ונטעתים על אדמתם - הרהורים על חידוש החקלאות החרדית

רבות הן המצוות בתוה"ק הנוגעות לאדם העוסק בגידול תוצרת חקלאית ובמשק החי, הן במצוות התלויות בארץ כערלה וכלאים; מתנות עניים - לקט שכחה ופאה ומעשר עני; מתנות כהונה ולויה - ביכורים, תרומות ומעשרות; שמיטה וכיו"ב, והן במצוות הנוגעות לבעלי החיים כמעשר בהמה; בכור; פטר חמור; ראשית הגז; איסור כלאים ועוד כהנה וכהנה. גם הברכות המובטחות בתורה לשומרים את דרך ה', כוללות בתוכן בעיקר את העניין של שפע והטבה בגידולי השדה ובבעלי החיים השונים. גם שלושת הרגלים צויינו בתורה כבעלי משמעות לתוצרת החקלאית בזמני הקציר והאסיף,ואף שבחיה העיקריים של ארץ ישראל הם בפירותיה הטובים ובהיותה זבת חלב ודבש.

הגלות הארוכה הרחיקה את עם ישראל כמעט לחלוטין מגידול שדה וכרם ומכל פעילות חקלאית, במשך שנים רבות עסקו היהודים בארצותיהם בבנקאות במסחר וברוכלות כמו גם בתעשיה מגוונת בעץ ובמתכת וכיו"ב. ההבטחה הנבואית אשר עמדה לנגד עיני היהודים כללה בתוכה את המרכיב החקלאי, כלשון הנביא עמוס, "הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-ה', וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר, וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע; וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְכָל-הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה. וְשַׁבְתִּי, אֶת-שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת-יֵינָם; וְעָשׂוּ גַנּוֹת, וְאָכְלוּ אֶת-פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים, עַל-אַדְמָתָם; וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד, מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם--אָמַר, ה' אֱלֹקיךָ." [עמוס ט]

עם התחדשות הישוב היהודי בארץ ישראל, תפסה החזרה לעבודת האדמה חלק מרכזי בפעילות הציונית, אשר בחרה בדרך זו לבנות את דימויו של "היהודי החדש". אולם המהפכה התעשייתית וההתפתחות הטכנולוגית אשר דחקה את החקלאות בכל העולם המערבי לא פסחה גם על ישראל והפכה את העיסוק הזה לנחלתם של מעטים, המכונות החדישות מאפשרות למעט ידיים עובדות לספק את התצרוכת לכלל האוכלוסיה. מעמדם החברתי של החקלאים ירד גם הוא, והענף כולו משווע לעובדים כשהיחידים המצטרפים לעבודה זו הם העובדים הזרים.

האם יכול אורח החיים החקלאי להלום את היהודים החרדים בני ימינו? כמדומני שבעל "לב העברי" הגרע"י שלזינגר בחזונו אודות חברת מופת, אכן דיבר על אוכלוסיה חקלאית. אולם בפועל כפי הנראה, מעטים היו הנסיונות של שומרי תורה ומצוות להקים ישובים המבוססים על גידול פירות וירקות ומשק חי כדוגמת המושבים והקיבוצים "קוממיות", "יסודות", "בית חלקיה", ו"חפץ חיים", שגם הם עברו שינויים מפליגים בשנים האחרונות. מהן הסיבות לאי הצלחה בתחום זה? לכאורה יש מספר סיבות שדווקא יעודדו זאת, כמו היכולת להתפרנס מעבודה שאיננה מחייבת הכשרה מקצועית ארוכה מדי, או אורח החיים הפשוט יחסית המאפיין אנשים מסוג זה. נדמה לי שגם מחירי הדיור [שכירות וקניה] במקומות כאלו נמוכה בהרבה מאשר בערים הגדולות, מה שיקל בהרבה על הבעיה המעיקה כל כך על הציבור החרדי. מה עושה אותנו כל כך עירוניים ומונע מאיתנו לעשות זאת או לפחות לחשוב על אורח חיים זה כאופציה?

בנציון

ככלל, החרדי המצוי, בן הישיבה, איננו בנוי לעבודות כפיים פיזיות כחקלאות, בניין, תעשייה כבדה, וכו'. הסיבה העיקרית והפשוטה היא שכל אדם בעולם שגדל בסביבת 'צווארון לבן' צריך לעבור מטמורפוזה מאד חדה בשביל להפוך למוסכניק. מבחינה פיזית הוא פשוט לא בנוי לזה. נכון שיש חרדים (רבים אפילו) שעוסקים בעבודות כפיים, אבל הם בהחלט לא מדגם מייצג של החברה החרדית, ובאים בד"כ מאותם המגזרים של החקלאים החרדים הבודדים.

נקודה לא פחות חשובה היא הגדרת החרדיות (למי שעוד לא נמאס לשמוע את זה ממני). מבחינה ציבורית, חרדי שאיננו 'צווארון לבן' הוא חריג, ועל גבול הגדרת החרדיות שלו, מאחר והגדרת החרדיות (הליטאית, לפחות) מתבססת על 'חברת לומדים'. בחברה החסידית יותר מקובלות עבודות פיזיות, לא במידה גדולה אבל בהחלט יותר מאשר בציבור הליטאי, אבל גם שם (למיטב הבנתי) החשמלאי, השיפוצניק, המוביל, והשרברב מדורגים הרבה יותר נמוך מבחינה חברתית מאשר הפקידים והזבנים.

האמת היא, שבכלל בחברה המערבית (והציבור שלנו בעוונותינו הוא מערבי מאד), עבודות כפיים מדורגות נמוך מאד, וקיים מחסור בידיים עובדות עד שיש צורך לייבא פועלים מהשטחים ומתאילנד.

איפה שיש שינוי גדול בנושא הזה, הוא בציבור התורני לאומי, בחוגים רחבים מאד שם (ובעיקר ביש"ע) עבודות כפיים מקובלות מאד, עד שיש חברות בנייה גדולות שכל הפועלים יהודים וברובם דתיים (לדוגמה קדומים 3000). אבל זה בא אחרי שנים רבות של חינוך למידה והטמעה, ולא ב'טרנד' ציבורי.

ראוי להזכיר כאן את חזון "הישיבה והישוב" של הגאון רבי חיים מיכאל דוב וויסמאנדל זצ"ל (חמ"ד).

הרב חמ"ד היה חתנו של הגה"ק מנייטרא זצ"ל הי"ד, מגדולי הדור בהונגריה-סלובקיה לפני השואה. מלבד היותו ת"ח גאוני סיני ועוקר הרים ובקי גדול בהנדסה ובמתמטיקה, היה אישיות פורצת דרך בכל תחום, ואדם מקורי ונועז גם בתחום התורני וגם בתחום חיי המעשה.
הוא התפרסם בעולם בפעולותיו הכבירות להצלת יהודים בימי השואה, ובספרו שבו סיכם את פעילותו הנ"ל: "מן המיצר" (נכתב על כך ספר מאת פוקס שאינני זוכר את שמו). בשואה איבד את אשתו ובניו וכל משפחתו, וניצל כאשר קפץ מן הרכבת הנוסעת לאושוויץ.
כמו כן היה בקי גדול בפענוח כתבי יד של הראשונים, ועוד לפני המלחמה נסע לאוקספורד ועסק בגנזי הראשונים והוציא לאור ספרים מכתבי יד עתיקים, דבר שלא היה מקובל כלל באותה תקופה.
מלבד זאת, ידוע ליודעים שהוא זה שמצא בכוחות עצמו את שיטת "צופן הדילוגים" בתורה, וכתב על כך קטעים מפליאים ומדהימים, ללא מחשב וללא שיהיה מישהו שיהיה מישהו שקדם לו בכך. כל "תעשיית" הדילוגים בהסברה היהודית כיום נסמכת על גילוייו (למרות שברור לגמרי שהוא לא התכוון לסגנון שנהוג היום בתחום הזה, ואכמ"ל).

הרב חמ"ד הגיע לארה"ב לאחר השואה, שבור ורצוץ, שכול וחולה לב, והתמסר להקמת קהילת נייטרא מחדש. להפתעת כולם הוא לא הלך בדרך המקובלת אז, התיישבות עירונית בניו יורק תחת כנפיו של האדמור מסאטמאר זצ"ל שעשה רבות לשיקום קהילות בתמיכה מוסרית וכספית.
הוא רכש שטח אדמה במקום שהיה נחשב שממה ומדבר מבחינה יהודית, מאונט קיסקו במדינת ניו יורק, ופיתח חזון חדש נועז ומקורי של התיישבות יהודית חקלאית-רוחנית. הוא כתב ספר (המחזיק כשישים עמודים) ושמו "הישיבה והישוב". בספר זה הוא מתווה בבקיאות מדהימה בדברי חז"ל ועיון למדני עמוק דרך חיים תורנית המבוססת על ישיבה מן הסוג הישן המוקפת בקהילה תומכת העוסקת בעבודה חקלאית ואחרת (בעיקר מפעל דפוס שחלם להקים).

הוא נלחם לממש את חזונו בשנים קשות, מותקף בהתנגדות ומלחמות מצד הגויים תושבי המקום, יהודים חילוניים, ומלעיזים חרדים (שרק משום כבודו לא החרימו אותו לגמרי). תוך כדי שלוש התקפות לב, כשהיה רתוק למיטה חדשים רצופים, הוא אסף כספים, הקים קהילה, נתן שיעורים וכתב ספרים. חסרון כיס והבידוד הגיאוגרפי, כמו גם מצבו הבריאותי לא אפשרו להוציא מן הכוח אל הפועל את תכניותיו במלואן והוא נפטר לפני השלמתן.

אינני יודע מה עלה בגורל הקהילה. אני יודע שהיא עדיין קיימת, בראשות הרב מניייטרא, גיסו של הרב חמ"ד. אני משער שהקהילה היא בעלת אופי חסידי-הונגרי רגיל כיום ואינה עוסקת בחקלאות. אבל בניו של הרב חמ"ד (שבעצמם הינם ת"ח גדולים בעלי סגנון כתיבה מיוחד) הוציאו לאור ספר בשם "תורת חמ"ד" שהוא ליקוט מכל כתביו ומכתביו, והספר הזה הוא ספר חובה לכל מי שמחפש גאון תורני נועז ומיוחד שמתווה דרך חדשה לחיי קהילה יהודיים (ודווקא מתוך נקודת מוצא חרדית-קנאית "כשרה למהדרין" אפילו לשיטת סאטמאר).

בין השאר נכלל בספר גם קונטרס "הישיבה והישוב", שהוא חומר קריאה מחויב לכל מי שמתעניין בסוגיה שהיא נושא הדיון כאן. ניתן להשיג את הספר (בהוצאה אמריקאית) בחנויות ספרים מסוימות בירושלים. יש לי את הספר, ואני מקוה בהזדמנות קרובה לפתוח כאן אשכול מיוחד על חזונו, ובו אשמח לתת פרטים נוספים היכן להשיג את הספר.

תוקן על ידי עין_הקורא ב- 14/03/2007 10:10:08

תגובותיהם של ההיולי ויעקב הופנו מיידית למישור המעשי, האם וכיצד ניתן ליישם את הרעיון של "חקלאות חרדית"? אולי זה משום שאני נתפס כמי שמחפש תמיד את הדרך להוציא רעיונות מן הכוח אל הפועל. במקרה זה, אני מעוניין בעיקר לפתח את הדיון התאורטי והמופשט, לבדוק יתרונות מול חסרונות ולחפש את הגורמים העשויים להשפיע על הצלחת או כשלון מהלך מסוג זה, אין לי בשלב זה שום כוונה לעשות משהו בנידון. דוגמאות כמו שהביא עין הקורא, על ניסיונות ומאמרים שנכתבו בנידון, נראים לי יותר רלוונטיים בשלב זה.

_________________

אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.

גם  האדמור  החלוץ  עסק  בחקלאות  
צריך  לעודד  כל מי  שפועל  להגשמת  הרעיון  של חקלאות לפי  ההלכה
רואים  היום  כאשר  בגזרת השלטון  יהודים  נאלצו  לעזוב  את  גוש  קטיף  המקום  עזוב  ושמם  ואין  הערבים  מצליחים
רק  להזכיר  שהרמבן  בסוף  חומש  ויקרא  כותב  על  כך  מפורשות

הנה שכתוב של מאמר שפרסמתי לפני כמה חודשים:
 
  "

                                                                            א

לא פעם מוטח התואר פרימיטיבי בבוז –  בהקשר של התנערות מפרימיטיביות. 

לדעתי, הדיון התיאורטי חייב להתייחס למישור המעשי. בחברה המערבית, עבודת כפיים בכלל, וחקלאות בפרט, הינה 'עבודה שחורה' שמיועדת לתאילנדים ורומנים או למעמדות הנמוכים בחברה. (במקרה שלנו, מדובר בציבור שאף-על מעמדו הסוציו-אקונומי הנמוך, הרי שמבחינה תרבותית הינו ציבור 'גבוה'). כתוצאה מכך, החברה הופכת להיות 'חברת נותני שירותים' ולא חברה יצרנית. באופן כללי, המערב הוא עולם החברות, ההנהלות, התכנון והטכנולוגיות, והעולם השלישי, סין, טייוואן, קוריאה ויפן, הוא העולם היצרני והבונה. גם בארץ, היהודי הוא הבוס והמנהל והערבי או הפועל הזר הם היצרנים. כדי להפוך תרבותית חברה מתפיסה 'בורגנית' (לצורך העניין, אגב שיטפא לא מצאתי ביטוי אחר) ליצרנית יש צורך בשינוי עמוק מאד וארוך טווח מאד.

ואם לקחי עבר ביקשת, הרי שהם הם הראייה. קח את כל היישובים החקלאיים בארץ, והחרדיים בפרט, ותבחן את תהליכי התפוררותם. הדור הראשון היה דור של 'אידאליסטים' שביקשו לעבוד את האדמה בגופם מתוך שאיפות תורניות, אהבת הארץ, וכו', הדור השני, שחונך כך אבל לא האמין בזה, כבר הפריט את המשק, הכניס פועלים זרים בזיל הזול, ואת ילדיו שלח להשלים תואר באוניברסיטה או לישיבה קדושה ולהמשיך מסלול חיים עירוני רגיל.

אם מחפשים מקרים שהצליחו, (לצורך עניין זה "הצליחו" הוא להעביר את צורת החיים כמות שהיא לדור הבא), הרי שאותם נמצא בגבעות השומרון בעיקר, ואינני משוכנע שהתוצאה מי יודע מה מבחינה דתית. אתה לא יכול לתפוס את החבל משני הקצוות.

הצורה היחידה שיכולה לשרוד היא תפיסה שנותנת לגיטימציה וכבוד לעבודות הכפיים, כצורת חיים אחת מיני רבות, ואיש הישר בעיניו יבחר, ובלי ציפיות או דרישות שהדור השני ירצה להמשיך באותה צורה. באופן טבעי, הדור הבא ירצה 'להתברגן'.

ללא ראיה של העמל והקשר לארץ כערך, האם הלגיטימציה תניע מישהו לעבוד בחווה?

בן ציון

הרעיון לחידוש החקלאות החרדית הוא מעניין ומרתק. השאלה היא לאיזה צורך הוא עונה.

הבעיה החרדית איננה בזה שהם עירוניים מדאי ולא מתאימים לחיי מושב ועבודת כפיים. הבעיה היא בזה שכל עבודה מסוג שהוא אינה מקובלת מבחינה חברתית.

נראה לך שהבעיות הללו תפתרנה על ידי הקמת מושבים וחברות חקלאיות חרדיות?
הרבה לפני צריכה להיות לגטימציה לעבודה עירונית.

או שהנך חושב שעבודה חקלאית תעורר פחות התנגדות?

לב, 'העמל והקשר לארץ כערך' כרוכים במהפך חשיבתי ותרבותי גדול עשרות מונים ממתן לגיטימציה והערכה לעבודת כפיים. בעוד שהשני הינו פן ניגזר של התרבות המערבית, הראשון מנוגד לה בתכלית (וזו עוד סיבה עיקרית בקריסת החקלאות בעולם המערבי). ועל אלה אני בוכיה...

לחוות דעה בדיון זה יהיה זה במקצת בגדר "נוגע בעדותו", כיוון שאני נשוי לבתו של חקלאי, אך דווקא מתוך כך אני רואה מקום להעמיד כמה נקודות:
א. אם בעניין החקלאות כאידיאל עסקינן- יש מקום להביא דברי החת"ס  בסוכה לו, ד"ה "דומה לכושי": "נראה לפי עניות דעתי, שר' ישמעאל לא אמר "ואספת דגנך", אלא בארץ ישראל, ורוב ישראל שרויין בה, שהעבודה בקרקע גופה מצווה היא משום יישוב ארץ ישראל, ולהוציא פירותיה הקדושים, ועל זה צוותה התורה 'ואספת דגנך'. ובועז זורה בגורן שעורים בלילה, משום מצווה. וכאילו תאמר: לא אניח תפילין, מפני שאני עוסק בתורה - הכי נמי לא יאמר: לא אאסוף דגני מפני שאני עוסק בתורה.
ואפשר, אפילו שאר אומנויות, שיש בהן יישוב העולם, הכל בכלל מצווה. אבל כשאנו מפוזרים, בעוונותינו הרבים, בין אומות העולם, וכל שמרבה העולם יישוב, מוסיף עבודת ה' חורבן...".

ב.  כבר העירו לפני שאורח החיים של האדם המודרני המשכיל נוגד את אורח החיים החקלאי, וזאת בכמה מישורים:
1. העבודה הפיזית הקשה- בעולם שבו חיפוש הנוחות הוא כמעט אלילי, קשה למצוא מקום לעבודה קשה פיזית.
2. חריצות- העבודה החקלאית דורשת חריצות רבה, כאשר החקלאי קם ב4 וחצי לפנות בוקר להאכיל את פרותיו ולחולבם, ולהספיק לזרוע את שדותיו לפני הגשם הראשון וכדו'. הדבר מקשה מאוד על צורת החיים הרגיל לה האדם המודרני שיום עבודתו מתחיל ב-9 (ואני מתאפק לא לכתוב ק"ו לאברכי הכוללים...).
3. חוסר אפשרות לעשות "כסף קל"- בעולם המודרני השאיפה והחלום של כל עובד היא להפסיק לעבוד, או לעבוד פחות ביחס לרווח. בחקלאות הדבר בלתי אפשרי, היחס בין המאמץ לרווח הוא קבוע (אא"כ האדם הופך למנהל משק גדול מתוך משרד וכדו', ואז כבר אינו חקלאי אלא מנהל), משא"כ במקצועות רבים אחרים (אם כי אי"ז אומר שהחלאות אינה רווחית אפי' היום, כפי שראינו בגוש קטיף שהקימו אימפריה חקלאית רווחית בהחלט).
4. נתק מה"מרכז"- האדם המודרני אוהב להיות מחובר לשאון החיים העירוני על כל המשתמע. אורח החיים ומיקום המגורים החקלאי בדר"כ די מנותק ממנו.

לעומת חסרונות אלו, ישנם גם יתרונות, ואפשר שאף ההפך- ה"חסרונות" הללו הם הם הייתרונות:
האדם החקלאי מתרגל לעמל, לחריצות, לאורח חיים בריא יותר וטבעי יותר, הוא אינו רץ אחר הכסף הקל אלא מסתפק בכדי מחייתו, וכן מנותק הוא משאון העיר המפירה את שלוות החיים והרוגע.

כל היתרונות הללו אני רואה אצל חותני שיחי', אך גם הם גופא מהוות מחסום כבד להמשיך בדרכו (אין לי אף גיס העובד בחקלאות).

ובעניין המעשי, אולי סקופ קטן-  אני מכיר מקרוב קבוצה חרדית קטנה שהחלו בצעדים מעשיים ממש להקמת ישוב חרדי חקלאי חדש, ואף קבלו לכך "אור ירוק" מהחטיבה להתיישבות, אך היוזמה נתקעה עקב מיעוט דורשים....

האם יש צורך בחקלאים? האם יש רומנטיות בהצעה זו? האם החקלאיות היא פרנסה טובה כיום ? ביהדות רוסיה הרי במאה התשעה עשרה ניסו להפוך חרדים לחקלאים. גם כפר חב"ד הקומה ככפר חקלאי שכמעט ולא נותר זכר מכך מלבד האתרוגים.

בכל אופן החקלאית של היום היא מחשבים, טכנלוגיה, או סתם שרברב או חשמלאי. עבודה נפוצה מאד בארצות הברית אצל החרדים שמפרנסת מאד יפה את העוסקים בכך, ואילו בארץ לא ייזכר ולא ייפקד.

ואני  חשבתי  שבארה"ב  יש  הרבה  עורכי  דין  ורואי  חשבון  במגזר  החרדי
לפחות חלק  מהישיבות  מאשרות  בחצי  הען  לתלמידים  שלהן  לימודי  ערב  במסגרת  שלומדים  לצורך  פרנסה
מתי נראה  דבר  כזה  בארץ?

לכל הריאליסטים
השאלה היא האם יש ערך בחקלאות כשלעצמה, מעבר לצורך פרנסה.
כמובן שבתכליתה היא מפרנסת, השאלה היא האם בשל הערכים המוספים שלה היא תהיה פרנסה מועדפת.

מעניין. תמיד יוזמות לחידוש והתרעננות ביהדות מגיעות מתי שהוא לחקלאות. נראה שחקלאות וחיים חקלאיים נתפסים כמשהו טבעי ואותנטי בניגוד למלאכותיות העצומה שבחיים החרדיים.
לדעתי זה כיוון בריא, אם כי צריך לזכור שהרבה מהפסטורליה נעלמת בחקלאות מודרנית. אין שום דבר טבעי או פסטורלי בלול ענק של אלפי מטילות בכלובים או ברפתות ענקיות וכו'.

(יתרון אחר בחקלאות חרדית יש ללומדי הגמרא ולציירי הקריקטורות בעלוני הכרומו של בתי הכנסת (אני חושב על יוני). הרי רוב היום תינוקות של בית רבן ואברכי משי עוסקים בשור שנגח פרה ובפרה שאכלה ברשות הרבים וכו'. מוכרחים לשמר כמה שוורים וכמה פרות בשביל הקריקטורות בעלונים והאיורים בספרי הלימוד).