את העדים לאו כלום הוא ואינה צריכה גט לפי שאדם יודע שהמקדש בינו לבין עצמו אינה מקודשת אע"פ ששניהם מודים בקדושין, הלכך אם הבעל לא ראה את העדים אמרינן דלשם זנות בעל ולא לשם קדושין, עיי"ש. מבואר דרק אם נתייחד בפני עדים והבעל ראה את העדים אז צריכה גט והיא ספק מקודשת, משום דאמרינן דאאעבב"ז ולשם קדושין בעל אבל בלא עדים ודאי א"צ גט ולא הוה ספק כלל דאדם יודע דבלא עדים לא הוה קדושין כלל וכמש"כ הרמב"ם אישות פ"ד ה"ו.
ובנד"ד לא היו עדים כשנתייחדו, אף שדרו יחד וראו אותם נכנסים לבית, מ"מ לא היו עדים כשרים שראויים להעיד, וכן הבעל לא ראה אותם, ובכה"ג אינה צריכה גט, דלא לשם קדושין בעל, וכמש"כ המ"מ. וצ"ע.
יהושע ווייס.
הערה
אמנם נכון שאם לנה עמו בפונדקי בלא עדים אין חוששין לקדושין, מ"מ בבעל ואשה שנתגרשו ואח"כ חזרו לחיות כדרך איש ואשתו בבית אחד ואף ילדה לו בת, ודאי כל שכניהם ומכיריהם ידעו מזה, ובודאי יש ביניהם גם עדים כשרים, והן הן עדי יחוד וכו'. וע"כ קשה להתירה בלא גט. (וכמ"ש הפוסקים לחייב גט בנישואין אזרחיים).
א' ד' ל'
לסיום:
משום מה לא ראיתי בפסק הדין, כל אזכור אפילו ברמז שבני הזוג נשאלו: האם קידשת אותה בביאה? האם קידש אותך בביאה? האם הסכמת לקידושין?
מדוע? האם די שהדיינים יחליטו שהוא רצה לקדשה?
תוקן על ידי נישטאיך ב- 12/03/2007 6:06:55
עולם הפוך אני רואה
