המרד הראשון

ירוחם,

למה הוא אינו כשר? מה מצאת פגם בדבריו ואינך מוצא במו"נ - גם המו"נ איננו כשר?

מו"נ חלק ג' פל"ב..


http://press.tau.ac.il/perplexed/chapters/chap_3_32.htm
בדומה להנהגה זאת ממש מאת אותו מנהיג יתגדל ויתרומם באו דברים רבים בתורתנו, כי אי-אפשר לצאת מניגוד לניגוד בבת-אחת. לכן אין אפשרות בטבע האדם שיעזוב את כל אשר הסכין אליו בבת-אחת. לכן, כאשר שלח האל את משה רבנו לעשׂות אותנו ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות י"ט, 6)⁶ על-ידי שנדע אותו יתעלה, כמו שהבהיר ואמר: אתה הָרְאֵיתָ לדעת [כי ה' הוא האלהים. אין עוד מלבדו] (דברים ד', 35)⁷; וידעת היום והשבֹת אל לבבך [כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. אין עוד] (שם, שם, 39)⁸, ונתמסר כליל⁹ לעבודתו, כמו שאמר: ולעָבדו בכל לבבכם (שם, י"א, 13)¹⁰; ואמר: ועבדתם את ה' אלהיכם (שמות כ"ג, 25)¹¹; ואמר: ואֹתו תעבֹדו (דברים י"ג, 5), והדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עִמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות, ולהשתחוות להן, ולהקטיר קטורת לפניהן - היראים והסגפנים היו באותם ימים דווקא האנשים המתמסרים כליל לשֵרוּת אותם מקדשים העשׂויים לכוכבים, כפי שהסברנו - לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת-חסדו², הנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת¹² לקבלו בהתאם לטבע האדם אשר לעולם נוח לו במה שהסכּין אליו. הדבר היה דומה באותם ימים כאילו בימינו היה בא נביא הקורא לעבוד את האל והיה אומר: "האל ציווה עליכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה. עבודתכם תהיה רק מחשבה בלי מעשׂה כלל"¹³.
לכן השאיר יתעלה את מיני העבודות האלה והעבירן מהיותן לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם מהות אמיתית, להיות לשמו יתעלה, וציוונו לעשׂותם לו יתעלה¹⁴. לכן ציווה לנו לבנות לו מקדש: ועשֹו לי מקדש (שמות כ"ה, 8), ושיהיה המזבח לשמו: מזבח אדמה תעשֹה לי (שם, כ', 21¹⁵), ושהקורבן יהיה לו: אדם כי יקריב מכם קרבן לה' (ויקרא א', 2)¹⁶, וההשתחוויה תהיה לו, וההקטרה תהיה לפניו. הוא אסר שייעשׂה דבר ממעשׂים אלה לזולתו: זֹבח לָאֱלֹהים יָחֳרָם [בלתי לה' לבדו] (שמות כ"ב, 19); כי לא תִשתחוֶה לאל אחר (שם, ל"ד, 14). הוא ייחד כהנים לשֵרוּת המקדש ואמר: וכִהנו לי (שם, כ"ח, 41). התחייב בהכרח שתיקבענה להם זכויות שתגמולנה להם על התעסקותם בבית ובקורבנותיו. אלה זכויות הלויים והכהנים.
בעורמת-חסד² אלוהית זאת הושׂג שנמחה זכר עבודה זרה והתבסס היסוד הגדול האמיתי באמונתנו, והוא מציאות האלוה וייחודו.

_________________

ירוחם

תכנס ותהנה (אני מקווה)

כרוב (תנ"ך) - ויקיפדיה




ואם אתה באמת רוצה מצב-רוח (לא לבעלי לב חלש) - גירסה שנמחקה משם

גירסה ישנה בערך כרוב

תוקן על ידי יעקב135 ב- 14/03/2007 21:18:04

תלמיד, סליחה על האיחור, אני כתבתי את הדברים באופן ספונטאני (אני עצמי לא דמיינתי את כל מה שכתבתי עד אותם דקות), וברגע שנגמר לי הכוח והספונטאניות - פשוט הפסקתי. ובינתיים המשכתי לחשוב עליהם במשך היומיים האלו. ההמשך היה לי יותר קשה. ומרוב שחשבתי שכחתי לכתוב. היום נזכרתי וגם היה לי יותר מצב רוח, אז הנה, בבקשה. את המצב רוח אני מוכרח, כי ממש בדקות (למפרע מתברר שזה שעות...) אלו יצרתי את עיקרי הדברים, עמך הסליחה.

אפשר לדלג על הפרק הרביעי
הדגשתי כל מה שקשור למסווה.

פרק רביעי

בפרקים שני ושלישי ראינו את השתדלותו של משה למען העם - ביעור הרע מקרבו, תפילה, והחזרה בתשובה. ככל הניתן.

עכשיו משה סיים את חשבון הנפש של ההווה עבור העם, וצריך לדאוג לעתיד.

ראשית משה מתייחס לעונש המיידי שהוטל על עם ישראל: "ושלחתי לפניך מלאך... כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה פן אכלך בדרך, וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו". משה, כנביא הקרוב לאלוקים ומאידך מנהיג העם במדבר בארץ ציה ושממה, איננו מבין. הוא כבר הספיק להרוג את החוטאים, להזיז את האוהל ועדיין לא ברור לו כיצד להמשיך. "ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי". משה רוצה לדעת איזה מלאכים ילוו אותו בדרך. שמא שרו של עשו? או אולי כרובים האוחזים בלהט החרב המתהפכת? משה לא סובל את המצב הלא ברור הזה שהוא נקלע אליו למרות צדקתו העצמית שלו. "ואתה  (ה') אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני". משה עדיין מפחד להזכיר את העם, עד שילכו פנים של כעס, לכן הוא נאלץ להשתמש בזכויותיו האישיות.
 
אבל מייד אחר כך הוא מוסיף עוד בקשה, ומזכיר את העם כבדרך אגב, לראות אם יש מצב שיעברו פנים של כעס בזמן הקרוב.  "ועתה, אם נא מצאתי חן בעיניך - הודיעני נא את דרכיך". בפשטות "דרכיך" זה מה שמוביל להמשך המשפט "ואדעך", כלומר מדובר על ה"אישיות" של ה', עד כמה שניתן להגדיר זאת כך, שאז זה בגדר "ידיעת ה'" קרי: הכרתו. עדיין לא ברור לי על מה מדובר.

על כל פנים משה מפרט את מטרותיו לפני אלוקיו: "ואדעך - למען אמצא חן בעיניך, וראה כי עמך הגוי הזה". כלומר המטרה היא ידיעת ה'. ומדוע ברצונו לדעת את ה'? "למען אמצא חן בעיניך", כלומר, על ידי שה' יחונן אותו בדעת ("ואדעך"), משה ימצא חן בעיניו. ידועים דברי הרב דסלר שהנתינה מולידה אהבה. ואני מצטט:

"כללו של דבר זה אשר יתן האדם לזולתו, לא יאבד ממנו אלא זו היא התפשטות עצמותו, כי ירגיש אשר גם חלק לו בחבירו זה אשר נתן לו. זו היא הדביקות שבין אדם לזולתו אשר נקרא לה בשם "אהבה"".

לכן, משה מבקש מה' שישתמש במידת הנתינה, שהיא מידתו הגדולה של ה' (מחוק הטוב להיטיב ואכמ"ל) ובכך תיוולד אהבתו למשה ולישראל. אמנם משה הענו מכל האדם, אינו תולה את בקשתו בשאיפתו הגדולה להכיר את ה', ואינו מנסה להסתיר מה' את הצד ה"שלילי" והאנושי של מחשבותיו. משה אומר לה': "גומל נפשו איש חסד" (משלי,יא,יז). אני מתחסד עם קוני על מנת לגמול טובה לנפשי, וכדי שאהיה בן העוה"ב. (האומר סלע זו לצדקה כדי שיחיה בני או כדי שאהיה בן העוה"ב הרי זה צדיק גמור, ובלבד שאם לא באתו הטובה שציפה - לא יתהה על הראשונות).

לאחר כל זאת מעיז משה ואומר "וראה כי עמך הגוי הזה". הם עם סגולה, ובודאי ראויים לדעת את ה', ולכל הפחות שיהא בהם אחד כמוני שידע את ה'. וגם כאן איננו תולה בזכות עצמו, אף על פי שכבר אמר לו ה' שיכלה את בנ"י ויעשה אותו לגוי גדול תחתיו - משה תולה את בקשתו בזכות העם כולו. ואולי כוונתו של משה לומר: כיוון שהם עמך, ראוי שתאהבם, וכדי שתאהבם תן להם מתנה, וזו היא המתנה שאני מבקש - "הודיעני נא את דרכיך".

לשאלתו "ואתה לא הודעתני, עונה ה': "פני ילכו" - לא מלאך, אלא אני בכבודי ובעצמי, "והניחותי לך" - וכך תנוח דעתך. משה שמח, וכיוון שרואה שעֵת רצון היא - הוא מדגיש את חשיבות העניין עבורו, ושאין הוא מוותר על הדברים בשום פנים ואופן: "אם אין פניך הולכים - אל תעלנו מזה" תשאיר אותנו כאן. אנחנו מפחדים ללכת רק בליווי מאבטחים מן השורה (שורת המלאכים כמובן). שהרי "ובמה יודע איפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך? הלא בלכתך עמנו!."

כשסיים משה לענות, עובר ה' לעסוק בבקשתו "הודיעני נא את דרכיך", ונענה לבקשתו בחיוב: "גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה". משה רואה שעת רצון היא, ומנצל את המצב עוד פעם "הראני נא את כבודך". אומר לו ה': לא הכל אפשר. אבל ה' אינו רוצה לבשר לו באחת שציפייתו הגדולה לא תוכל להתממש (ומסתמא אדם גדול כמשה, זו היא ממש כמיהת חייו), ומתחיל במה שכן יתממש. "אני אעביר כל טובי על פניך, וקראתי בשם ה' לפניך", ואז כמו שבקשת - שתמצא חן בעיני וארחם על עמי - גם זה יתקיים במידת מה - "וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם". אמנם, מוסיף ה' - "לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי... וראית את אחורי".

פרק חמישי

עכשיו מתכוננים לעלייה האחרונה, ככלות ימי הכעס.

"פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים".

עכשיו אהרון והזקנים ירדו ממעמדם - "ואיש לא יעלה עמך", לעומת "ועלית אתה ואהרון עמך" שבעלייה הראשונה.

וכאן המעמד הגדול, יום ויתייצב עמו שם, ושם נאמר ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה' קל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים נושא עוון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים. וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו. ושוב משה מתפלל, כי תפילה מועילה תמיד, ושמא יגרום החטא ותועיל התפילה לכפר: "ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך ה' ילך נא ה' ברקבנו" בכבודו ובעצמו, ולא מלאך ולא שרף ולא שליח.

וכאן ה' כורת ברית חדשה "הנה אנוכי כורת ברית". ומהי? ראשית, מצדו של ה' - "נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגויים... הנני גורש מפניך את האמורי והכנעני והחיתי והפריזי והיבוסי".
ומצידם של ישראל - "כי לא תשתחווה לאל אחר, כי ה' קנא שמו אל שנא הוא... אלוהי מסכה לא תעשה לך".

פרק שישי

משה יורד. עכשיו עברו ארבעים ימי רצון, ונתרצה ה' לישראל בשמחה ובלב שלם, כלשון רש"י. "ושני לוחות העדות ביד משה".

אבל משה לא ידע "כי קרן עור פניו בדברו איתו". כלומר? נהיה לו פרוז'קטור? מעניין. ממש מופת עצום. אבל איך הפנים שלו לא נשרפו מעוצמת האנרגיה? נס? הבנתי. ההסבר פשוט, זה כמו - "המצהיב פניו לחבירו". עור קרן פניו משמחה וצהלה, על כל מה שהשיג. בקש שינצלו ישראל וניתן לו, בקש שתשרה עמם שכינה וניתן לו, בקש לדעת דרכי ה' וניתן לו, ביקש לראות בכבוד ה' וניתן לו. מה לא ניתן לו? ולולי עמד בפרץ  להשיב חמת ה', היה מכלה את כולם ומשאיר אותו לבד. ולא רק משמחה וצהלה, גם מיראה ואהבה ודבקות בה', לאחר המעמד הגדול והנורא שלא היה כמוהו לפניו ואחריו. וזה דבר ידוע שדברים כאלו ניכרים על הפנים, ובפרט לאחר 120 יום שהתלונן (לשון לינה) משה בצל העליון נורא (מלשון הנפה"ח), ולמד את התורה. אלא, שאין בעל הנס מכיר בניסו. משה ידע את העיקרון שמעשי אדם ניכרים בפרצופו, וכבר נאמר בכתבי ה- (לא יודע מי) שמשה היה בקי בחכמת הפרצוף, והיא היא. אבל משה לא ידע עד כמה קרן עור פניו. לא הייתה לו מראה. (ואילו הייתה לו מראה, שמא היה יורד קירון עור פניו מגאווה, שכל המתגאה חכמתו מסתלקת ממנו). יותר מכך. לאחר שמשה זכה לראות בכבוד ה', הוא יודע הרבה יותר טוב מי הוא. עכשיו בכל פעם שה' מדבר איתו, משה נזכר באותו מראה שהוראה בהר, מראה נורא ועצום. ולכן בכל פעם קרן עור פניו. אבל משה מודע רק לרגשותיו הפנימיים, לקירון החיצוני איננו מודע.

בני ישראל הספיקו לעשות תשובה בשמונים היום האחרונים, ולהסיר מקצת מקשיות עורפם. כעת הם נתרככו ונתעדנו, ויכולים להרגיש ברגשות אלוקיים ביתר שאת.

משה יורד, והעם עוקב אחריו. משה מתקרב. אהרון, שודאי חיכה למשה בכליון עיניים "וראך ושמח בליבו", וכל בני ישראל, מסתכלים, וכשהוא מתקרב ממש הם מבחינים: אדם אחר הוא. פניו מעידות על קדושה נפלאה שבתוכו. "וייראו מגשת אליו". כשם שאשת מנוח אמרה "מות נמות כי אלוהים (מלאך) ראינו.", וכשם, להבדיל, שבנ"י התעלפו בשמעם קול אלוקים חיים מדבר מתוך האש, וברוח דברי מיימוני דלעיל (לא הספקתי לקרוא את דבריך וגם לרדת לעומקם כראוי, אז אני מתנצל אם חזרתי על כמה דברים שכתבת וכל כיו"ב).

משה אולי הבין את פחדם, אבל כרגע אין לו זמן להכין מסכות והסוואות. הרי אם הוא יתעסק כרגע בכל דבר שהוא ולא יפנה לעם - העם יפרש זאת כהתבדלות, ולו יהא שהיא לשם שמיים - העם כבר לא יוכל לראותו כמנהיג. אלא משה קורא להם, שלא יפחדו, ובתחילה באים אליו אהרון והנשיאים, ואחר כך מעיזים שאר העם להגיע ולשמוע מה בפי משה. "ויכל משה מדבר אתם". הם סיימו את הפגישה הראשונה.

ומה הלאה? משה מפחד שהעם ימשיך להירתע ממנו. הפתרון היחיד שהוא מוצא - "ויתן על פניו מסווה". לא מסווה חיצוני, אלא פנימי. כבולעו כך פולטו, כשם שמשה "בלע" את הקירון עור פנים ע"י הרגשות האלוקיים שבתוכו, כך בהשתדלותו לקרב את העם הוא עושה ירידה ממדרגתו, ע"מ שהעם יוכל לדבר עמו מבלי פחד. משה בעצם "משכיח" מעצמו את המראות הגדולים באותו זמן שהוא מדבר עם ישראל. שאם לא כן - לא יוכל לתקשר איתם. מה שהיום הדרשנים מכנים "וירד משה מן ההר אל העם".

אבל בבוא משה לפני ה' לדבר איתו, אין זה מדרך כבוד של מעלה לבוא במסווה כזה, אלא "דע לפני מי אתה עומד", ולכן "יסיר את המסווה עד צאתו".

ואז כשהוא יוצא - "ויצא ודבר אל בני ישראל את אשר יצווה". ואז כשהוא מתחיל לדבר איתם*, הוא רואה שהם מפחדים - "וראו בינ ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה". ואז משה נזכר* - צריך מסווה - "והשיב משה את המסווה על פניו". אבל אינו מסתפק במסווה בזמן הדיבור עם בני ישראל, שהרי מסתמא העם נצרך לו תמיד כדרך המנהיגים, ועל כן השאיר את המסווה על פניו, עד שחזר לדבר עם ה' - "עד בואו לדבר איתו".

והדברים מבוארים כמין חומר, אין בהם נפתל ועיקש.

* ייתכן בהחלט שמשה לא שכח את פחדם של ישראל, אלא בכוונה השאיר את הקירון עור פנים עד שהתחיל לדבר עם בני ישראל, לבעבור תהיה יראת אלוקים על פניהם, אלא שעל כל פנים לא יכל להשאיר זאת לעולם, מהסיבות המבוארות לעיל.

תוקן על ידי גדוראובן ב- 15/03/2007 10:36:40

גדוראובן

מרוב מילים לא רואים את היער.
הכברת מילים וגיבובי רעיונות מתאימים לעלוני פרשת השבוע ,
 אתה יכול להצטרף לירוחם ולפתוח ביחד אשכול  " רעיונות לפרשת השבוע"
  הדברים גם מתאימים לדרשה בשבת בשמחה או בבית הכנסת (רק שלא ינועו באי נוחות ויפריעו לך מרוב שעמום)

    בכל אופן. חשבתי שההמשך יהיה כזה כמו החלק הראשון. אולם נתתי צ'אנס אולי בכ"ז יש לך רעיון נפלא להסביר את ה" מסווה" 
  שבת שלום.        

יעקב
מה לי ויקי מה לי קפדיה תורה אני לומד.  ומאמר זה משעשע אותי יותר

תלמיד, כמו שאמרתי לך אני ממציא את הרעיונות תוך כדי כתיבה, ועל כן אינני יכול לדלג ישר למסווה, כי אני צריך לשזור את כל הדברים יחד. ומשסיימתי חסתי על הדברים הראשונים.

במיוחד בשבילך וחבריך הדגשתי את ההסבר לעניין המסווה.

12 שיטות של פולמוס עיתונאי

צ'אפק לסופ"ש: 12 שיטות של פולמוס עיתונאי
(באדיבותו המופלאה של מואדיב)

תרגום: איגור, מפורום ספרים.

http://www.ynet.co.il/home/1,7340,L-860-202-10888001,00.html


ההערות הקצרות האלה אינן מיועדות למתפלמסים, אלא לקוראים, כדי לאפשר להם להבין לפחות משהו בשיטות של עימותים מילוליים. אני מדבר על שיטות, אך לא על כללים, כי בפולמוס עיתונאי, בניגוד לכל סוגי העימותים האחרים – דו-קרב, קטטה, קרב, משחק, טורניר ובכלל כל התחרויות של כוח גברי, - אין שום כללים, לפחות אצלנו. בהיאבקות הקלאסית, למשל, אסור ליריבים לקלל במהלך תחרות. באיגרוף אסור לדפוק אגרוף באוויר, ואחרי זה להודיע שעשית ליריב נוק-אאוט. במלחמה לא נהוג שהחיילים משני הצדדים מעלילים זה על זה– העיתונאים בעורף עושים זאת במקומם.

אבל כל אלה, ואפילו יותר מזה, מקובלים לגמרי בעימותים מילוליים,וקשה למצוא משהו שמי שמבין בוויכוחים תקשורתיים היה מגדיר כמהלך פסול, קרב מלוכלך, משחק לא הוגן, תרמית או תכסיס לא ראוי. לכן, אין שום אפשרות למנות ולתאר את כל שיטות הפולמוס. שתיים עשרה השיטות שאפרט, - אלה רק השיטות הכי נפוצות שמופיעות בכל עימות עיתונאי, ולו צנוע ביותר. מי שמעוניין, יכול להוסיף תריסר שיטות נוספות.

1. Despicere (להתנשא), או השיטה הראשונה.
מהות השיטה: משתתף הדיון צריך להבהיר ליריב את העליונות האינטלקטואלית והמוסרית שלו, או במלים אחרות, להבהיר שהיריב – אדם מוגבל, מפגר, גרפומן, פטפטן, אפס מאופס, כלומניק מנופח, אפיגון, רמאי אנאלפביתי, נעל, עשב שוטה, מנוול ובכלל טיפוס שאינו ראוי לדבר אתו. קביעה כזאת אפריורי נותנת לך בהמשך זכות לדבר באותה נימה מתנשאת, מטיפה ובטוחה שאותה אי אפשר להפריד מהמונח "דיון".
כמו למשל להסביר לו שמקומו בדפי פרשת השבוע המוגבלים ולא בקהילה הנאורה והחושבת.
(בטקטיקה כזו אפילו תלמיד יכול להשפיל את פרופסוריו)
להתפלמס, לגנות מישהו, לא להסכים ועם זאת לכבד את היריב – כל זה לא מוכר במסורת הלאומית.

2. השיטה השניה, או Termini (מונחים). השיטה הזאת באה לידי ביטוי בשימוש במונחים פולמוסיים מיוחדים. אם, למשל, תכתוב שמר פלוני טועה במשהו לפי דעתך, אז מר פלוני ישיב ש"תקפת אותו באופן בוגדני". אם אתה סבור שלמרבה הצער חסר לו הגיון, יריבך יכתוב שאתה "מתבכיין" בגלל זה, או "מזיל דמעות". באופן דומה, אומרים "משתולל" במקום "מוחה", "מעליל" במקום "מציין", "מטיל רפש" במקום "מבקר", וכן הלאה. אפילו אם אתה אדם שקט ובלתי מזיק ביותר, כמו טלה, בעזרת ביטויים כאלה יציגו אותך כטיפוס עצבני, גחמני, חסר אחריות ואפילו קצת משוגע. אגב, זה מסביר מדוע היריב המכובד שלך מתנפל עליך בלהט כזה: הוא פשוט מתגונן מפני התקיפות הבוגדניות שלך, הגידופים והנאצות.

3. השיטה השלישית מוכרת בשם Caput canis (כאן: לייחס מגרעות). עיקרה ביכולת להשתמש אך ורק בביטויים שבהכרח יוצרים דעה שלילית על היריב המוכה. אם אתה זהיר, אפשר לומר שאתה פחדן; אתה שנון – יגידו שאתה מתיימר להיות שנון; אתה נוטה למסקנות פשוטות ומוחשיות – אפשר להודיע שאתה ישיר וטריוויאלי; יש לך נטיה לטיעונים מופשטים – כדאי להציג אותך בתור מתפלסף ומתחכם, וכן הלאה. אצל פולמוסן מיומן פשוט אין תכונות, דעות ומצבים שלהם לא ניתן להדביק תווית שמיד חושפת את הריקנות, הטיפשות והעליבות של היריב הנרדף.

4. Non habet (כאן: לקבוע היעדרות), או השיטה הרביעית. אם אתה רציני ומלומד, קל לגבור עליך באמצעות השיטה השלישית, לטעון שאתה קשה הבנה, מוסרן פטפטני, תאורטיקן מופשט או משהו כזה. אבל אפשר לחסל אותך גם באמצעות שיטת Non habet. אפשר לומר שחסרה לך שנינות דקה, תמימות רגשית ודמיון אינטואיטיבי. ואם יתברר שאתה דווקא אדם תמים עם אינטואיציה דקה, אפשר להכריע אותך בטענה שחסרים לך עקרונות מוצקים, עומק מחשבה ובכלל אין לך אחריות מוסרית. אם אתה נבון, אז אתה בכלל לא ראוי, כי אין לך רגשות עמוקים, אם יש לך רגשות כאלה – אז אתה סתם סמרטוט, כי חסרים לך עקרונות רציונליים נעלים. אין כל חשיבות לתכונות האמיתיות שלך, צריך למצוא משהו שאין לך, ועל סמך זה להטביע אותך.

5. השיטה החמישית נקראת Negare (כאן: לשלול נוכחות). עיקרה בשלילה פשוטה של כל מה ששייך לך, של כל מה שאופייני לך. אם אתה, למשל, איש מדע, אפשר להתעלם מהעובדה הזאת ולומר שאתה קשקשן שטחי, טיפוס ריקני וחובבן. אם במשך עשור טענת בעיקשות שאתה מאמין (נניח) בשדים או באדיסון, אז בשנה ה-11 ניתן לטעון עליך בפולמוס שמעולם לא התעלית לאמונה חיובית בקיומם של שדים או של תומאס אלווה אדיסון. זה יעבוד, כי הקורא התמים לא יודע עליך כלום, ומי שיודע יחוש שמחה לאיד מתוך ידיעה שמכחישים תכונות שברור כי שייכות לך.

6. Imago (כאן: החלפה) – השיטה השישית. היא באה לידי ביטוי בכך שדוחפים לקורא איזה דחליל מזעזע, ואין לו שום קשר ליריב האמיתי. לאחר מכן היריב המדומה הזה נקרע לגזרים. למשל, מפריכים רעיונות שמעולם לא עלו בדעתו של היריב ומובן שמעולם לא השמיע אותם; מראים לו שהוא טמבל וטועה בגדול, תוך הצגת תיזות שהן באמת מטופשות ושגויות, אך לא שייכות לו

7. Pugna (הכאה) – שיטה שדומה לקודמתה. היא מבוססת על כך שנותנים ליריב או לתפיסה שהוא משמיע שם שקרי, ואחרי זה כל הדיון מתנהל נגד המונח השרירותי הזה. השיטה הזאת הכי שכיחה בפולמוסים שקרויים עקרוניים. מאשימים את היריב באיזה "איזם" שלא מתקבל על הדעת, ואחרי זה מפרקים את "האיזם" הזה.

8. Ulysses – השיטה השמינית. העיקר בשיטה הזאת - להתחמק ולא לדבר לעניין. בזכות השיטה הזאת הפולמוס הופך ערני באופן שמטיב עם מי שמשתמש בה, החולשות מוסוות וכל הדיון נמשך בלי סוף. זה נקרא גם "להתיש את היריב".

9. Testimonia (עדויות). השיטה הזאת מבוססת על כך שלפעמים כדאי להיתלות באילנות גבוהים (לא משנה במי). למשל, לטעון – "עוד פנטגרואל אמר" או "כפי שהוכיח טרייצ'קה". עם קצת ידע כללי בכל מצב אפשר למצוא ציטוט שיכריע את היריב.

10. Quousque (עד מתי...) – השיטה דומה לקודמתה, וההבדל היחיד הוא בכך שאין אזכור ישיר של אורים ותומים. פשוט אומרים: "זה הופרך כבר מזמן", או "זה שייך לעבר", או "כל ילד יודע", וכן הלאה. אין צורך להביא טיעונים חדשים נגד מה שהופרך בשיטה הזאת. הקורא מאמין, והיריב נאלץ להגן על מה ש"הופרך מזמן" – משימה כפויית טובה.

11. Impossibile (כאן: לא לאפשר). לא לאפשר ליריב להיות צודק בכלום. ברגע שאתה מודה שיש לו לפחות גרגיר של שכל ישר והבנת האמת – הפסדת את כל הפולמוס. אם אי אפשר להפריך משפט מסוים, תמיד ניתן לומר: "מר פלוני מנסה לספר לי..." או "מר פלוני משתמש באמיתות שחוקות שמוכרות מזמן, כמו "התגלית" שלו..." או "הפלא ופלא! תרנגולת עיוורת מצאה גרגיר וכעת היא צועקת ש...". בקיצור, תמיד אפשר למצוא משהו, לא?

12. Jubilare (לנצח). זו אחת השיטות החשובות ביותר, ומהותה בכך שצריך תמיד לעזוב את שדה הקרב עם הבעה של מנצח. אי אפשר לנצח פולמוסן מנוסה. מי שמפסיד הוא תמיד יריבו שאותו הצליחו "לשכנע", ו"גמרו איתו". זה ההבדל בין פולמוס לכל תחרות ספורטיבית. מתאבק מודה ביושר שהוא הפסיד; אבל נדמה לי שלא היה פולמוס שנגמר במלים "תרשה לי ללחוץ את ידך, שכנעת אותי". יש שיטות רבות אחרות, אבל תרשו לי לא לתאר אותן; ניתן לחוקרי הספרות ללקט אותן בעיתונים.